מאות אנשים עלולים להיזרק לרחוב, ומשרד השיכון מתעלם

יום רביעי שעבר היה יום עצוב. אסתר לויאן, תושבת תל כביר, היתה אמורה להתבצר בביתה – שבו היא גרה מאז שנות ה-70 – עם קבוצת פעילים, כדי למנוע את פינויה ללא פיצוי ראוי או פתרון דיור חלופי. רגע לפני, בעקבות לחצים כבדים שהופעלו עליה, בין השאר על ידי המשטרה, היא חתמה על הסכם לכיסוי תשלום שכירות למשך שלוש וחצי שנים מול חברת אשטרום, שרכשה את הקרקע. לא ברור לאן תפנה בתום התקופה הקצרה הזאת.

"אנחנו כועסות ומוטרדות מהפעלת הבריונות שנעשתה פה על אסתר, בסופו של תהליך ארוך של טרטור והתעללות", אומרת ליטל ביטון מקבוצת "כאןתוקם", התארגנות עצמאית בתל אביב לגיבוש קהילה פוליטית. "לא רק שהמדינה לא דואגת לפתרונות דיור לאזרחיה, כפי שהיה ראוי שתעשה, היא גם מפנה שוב ושוב אנשים מבתיהם לרחוב או מפקירה אותם לפינוי בידי תאגידים פרטיים. אנחנו נמשיך לעמוד לצד הנאבקים נגד מדיניות פינויים אכזרית ומנשלת בכל מקום שבו זה קורה".

אבל עקירתה מביתה של קשישה שמתקיימת מקצבת נכות בחמישים השנים האחרונות הוא רק חלק ממדיניות רחבה יותר. כפי שכתבנו כאן, בתקופה האחרונה מאות דיירי דיור ציבורי קיבלו צווי פינוי. רבים מהם, לפי עורכת דין ספיר סלוצקר-עמראן מ"שוברות קירות", הם דיירים ממשיכים, שזכאותם להמשיך להתגורר בדירה לאחר פטירת קרוב המשפחה שהיה דייר ציבורי – לא הוכרה.

חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי קובע שדייר ממשיך הוא קרוב משפחה של זכאי בדיור הציבורי (למשל, בן זוג, ילד או נכד), שהתגורר עמו בדירה תקופה של שלוש שנים לפני שהזכאי נפטר או עבר למוסד סיעודי.

ב-2009 בוצע תיקון בחוק, ונקבע שאם הדייר הממשיך לא זכאי לדיור ציבורי בעצמו, הוא צריך לפנות את הדירה תוך 9 חודשים. עם זאת, הוראות המעבר קובעות שמי שהתגורר בדירה הציבורית ב-1 באוגוסט 2009 עם הדייר החוזי ובמשך 4 שנים עד לפטירתו – יקבל זכאות כדייר ממשיך, גם אם הוא עצמו לא זכאי לדיור ציבורי.

בפועל, התיקון לחוק הקשיח את התנאים לקבל את הזכאות. בכך הוא שיעתק את חוסר הצדק החלוקתי, והעמיק את הפערים הכלכליים ואת הקושי לצאת מעוני רב-דורי. להמחשה, ככל שהזמן חולף, רבים מהדיירים הצעירים יותר בדיור הציבורי מאבדים את זכאותם, מכיוון שלא התגוררו בדירה במועד הקובע ב-2009.

"התיקון שנעשה לחוק דייר ממשיך רוקן את החוק מהמטרה המקורית שלו, לעשות צדק עם משפחות הדיור הציבורי ולהעניק לילדיהן נכס – באותו אופן שקיים בקיבוצים ובמושבים, שכבר זכאים היום לילד שלישי בנחלה", אומר דני גיגי, מנכ"ל פורום הדיור הציבורי.

לדברי גיגי, "חמורה מכך היא העובדה שהשינוי בחוק הפך דיירים שחיים וחיו בדירות ההורים שלהם והקרובים שלהם ל'פולשים'. בהצבעה אחת על שינוי החוק הפכה הממשלה עשרות אלפי משפחות לעבריינים, ודאגה גם להפעיל בריונות משפטית נגד אותן משפחות עניות. בושה שעד היום אף ממשלה לא ביטלה את ההתעללות הזאת במשפחות הדיור הציבורי, אף שברור לכל בר דעת שהחוק חייב להשתנות, וחייבת להיות הסדרה של כל אותם אנשים שמוגדרים היום על פי החוק כפולשים במקום כדיירים ממשיכים".

הממשלה החדשה אמנם הושבעה לא מזמן, אבל נראה שסדרי העדיפויות שלה מראש אינם כוללים דיור ציבורי. בהסכמים הקואליציוניים הנושא נפקד כמעט לגמרי, פרט לסעיף קטן (117) בהסכם עם ש"ס, ואזכור שולי בסעיף שנוגע להקמת ועדת שרים בהסכם עם יהדות התורה, ששר השיכון הנוכחי, יצחק גולדקנופף, הוא משורותיה. לעומת זאת, בהחלט אפשר למצוא שם התייחסות לפתרונות דיור, בהקשרים שנוגעים ל"עידוד הגירה יהודית לנגב ולגליל" או ל"פיתוח כלכלי-חברתי של המגזר החרדי".

חוסר הפרופורציה הזה, היעדר התייחסות לפיל הדוחק שבחדר, רק מדגים את מקומן השולי של הסוגיות החברתיות-כלכליות שנוגעות לכלל הציבור, שכמו נדחקו לגמרי מהשיח הפוליטי הנוכחי, ולא זוכות למדיניות סדורה מצד הממשלה.

פנינו לשר גולדקנופף בשאלה מהי המדיניות המתוכננת לגבי מאות הפינויים הצפויים בדיור הציבורי בתקופה הקרובה, והאם יש כוונה להציע פתרון לבעיה שנוצרה בעקבות התיקון לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ורק הולכת ומחריפה מאז. עד כה לא התקבלה תגובה.

מפקירים את מי שהכי זקוקים להגנה

דו"ח ועדת ברביבאי מסוף 2016, שנועד לגבש מדיניות לפינוי דירות דיור ציבורי, עמד על הקשיים האלה. לכן, המליצה הוועדה לשנות את התיקון לחוק ולהסיר את התנאי שלפיו הדייר צריך להיות זכאי לדיור ציבורי. בהמלצותיה, הוועדה התייחסה לצמצום המשמעותי במלאי הדירות בשל רכישתן על ידי הדיירים מצד אחד, ולרשימות הממתינים הגדלות מנגד – מצב שרק החריף מאז.

כיום, שיעור הדירות הציבוריות מכלל הדירות הוא כ-2.5% בלבד. לשם המחשה, ב-1970 הנתון היה 23%. לפי דו"ח מבקר המדינה בנושא, בין 2014 ל-2019 נרכשו 2,600 דירות. ב-2019 לבדה נרכשו רק 300 דירות. באותה שנה, המתינו 3,700 איש לדיור ציבורי (לא כולל הממתינים ברשימת משרד הקליטה), גידול של יותר מ-1,000 איש לעומת 2016.

בפועל, החוק מיושם כיום בצורה שפוגעת באנשים שמצבם הוא הקשה ביותר מבין החיים בעוני. "מהתיקים שאנחנו מטפלות בהם עולה תמונה מאוד ברורה לגבי מי הדיירים שנותרו להתגורר בדירה הציבורית", אומרת עו"ד טליה רמתי, ממשרד עורכות דין רמתי ושלו, שעוסק בעריכת דין חברתית. "מדובר באנשים מבוגרים שנותרו לגור עם ההורים בדירה הציבורית, שלא היו להם את הכלים לצאת ולהתמודד לבד בשוק השכירות הפרטי. במקרים רבים, מדובר באנשים שמתמודדים עם מוגבלויות שונות".

אחד מהם הוא ג', שמיוצג על ידי משרד רמתי ושלו באמצעות הסיוע המשפטי, ונדרש כעת לפנות את הדירה שבה התגורר כל חייו. אחרי שהוריו נפטרו, לפני כ-20 שנה, הוא התגורר בדירה עם אחיו. האח סבל ממוגבלות שכלית התפתחותית ומבעיות בריאות שונות. ג', היום בן 60, טיפל בו כל השנים, ועבד בעבודות במשכורת נמוכה.

לדברי קרוב משפחה, כשאחיו של ג' נפטר, "הכריזו עליו כפולש ורוצים לפנות אותו. אני מנסה להסביר לתובעת את מי היא מנסה לפנות […] הבן אדם מבחינתם פלש לדירה, בא מהרחוב. אבל הוא גר בדירה הזו כל החיים, מאז שקיבלו אותה. הוא לא התחתן מעולם, אין לו ילדים. אין לו משפחה. הוא חולה לב עם נכות וקצבה, לא עובד, לא יודע קרוא וכתוב. זה הבן אדם שהולכים לפנות".

י' וד' (השמות המלאים שמורים במערכת), גם הם מיוצגים על ידי המשרד באמצעות הסיוע המשפטי, נדרשים לפנות את הדירה שבה התגוררו עם אימם מרבית חייהם. "אנחנו שנינו גרושים המון שנים וחיינו עם אימא כל החיים", אומר י'. "לצערנו שנינו היינו נרקומנים, נכנסנו לבתי סוהר וחזרנו. אני כבר יותר מ-20 שנה נקי. כשאימא נפטרה, הלכנו לבקש להישאר בדירה כבן ממשיך. הם אמרו שאנחנו לא עומדים בקריטריונים".

שני האחים גדלו במשפחה עם 11 אחים, בעוני ובמצוקה כלכלית קשה. "אין לנו לאן ללכת. לרחוב אנחנו לא נלך", אומר י'. "שנינו בשיקום, שנינו ברוך השם על הדרך הנכונה, ואנחנו נלחמים איתם בבתי משפט. אנחנו גרים בבית הזה יותר מ-50 שנה. אחי נכה (נכות נפשית) מאה אחוז, חי מקצבה. בן 61. לאיפה הוא יילך? הוא חולה, אני לא יכול לשים אותו בדיור מוגן (כדי לקבל זכאות לדיור ציבורי מוגן, צריך לתפקד עצמאית; מד"ש)".

"כרגע זה שני בתים מחוברים", ממשיך י'. "אמרנו להם תנו לנו כל אחד דירת חדר. אנחנו מוכנים לכל הסדר. אבל אני רוצה לקבל את הזכאות כבן ממשיך. היום אנחנו נחשבים פולשים".

"הדיירים שנותרים להתגורר בדירות הם אלו שהכי זקוקים להגנה, והם גם האחרונים שיצליחו להשיג 'ראיות אותנטיות מזמן אמת' כמו שדורשים מהם במשרד השיכון", אומרת רמתי. "חשוב להבין שלצורך הוכחת מגורים בדירה הציבורית, משרד השיכון דורש רף הוכחה מאוד גבוה, שגם אדם בתפקוד גבוה יתקשה לעמוד בו".

בתי המשפט נמנעים מהתערבות

החסם הראייתי הוא מרכזי כשמדובר בדיירים ממשיכים. בתי המשפט ממשיכים את המגמה הזו, כשהם נמנעים מלהתערב בהחלטות הוועדות מטעם משרד הבינוי והשיכון. הגישה הרווחת בערכאת הערעור היא שכל עוד החלטת הרשות המנהלית היתה סבירה ונשענה על ראיות מוצקות – לא מתערבים בבחינת הראיות. אחד הכלים המרכזיים של הרשות – במקרה זה הוועדות מטעם משרד השיכון – הם מה שמכונה "דו"חות המעגל", שמבוססים על "ביקורי המעגל" שעורכות החברות המשכנות כדי להבין מי מתגורר בדירות.

"אנחנו נלחמים מוועדות לוועדות, מערכאות לערכאות", אומר קרוב משפחתו של ג'. "הם רוצים הוכחות שהוא גר שם. הבאנו את הרכזת שערכה ביקורים והיתה אחראית על הדו"חות מעגל, והיא אומרת שהוא כן גר שם, אף שבדו"חות שלה הוא לא מופיע כי מן הסתם היה בעבודה. מבחינתם, רק אחרי שאחיו נפטר הוא חזר לדירה.

"אנחנו מנסים להביא הוכחות ותצהירים, והם חוזרים ואומרים שהוא לא גר שם. להגיד כזה דבר לבן אדם שלא יודע קרוא וכתוב – אני מקריא לו מכתבים. זה הבן אדם שעומד מולם, שהיה סבל כל חייו. הם אפילו לא התקשרו לאותה רכזת לבדוק אם הוא גר שם". לטענתו, יש לג' מסמכים רבים שמוכיחים שהוא התגורר שם כל השנים, "אותו בנק. אותה קופת חולים".

"בדו"חות המעגל אני מופיע עם אימא", אומר י'. "פעם אחת לא הייתי בדירה. אמי דוברת מרוקאית, הרכז לא הבין אותה ורשם שאנחנו לא גרים בדירה". חוץ מדו"חות המעגל, לדבריו יש לו הוכחות רבות למגורים בדירה כל השנים, כמו מסמכים רפואיים, מכתבים והצהרות של שכנים. למרות כל אלה, לא מכירים בו כדייר ממשיך.

הקושי הזה של אופן בחינת הראיות לקביעת זכאות לדיירים ממשיכים מוכר למשרד הבינוי והשיכון. לדוגמה, ועדת ברביבאי המליצה להרחיב את השימוש במקורות מידע על מרכז חייו של הדייר, באמצעות מסמכים תומכים ממוסדות ציבור שמספקים לו שירותים ודברים דומים.

גם השופטת דפנה ברק ארז, בפסק הדין בעניין שניידר נ' משרד השיכון מ-2015, הביעה דעה אחרת. ברק ארז כתבה בפסק דינה כי "אני סבורה כי במוקד הערעור שבפנינו לא עומדת שאלת ההתערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית, אלא השאלה עם אלו אמות מידה של איסוף ראיות על ידי הרשות המינהלית רשאים אנו להשלים", והוסיפה שיש לבחון את זאת תוך התייחסות לנסיבות העניין, לרבות "נסיבות של מוחלשות חברתית והשכלתית".

ברק ארז ניתחה בפסק הדין את דו"חות המעגל ואת האופן שבו הסבתא שנפטרה, הדיירת באותו מקרה, חתמה עליהם. בין היתר, ברק ארז ציינה שלא ברור אם הסבתא שלטה בשפה העברית, שהסבתא חתמה כשהיתה לבד בדירתה וכן שהובהר לה שכל דייר נוסף בדירה כרוך בתוספת לשכ"ד, וזה היווה מבחינתה תמריץ שלא לספר על מי שמתגורר איתה.

השופטת ברק ארז אף קבעה בפסק הדין כי "הלכה למעשה, נוהלי עמידר מתמרצים את הדיירים המתגוררים בדיור ציבורי, אנשים קשי יום שעל-פי רוב משתכרים לצרור נקוב, שלא להצהיר על בני משפחה הגרים עמם, הצהרה הכרוכה בהעלאתו של שכר הדירה. הדיירים מודעים לאפשרות להעלאת שכר הדירה בעודם נותנים את ההצהרה. לעומת זאת, אין הם מודעים לכך שטשטוש העובדה שגרים עמם בני משפחה נוספים עלולה להעמיד בסכנה של ממש את יכולתם של אותם בני משפחה לטעון למעמד של 'דייר ממשיך'. זהו מצב מובנה של אי-סימטריה במידע, העולה בחלק מן המקרים אף כדי 'בפני עיוור לא תיתן מכשול'". דעתה של ברק ארז נותרה במקרה ההוא במיעוט.

הנושא עלה שוב לדיון בפסק דין מיולי 2021, שניתן במסגרת עתירה שהגיש נכד של דייר בשכירות ציבורית שביקש שיכירו בו כדייר ממשיך לאחר מות סבו, ובקשתו נדחתה. שופטת המחוזי מיכל אגמון גונן מתחה בפסק הדין ביקורת חריפה על "ביקורי המעגל", פסקה כי החלטת המשרד לא התקבלה על סמך תשתית עובדתית מספקת וניתוח ראויות כנדרש, והחזירה את העניין לבחינה מחודשת של הוועדה המתאימה במשרד השיכון.

"אני סבורה כי על משרד השיכון לשקול בכובד ראש את המצב הקיים, ולשאול אם נהליו ואופיו של מוסד הביקור המעגלי עושים צדק עם אותן אוכלוסיות שידן אינן משגת ונאלצות לפנות אליו לסיוע", כתבה אגמון גונן בפסק הדין. עד כה, לא בוצע שינוי בנהלים.

לרוב, מסכמת רמתי בצער, "נראה שמשרד השיכון מתעלם מהמציאות חיים הקשה והמורכבת של אותם דיירים, ובמקום לסייע להם ולהקל על הבירוקרטיה הבלתי אפשרית, העמדות רק הולכות ומתקשחות, והניסיון להוכיח עמידה בתנאי החוק, הופך לבלתי אפשרי".