להכיר בנכבה, לפעול לסיומה

כשהייתי צעיר לא היתה נכבה. כלומר היתה, אבל אני לא ידעתי עליה דבר. אפילו המילה לא היתה מוכרת לדוברי עברית. גם אני לא הכרתי אותה. הכל היה פשוט. היינו מעטים מול רבים, טהורי נשק, צודקים, טובים, מנצחים כנגד כל הסיכויים, כמו דוד מול גוליית. הם, "הערבים", היו הטועים, הרעים והמסוכנים. בעיתוני הנוער ועל מדף הספרים הם תמיד הפסידו לירון זהבי מחסמב"ה, נבהלו מדני דין הרואה ואינו נראה ופחדו מעזית הכלבה הצנחנית. פלסטינים "אמיתיים", בני אדם של ממש, לא ראיתי.

עברו שנים, משפחתי עברה לגור בהתנחלות ופגשתי לראשונה פלסטינים. עבדתי איתם בבנייה של ההתנחלות מול בתיהם בכפרים הסמוכים. גם הם וגם אני ידענו שאני מתגייס בקרוב ושבפעם הבאה שניפגש, זה יהיה אחרת. וכך היה. התגייסתי לגולני ו"פגשתי" פלסטינים בבתיהם, כאשר היינו פורצים אליהם באישון לילה ומוציאים אנשים לנקות את הרחוב ממחסומי אבנים, לחפש חשודים או, לעתים קרובות, במסגרת "סיורים אלימים" שמטרתם להטיל טרור על האוכלוסייה כדי שיידעו שאנחנו כאן.

>> הימין כבר לא מכחיש או מצדיק את הנכבה. הוא מבטיח לחדש אותה

גם לאחר שנפקחו עיני לדיכוי השיטתי, ולתפקיד שאני ממלא בו, לא השתמשתי במילה "נכבה". את המילה פגשתי לראשונה כעובד סוציאלי, במפגש עם אבא של קולגה, פלסטיני מרמלה. הוא סיפר לי על הפחד הגדול שחווה כילד ב-1948 כאשר חיילים ואנשי פלמ"ח נכנסו לעיר והתושבים הוכנסו לכנסייה והוחזקו שם שעות רבות. הם היו בטוחים שיירצחו. רבים  אחרים, שמצאו מקלט במסגד הגדול בלוד הסמוכה, נהרגו כשלוחמים ישראלים ירו רקטה אל המסגד. בשיחה עם אותו פלסטיני מבוגר פגשתי לראשונה לא רק נרטיב אחר, אלא גם כאב לא מוכר, הכאב שהוא נושא עימו כל חייו. נתקלתי בידיעה שהעצמאות שלי היתה חורבנו שלו.

שמעתי ושכחתי, כלומר לא באמת שכחתי אבל התעלמתי, כמו שכולנו, הישראלים, למדנו להתעלם;  להתעלם משרידי עולמם של הפלסטינים, מהריסות כפריהם העומדות בין ובתוך הישובים היהודיים; להתעלם מן העדויות הרבות, בכתב ובעל פה למה שהתחולל באותה מלחמה; להתעלם מהעוולות שהעדויות האלה מתעדות; להתעלם מגורלם של 750,000 איש שהיו לפליטים ושחזרתם נמנעה באמצעות מדיניות של ירי חסר אבחנה. להתעלם מכך שכל זה התחולל בזמן שהיהודים בארץ חגגו את נס עצמאותם.

שנים רבות חלפו מאז אותו מפגש עד ששמעתי שוב פלסטינים מדברים על הנכבה. לאחר מבצע "צוק איתן" ב-2014, הצטרפתי לתנועת "לוחמים לשלום" הישראלית-פלסטינית. לוחמים לשלום הוקמה על ידי אנשים שלקחו חלק פעיל באלימות בין הצדדים, אם כחיילים ואם כפעילים במאבק המזוין הפלסטיני נגד הכיבוש והאפרטהייד. למרות יחסי הכוח, הם החליטו להתנגד יחד לכל צורות הדיכוי והאלימות ולהתעקש שיש דרך אחרת, דרך של אחריות, אי אלימות כבוד וצדק.

באירועים של התנועה פגשתי פלסטינים רבים, שמשפחותיהם חוו את 1948 בצורה הפוכה לחלוטין ממשפחתי. עבורם הנכבה של 1948 היא לא רק עניין של העבר, אלא אסון מתמשך. נישול הפלסטינים מן הארץ והדיכוי שלהם לא הגיע אל קיצו. הנכבה מתמשכת, והאלימות ממשיכה ללוות את כולנו. אני כותב את הדברים במהלך עוד "סבב" של לחימה בעזה הנצורה, המורעבת, המיואשת. יותר מ-30 אנשים נהרגו שם, חלקם אזרחים. אזרחית ישראלית ופועל פלסטיני שעבד בישראל נהרגו.

הפלסטינים, בניה ובנותיה של הארץ הזו, נדחקו מאז הנכבה לאיים קטנים וצפופים. חלקם, כמו עזה, מגודרים. מאחורי החומות ומחסומים, בתוך כלובים, הם פחות מפריעים לאדוני הארץ. הסיפורים שלהם, הזכויות שלהם, עצם האנושיות שלהם, רחוקים מן העין. אלא שאיני יכול כבר שלא לראות. הפעילות בלוחמים לשלום הוציאה אותי ממערת העיוורון, הבורות וההתכחשות. תחילה היה האור מסמא, צורב, אך בהדרגה הצלחתי לראות יותר. "הערבים" של ילדותי קיבלו פנים ושמות והפכו מאויבים לשותפים.

הטקס לציון יום הנכבה, שייערך היום, ב-15 במאי, הוא הזדמנות לפקוח עיניים ולפתוח את הלב לטרגדיה של הנכבה. חשוב להדגיש: ההכרה בנכבה אינה מספקת כשלעצמה, דווקא משום שהיא עדיין מתמשכת. עלינו להכיר בנכבה כתהליך, וגם לפעול להפסקתו. עד שלא נכיר בפגיעה, עד שנמצא דרך לרפא ביחד את פצעי העבר, נמשיך לחיות כאן על החרב, והנכבה תמשיך להיות פצע מדמם, שגובה מחיר משני הצדדים. המבט המפוכח הזה אל העבר הכרחי בשביל לבנות עתיד אחר, עתיד שאינו מבוסס על דיכוי, גזענות ואפליה.

תולי פלינט הוא היו"ר-שותף הישראלי של תנועת לוחמים לשלום