"מֹוצֵא אֲנִי אֶת הָאַהֲבָה אֵש מְאַכֶלֶת"

ימים סוערים עוברים על המזרח התיכון: באיראן פרצה התקוממות עממית לאחר מותה במעצר של הצעירה הכורדית-איראנית מהסא אמיני, ובתגובה למהומות הפציצה איראן את האוטונומיה הכורדית בעיראק, אותה היא מאשימה בליבוי האש.

איראן היא לא המדינה היחידה שתוקפת את האוטונומיה הכורדית בעיראק. טורקיה מפציצה את האזור באופן קבוע במסגרת מאבקה במחתרת הכורדית, ועל פי ארגונים כורדים, אף עושה נגדם שימוש בנשק כימי; סעודיה התקרבה לפוטין והעלתה את חמתו של הבית הלבן ואת מחירי הנפט בעולם; בחזית המקומית, כל ערב מתנגשים חיילים עם ההתנגדות החמושה בג'נין ובשכם, בעוד מזרח ירושלים בוערת. מלחמות, דלק מאובנים, דיכוי דתי, משטר צבאי והתקוממות. עבור רוב צופי החדשות, זה בסך הכל עוד יום ממוצע במזרח התיכון.

למזלנו יש דרכים מהנות יותר להכיר את אזורנו חוץ מצפייה אובססיבית בחדשות, ואני לא מתכוון לטוויטר, אלא לשירה ולספרה החדש של עפרה בנג'ו, "אלהי, לעבר מי אלך" (הוצאת גמא).

הספר, המאגד בתוכו שירים נבחרים מהשפה הכורדית, הטורקית והערבית, פותח לקוראי העברית צוהר לעולם תרבותי עשיר, שרובנו לא זכינו להכיר. השירים באסופה כוללים שירי אהבה, שירי קינה, שירים לחובבי מערכות יחסים רעילות, לצד שירים עם מסרים דתיים, פוליטיים וחברתיים מתקופת הג'אהִליה, הקדם-אסלאמית, ועד ימינו.

הבחירה הייחודית של בנג'ו, לכלול בספר אחד משוררים כורדים ופלסטינים, שופכת אור על אחת ממערכות היחסים הסבוכות ביותר במזרח התיכון, בין שני עמים הנאבקים לשחרור לאומי אך תהום גיאופוליטית מפרידה ביניהם. המורכבות הזו מקבלת בספר ממד מטאפורי, כאשר בין ההמנון הכורדי, "הו האויב", הפותח את הספר, לשיריו של המשורר הפלסטיני הלאומי מחמוד דרוויש, עומדים שורה ארוכה של משוררים טורקיים וידה הישראלית של המתרגמת.

"יֹום יָבוא וְסּופַת זַעַם תִפְרֹץ

מּול שַעַר בֵית הַמֹושֵל בְסּולַיְמָאנִיָה"

(מתוך השיר "הַתְקּומָה", סאמי שורש)

סופת זעם אכן פרצה לבסוף בעיר הכורדית-עיראקית סולימאניה, לאחר שנים בהן האוכלוסייה הכורדית בעיראק דוכאה על ידי מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין בשלל צורות, שכללו, בין היתר, מחנות מעצר, טרנספר, הוצאות להורג המוניות ואפילו שימוש בנשק כימי בדמות גז חרדל. בסיום מלחמת המפרץ הראשונה, ניצלו הכורדים את חולשת המשטר ופתחו בהתקוממות. העיר שוחררה על ידי כוחות הפשמרגה, "הנכונים-למות", והחשבון על עשרות שנים של דיכוי הוגש בצורה ייצרית למדי, כאשר 700 חברי מפלגת הבעת' ששהו בעיר נקרעו לגזרים או נשרפו בחיים על ידי ההמון. מ-1991 ועד היום, סולימאניה נותרה משוחררת, והיא חלק מהאוטונומיה הכורדית בצפון עיראק.

"אִיש בַל יֹאמַר הָעַם הכּורְדִי נִכְחַד

הּוא חַי, הּוא חַי, דִגְלֹו יִתְנוסֵס לָעַד"

(מתוך השיר "הֹו הָאֹויֵב", מאת יונוס ראוף דלדאר. השיר הפך להמנון הרשמי של האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק)

מתוך מעמקי הייאוש של מלחמת האזרחים בסוריה, בין מעשי הטבח של אסד לאלו של דאעש, הקימו הכורדים ב-2012 אזור אוטונומי נוסף בצפון סוריה, רוג'בה. היחידות להגנת העם (YPG) ויחידות ההגנה של הנשים (YPJ) עצרו את התקדמות המדינה האסלאמית, הצילו עשרות אלפי יזידים מרצח עם, ובדומה לבריגדות הבינלאומיות שלחמו במלחמת האזרחים בספרד, משכו אליהן פעילים אנרכיסטים, קומוניסטים וסוציאליסטים מכל רחבי העולם, שהצטרפו להגן בגופם על החזון הפמיניסטי-סוציאליסטי-ליברטריאני של רוג'בה. חלקם גם מצאו שם את מותם.

לעבדוללה אג'לאן, מנהיגה הכלוא של מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), מיוחסת הכוונה להפוך את רוג'בה ל"בקעת הלבנון החדשה". אג'לאן לא התכוון למסורת היין בת ה-6,000 שנה שבקאע מפורסמת בה, וגם לא לחשיש הלבנוני שמיוצר שם. בסוף שנות ה-70 בקעת הלבנון התפרסמה בהיותה מוקד עלייה לרגל למהפכנים אנטי-אימפריאליסטים ותנועות שחרור לאומיות, בזכות מחנות האימונים של הארגון לשחרור פלסטין, ששלט באזור. השמועות, ודו"חות ארגוני ביון, מספרים שבין הארגונים שאומנו בבקאע על ידי הפלסטינים ניתן למנות את המחתרת האירית (IRA), סיעת הצבא האדום (באדר-מיינהוף), הבריגדות האדומות וגם את לוחמי המחתרת הכורדית (PKK), שהקימו במקום מחנה אימונים משלהם.

עובדה מעניינת נוספת היא שהמחתרת הכורדית יצאה למאבק חמוש מול טורקיה רק ב-1984, אך כבר ב-1982, 10 מלוחמיה הספיקו להיהרג בקרבות מול ישראל במלחמת לבנון הראשונה, כאשר לחמו כתף אל כתף לצד הפלסטינים. גם מעצרו של אג'לאן, שבילה את העשורים האחרונים כאסיר יחיד באי-כלא טורקי, נקשר למוסד הישראלי. המעצר בקניה ב-1999 הוביל להפגנות זעם מול שגרירויות ישראליות בעולם, ששיאן היה בברלין כאשר שלושה מפגינים כורדים ניסו לפרוץ לשגרירות ונורו למוות על ידי מאבטחים ישראלים.

על פניו, ובטח בלבם של אנשי שמאל המאמינים בסולידריות בין עמים מדוכאים, הקשר בין מאבקי השחרור הכורדי והפלסטיני ברור, מוצק ואפילו נחתם בדם. אבל המציאות, כמובן, מורכבת יותר. עוד לפני שהפלסטינים אימנו את ה-PKK בלבנון, המוסד אימן מתחילת שנות ה-60' את כוחות הפשמרגה בכורדיסטן העיראקית. בפרק על סדאם חוסיין בסדרה "אויבים" (כאן 11) ניתן לראות את אחד ממומחי החבלה של המוסד מספר איך הרכיב ספר נפץ עם חניכיו הכורדים במטרה לחסל את סדאם חוסיין.

הקשר הקרוב בין המוסד הישראלי למוסטפא ברזאני, מייסד המפלגה הדמוקרטית הכורדית, הוביל בין השאר לסיוע כורדי בעליית יהדות עיראק לישראל בשנות ה-70 ואפילו לגור דב, שניתן במתנה לאנשי המוסד בכורדיסטן ומצא את דרכו לגן החיות של תל אביב.

היחסים בין הכורדים בעיראק לישראל נותרו איתנים. לפי דיווח של "פייננשל טיימס" מ-2015, 75% מהנפט המיובא לישראל מגיע מהאוטונומיה הכורדית בעיראק (19 מיליון חביות, לפי העיתון). ישראל גם היתה המדינה הראשונה שתמכה במשאל העם ב-2017 על עצמאות כורדיסטן העיראקית, מה שהוביל להנפת דגלי ישראל בהפגנות כורדיות בעיראק. בנוסף, ראוי לזכור את טענת האיראנים שחלק גדול מהפעולות הישראליות נגדם יוצאות מבסיס מוסד הנמצא בארביל, עיר הבירה של האוטונומיה הכורדית בעיראק.

הַאִם עָיַפְתָ מִן הַהֲלִיכָה

יַלְדִי, הַאִם עָיַפְתָ?

– כֵן, אָבִי

אָרַך לֵילְך בַדֶרֶך,

וְהַלֵב נִגַר עַל אַדְמַת לֵילְך

– אַתָה עֲדַין זָרִיז כְחָתּול

עֲלֵה נָא עַל כְתֵפִי,

נֶחֱצֶה עֹוד מְעַט

אֶת חֻרְשַת הָאֵלָה וְהָאַּלֹון הָאַחֲרונָה

הִנֵה צְפֹון הַגָלִיל

וְהַּלְבָנון מֵאֲחורֵינּו

וְהַשָׁמַיִם לָנּו כֻּלָם מִדַמֶשֶק

וְעַד חֹומַת עַּכו הַּיפָה

– וְאַחַר כָך מָה?

– נָשּוב אֶל הַּבַיִת

הֲתֵדַע אֶת הַדֶרֶך יַלְדִי?

(עַד סֹופִי וְעַד סֹופָה, מחמוד דרוויש)

מן העבר השני, בימים בהם המאבק הפלסטיני ירד מסדר היום העולמי, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שמנהל מלחמת חורמה במיעוט הכורדי בטורקיה, תוקף בסיסים של ה-PKK בצפון עיראק, ומאיים לחסל צבאית את רוג'בה, נותר אחד מהתומכים הגדולים ביותר של הפלסטינים.

חוץ מגינויים חריפים לכל פעולה צבאית של ישראל ותמיכה כלכלית בפרויקטים פלסטינים, טורקיה גם משמשת כמקלט מדיני עבור פעילי חמאס, שבתורם תומכים במבצעים הצבאיים של טורקיה נגד הכורדים בסוריה. ההתפתחות האחרונה בנושא קשורה לעיר עפרין בצפון סוריה.

ב-2018, במהלך מבצע "ענף הזית", כבש הצבא הטורקי את עפרין מידי הכוחות הכורדים ו-300 אלף כורדים נאלצו לברוח מהאזור. כעת, תחת אמתלה הומניטרית, הטורקים מנסים לשנות את הדמוגרפיה הכורדית בעפרין, על ידי הקמת יישובים לפליטים ערבים באזור. חלק מאותן התיישבויות חדשות נעשות בתמיכה של עמותה פלסטינית מוסלמית הפועלת מישראל. העמותה, שמתנגדת לפינוי משפחות פלסטיניות משייח' ג'ראח, מממנת כעת התנחלויות בכורדיסטן הסורית. כמובן שהעובדה שהתרומות מגיעות מפלסטין מודגשת על ידי המשטר באנקרה ומשמשת אותו לצרכי הסברה.

כך, למרות המאמצים ל"חיבור מאבקים" של פעילים בשמאל הכורדי והפלסטיני, כגון ליילה ח'אלד, שהביעה תמיכה בכורדים בעפרין וקראה בקונגרס של מפלגת השמאל הטורקית HDP לסולידריות כורדית-פלסטינית, כוחות חזקים ומאורגנים יותר, קרי טורקיה וישראל, עדיין קובעים את הטון ביחסים בין העמים, ומשתמשים במאבק הכורדי והפלסטיני ככלי מיקוח במשא ומתן הכלכלי והביטחוני בין שתי המעצמות האזוריות.

בנוסף, הכורדים והפלסטינים מוצאים עצמם בתחרות על משאב טבע מתכלה ביותר: תשומת לבם של הקהילה הבינלאומית ושל כוחות השמאל המידלדלים. פעילים בינלאומיים, שבעבר היו מצטרפים לתנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) בגדה המערבית וחוסמים בולדוזרים בגופם בתחילת שנות האלפיים, נוטים כיום להתחבר יותר לפרויקט המהפכני ברוג'בה, שמציע, חוץ מדמוקרטיה קונפדרטיבית ושחרור נשים, גם את האפשרות לאחוז בנשק ולהילחם.

ובחזרה לשירה. ממד נוסף בקשר הכורדי-פלסטיני הוא החברות ארוכת השנים בין המשוררים המוכרים ביותר של שני העמים, מחמוד דרוויש וסלים ברכאת. שני המשוררים מופיעים בספרה של בנג'ו, אך ישנו שיר של דרוויש שמופיע בספרו מ-2004, "אל תתנצל על מה שעשית" (הוצאת קשב לשירה, תרגום אהוד הורביץ), המוקדש לסלים ברכאת. השיר, ששמו מתכתב עם הפתגם "לכורדים אין ידידים מלבד ההרים", נקרא "אין לכורדי דבר זולת הרוח" והוא נפתח כך:

"הַכּוּרְדִּי נִזְכַּר, בְּבַקָּרֵי אֶצְלוֹ, בְּיוֹם הַמָּחָר…

וְהוּא מַרְחִיק אוֹתוֹ בְּמַטְאֲטֵא: אֵלֶיךָ מִמֶּנִּי!"

דרוויש כבר נפטר ביוסטון, ברכאת חי בשבדיה, אך ברוג'בה ובעזה עדיין נאבקים על יום המחר.

מי טו בתקופה העבאסית 

למרות שחוקרי אסלאם רבים התווכחו לאורך השנים על השאלה "האם הקוראן באמת אסר על שתיית יין?", בימינו המחשבה שאסור למוסלמים מאמינים לשתות משקאות משכרים הפכה מזמן לנחלת הכלל. זאת על אף קיומם של ממצאים רבים המעידים על שתייה ענפה של אלכוהול לאורך כל שנות קיומו של האסלאם.

ייתכן כי ההוכחה היפה ביותר לכך היא שירת היין, שנציגה המובהק בספר של בנג'ו הוא המשורר אבו נוואס (814-756) שעל שמו קרויים רחוב ופארק בבגדד ומכתש על כוכב החמה. חיבתו של אבו נוואס לחיי הוללות עלו לו בביקורים מזדמנים בבתי הכלא של בגדד. אך הצנזורה על שיריו החלה רק במאה ה-20 והגיעה לשיאה במצרים ב-2001, כאשר משרד התרבות, בלחץ גורמים אסלאמיסטים, הורה לשרוף 6,000 עותקים מספר שיריו ההומו-ארוטיים של אבו נוואס.

מקריאת השירים שבנג'ו תרגמה עבור הספר, עושה רושם שבחברה בה אנו חיים כיום יהיו גורמים נוספים שיבקשו לצנזר את שירתו של אבו נוואס. קשה להאמין שהשיר "הַנִפְלָא בָעִנּוגִים" היה מתקבל בברכה בעידן המי טו הנוכחי:

הַנִפְלָא בָעִנּוגִים הּוא עֶלֶם

מֵסֵב עִם רֵעֹו לַמִשְתֶה,

הַּיַיִן פֻרְקָן לְרּוחֹו.

ּכְשֶהִשְקָהּו – חָיְתָה נַפְשֹו,

אִם לִנְשִיקָה נִזְקַק

שְפָתַיִם יִּשַק.

לְחַיֵי הַּזְמָנִים שֶזָכִיתִי בָם

נִפְלָאִים וְאֵין בִלְתָם

שָתֹה יַיִן זַך ומִצְטַלֵל

ומִי שֶנִרְדַם – יִּבָעֵל.

בנג'ו יודעת לספר גם על חיבתו של המשורר הטורקי אורהאן ולי קניק (1950-1914) למשקאות חריפים, חיבה שהביאה לכתיבת השורה היפיפייה "הלוואי שהייתי דג בבקבוק ערק", וגם לנפילתו הממשית של ולי לתעלה באנקרה ומותו כעבור יומיים. בשיריו, ולי מצליח למצוא ביטוי פיוטי ואישי לאותה מרידה עממית ומתונה, כפי שבנג'ו דואגת לציין, בבורגנות השולטת. וכך גם שיר על מזג אוויר יפה מכיל בתוכו מסר חתרני:

מֶזֶג הָאֲוִיר הַיָפֶה הַזֶה הָרַס אֹותִי

בְמֶזֶג אֲוִיר שֶכָזֶה הִתְפַטַרְּתִי

מִמִשְרָתִי בְמִשְרַד הָאַוְקָאף

בְמֶזֶג אֲוִיר שֶכָזֶה הִתְמַכַרְּתִי לְטַבָק,

ובְמֶזֶג אֲוִיר שֶּכָזֶה הִתְאַהַבְתִי

ולְהָבִיא לֶחֶם ומֶלַח לְבֵיתִי שָכַחְתִי.

בְמֶזֶג אֲוִיר שֶּכָזֶה

שָׁבָה מַחֲלַת כְתִיבַת הַּשירִים וְתָקְפָה אֹותִי

מֶזֶג אֲוִיר שֶּכָזֶה הָרַס אֹותִי.

(״מֶזֶג אֲוִיר יָפֶה״, אורהאן ולי קניק) 

אש מאכלת

כבודם של המאבק הלאומי והמרד בבורגנות מונח במקומם, אך חייהם של רוב בני האדם סובבים סביב מאבק אחר. זה שבימים טובים מורח לך חיוך מטומטם על הפנים מעודף דופמין במוח, ובימים רעים מרגיש כמו סיבוב איטי של סכין חלודה בלב. אני כותב על אהבה כמובן, וגם המשורר קייס בן אל-מלוח (688-645) כתב עליה.

קייס, המוכר יותר בשם "מג'נון לילא", כתב בחייו 325 שירים, וכולם עסקו בנושא אחד: אהבתו האובססיבית ללילא. האגדה, שהיא למעשה הגרסה הבדואית המוקדמת ל"רומיאו ויוליה", מספרת על כך שקייס היה בן דודה של לילא, בה התאהב עוד בהיותם ילדים קטנים שרעו את הצאן המשפחתי יחד. אביה של לילא לא הסכים לחתן את האוהבים הצעירים מכיוון שכבר נודעה ברבים דבר אהבתם. חתונה עלולה היתה להתפרש בציבור כאילו לילא כבר איבדה את תומתה, ולהמיט חרפה על המשפחה. גרסה נוספת לסיפור טוענת שאביה של לילא לא הסכים מסיבה פשוטה יותר: הוא לא רצה שבתו תתחתן עם משוגע. למרות כל ניסיונות השידול של משפחתו של קייס ורצונה של לילא עצמה, אביה חיתן אותה לבסוף עם גבר אחר.

דָבְקָה נַפְשִיּ בְלַילָא וְהִיא עּולַת יָמִים

עֹוד טֶרֶם צִמְחָה שָדַיִם כִבְנֹות הַנְעּורִים

רַכִים בַשָנִים הָיִינּו בִרְעֹותֵנּו הַצֹאן

לְוַאי שֶלֹא הָיִינּו גְדֵלִים עַד הַיֹום

קייס לא היה מוכן לשמוע על נשים אחרות ואביו פנה לאללה לעזרה. הוא לקח את בנו למכה להתפלל לישועה, אך במקום זאת קייס התפלל שאללה יחזק את אהבתו ללילא. חולה אהבה במדבריות ערב, קייס שרד בזכות בני שבטו, שדאגו לו לאוכל, בעודו כותב את שירי האהבה שלו על החול.

ברבות הימים לילא הפכה למוזה האולטימטיבית עבור לבבות שבורים, וגם שירו המפורסם של אריק קלפטון, "לילה", שנכתב לאחר שפאטי בויד, אשתו של גיטריסט הביטלס ג'ורג' הריסון דחתה אותו, נקרא על שמה. שלא כמו במקרה של קלפטון ובויד שזכו להתחתן – וכמובן גם להתגרש לאחר מכן – סיפורם של קייס ולילא נותר טרגי. לילא, שכאמור חותנה בעל כורחה עם גבר שלא רצתה, מתה משברון לב וליד קברה נמצאה גופתו של קייס, שם, לפי האגדה, חרט על סלע את שירו האחרון אליה.

מֹוצֵא אֲנִי אֶת הָאַהֲבָה אֵש מְאַכֶלֶת

לִבֹות הָאֹוהֲבִים הֵם חֹמֶר בְעֵרָתָה

לְוַאי שֶבְהִשָרְפָה הָיְתָה כָלָה

אַך כְכָל שֶהִיא נִשְרֶפֶת הִיא שּוב עֹולָה

שמעון פרס הכריז בתקופת הסכמי אוסלו על "מזרח תיכון חדש", הצהרה שזכתה עוד בזמן אמירתה ללעג מצד ציניקנים ישראלים רבים ולבסוף נקברה בדפי ההיסטוריה יחד עם פרס עצמו. אכן, אין מזרח תיכון חדש, אך כמה מאיתנו בכלל מכירים, או רוצים להכיר את המזרח התיכון "הישן" שבו אנו חיים? אנו רגילים להסתכל על שכנינו מבעד לחריצי גדר הגבול, דרך הכוונת וכעת גם במרכזי הקניות של אבו דאבי.

ההישג של בנג'ו בספרה הוא שהיא מצליחה להנגיש לנו את השירה הכורדית, הטורקית והערבית בצורה כל כך יפה, שעלולה לגרום לקוראים למצוא עצמם לבסוף ברוג'בה שרים ביז'י ביז'י YPG.

מתן מוריסון הוא קולנוען, המרבה לעסוק בהיסטוריה של התנועה האנרכיסטית