newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פלישות לבתים: השגרה האלימה והלא מדוברת של הכיבוש

יש דין, שוברים שתיקה ורופאים לזכויות אדם בחנו בדוח חדש יותר מ-150 מקרים של פלישות לבתים בגדה: 88% מהם נערכו בין חצות לחמש בבוקר, ב-30% נגרם נזק לרכוש וב-25% הופעלה אלימות. ההשפעה הנפשית של הפלישות ניכרת במשך שנים

מאת:

לפני כעשור הגעתי עם פעילים ישראלים לכפר עסירה אל קיבלייה שליד יצהר, כמה שעות לאחר שמתנחלים פשטו על הכפר, תקפו תושבים וגרמו נזק לרכוש. מחשש שמתנחלים ישובו בלילה, כמה תושבים ביקשו שנישאר לישון בביתם שבקצה הכפר.

המתנחלים אמנם לא הגיעו, אך סמוך לשתיים בלילה פשט כוח צבאי גדול על הכפר, ועבר בין הבתים. התעוררנו מהדפיקות החזקות על דלת הברזל של הבית. החיילים, שהופתעו לראות ישראלים בכפר פלסטיני, ריכזו אותנו ואת תושבי הבית בחצר, כולל הילדים, וערכו לכל אחד "חקירה" זריזה.

חיילים פולשים לבית בחברון, 2019 (צילום: אורן זיו)

חיילים פולשים לבית בחברון, ב-2019 (צילום: אורן זיו)

בניגוד לחקירה במשטרה, החיילים לא יידעו אותנו על זכויותינו, והאפשרות לא לענות לא היתה קיימת. אף שהיה ברור שכישראלים הם לא יכולים לעשות לנו יותר מדי בעיות, אני עדיין זוכר את הפחד, כשעמדנו בקור, חצי ישנים.

כשהחיילים ראו שיש לי מצלמה הם צעקו – לא לצלם, אך בידיים רועדות הצלחתי לצלם כמה פריימים.

על הבית שבו אנחנו ישנו, החיילים "ריחמו", אך בבית סמוך הם הפכו הכול והוציאו את כל תכולת הדירה החוצה. לאחר כשעה בכפר, הם נכנסו לג'יפים ונעלמו בחשיכה, ללא שסיפקו צו או כל הסבר לפשיטה הלילית.

חיילים בכפר עסירה אל-קיבליה (צילום: אורן זיו)

חיילים בכפר עסירה אל-קיבליה (צילום: אורן זיו)

חיילים בכפר עסירה אל-קיבליה (צילום: אורן זיו)

חיילים בכפר עסירה אל-קיבליה (צילום: אורן זיו)

דו"ח חדש של הארגונים יש דין, שוברים שתיקה ורופאים לזכויות אדם מנסה להעלות על סדר היום הציבורי את התופעה הזאת – הפלישות לבתים של פלסטינים – שהיא חלק מהשגרה האלימה אך הלא מדוברת של הכיבוש. הדו"ח מתמקד בהשלכות התופעה על בריאות הנפש של פלסטינים, ובכך שמעבר למטרות הרשמיות, הפחד שהפלישה גורמת לתושבי הבית נהפך למטרה בפני עצמו.

בניגוד לנעשה בתוך שטחי ישראל, בגדה המערבית אין שום נהלים לביצוע פשיטות, כך שבפועל כל בית, בכל שעה, הוא מטרה לגיטימית בעיני הצבא.

הדו"ח, שכותרתו היא "חיים חשופים" ומתפרסם היום (שלישי), מבוסס על 158 עדויות של פלסטינים שחוו פלישה לביתם בשנים האחרונות, 31 ראיונות שערכו אנשי בריאות הנפש עם משפחות פלסטיניות, ו-45 ראיונות עם חיילים שהשתתפו בפלישות לבתים.

ב-88% מהמקרים שמתועדים בדו"ח, החיילים הורו לבני הבית, כולל ילדים, להתכנס בחדר אחד, שם שהו תחת שמירה. ב-30% מהעדויות דווח על איומים בנשק לעבר בני הבית. ב-25% מהמקרים דווח כי הצבא עשה שימוש בכוח פיזי או באלימות במסגרת הפריצה לבית. 64% מהמשפחות הפלסטיניות דיווחו שחיילים פלשו לביתם יותר מפעם אחת. 88% מהפלישות בדו"ח בוצעו בלילה.

"פלישות צבאיות לבתי פלסטינים הן מהפעולות הנפוצות והשגרתיות ביותר במציאות של הכיבוש הישראלי", אומרת זיו שטהל, מנהלת המחקר ביש דין וממחברות הדו"ח.

לדברי שטהל, "התופעה אמנם פחות מוכרת לציבור הישראלי ממחסומים והריסות בתים, אך רבים מהפלסטינים נולדו, גדלו והולידו ילדים משלהם לתוך מציאות שפלישות של חיילים חמושים לתוך בתיהם היא חלק ממנה. מדובר בכלי אלים ודכאני, המהווה מרכיב מרכזי במנגנון השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית".

מקור: הדו"ח "חיים חשופים" - פלישות צבאיות לבתי פלסטינים בגדה המערבית. יש דין, שוברים שתיקה ורופאים לזכויות אדם

מקור: הדו"ח "חיים חשופים" – פלישות צבאיות לבתי פלסטינים בגדה המערבית. יש דין, שוברים שתיקה ורופאים לזכויות אדם

"ברגע שתהיה בירוקרטיה כבר יהיה שיפור"

המטרות הרשמיות של פלישות לבתים הן חיפוש, מעצר או איסוף מודיעין ("מיפויים"), אך העדויות בדו"ח חושפות מציאות שונה. מעדויות החיילים עולה שמטרה מרכזית של פעולות אלה היא מה שמכונה בלשון הצבאית "הפגנת נוכחות" ו"יצירת תחושת נרדפות", והן נועדו בין השאר להרתיע אנשים וקהילות שלמות מהשתתפות בפעילויות פוליטיות נגד הכיבוש.

"אני חושב שתכל'ס, המטרה העיקרית היא הרתעה", סיפר לשוברים שתיקה סמ"ר בחיל התותחנים, ששירת בשנים 2013-2016, "שזה משהו שאומרים: אנחנו צריכים לייצר הרתעה באזור… אז חלק מניסיון ההרגעה זה לייצר הרתעה ולהגיד: 'צה"ל פה, אנחנו פה ואנחנו יכולים להיכנס אליכם לבית בכל שעה'".

המראיין משוברים שתיקה שאל: "אתה נכנס לבתים רנדומליים?" והחייל לשעבר השיב: "לחלוטין. אן-דן-דינו מוחלט. כאילו אין טיפת מודיעין במיפוי".

נקודה מרכזית שעולה בדו"ח היא שלפי החוק הצבאי, לא נדרש צו שיפוטי לצורך כניסת כוחות לתוך בית פרטי, והחיפושים אינם נתונים לכל ביקורת שיפוטית. הסמכות לאשר חיפוש בבית של פלסטיני בגדה המערבית ניתנת לכל "קצין או חייל שקצין הרשהו אותו לכך". הצו אינו מגדיר את דרגתו של מי שרשאי להורות על החיפוש.

לאחרונה עתרו הארגונים יש דין ורופאים לזכויות אדם לבג"ץ, בדרישה מהצבא לחדול מביצוע חיפושים בבתים ללא צו חיפוש משופט, וכן בדרישה לחשוף נהלים חסויים העוסקים בכניסות לבתי פלסטינים לצורך חיפוש. בעקבות העתירה, בג"ץ הורה למדינה להודיע אם יסכימו לחשוף את ההוראות החסויות בנוגע לביצוע החיפושים.

"כל משפחה פלסטינית וכל חייל ששירת מכירים את הפרקטיקה הזאת, אבל הציבור הרחב פחות", אומר עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של שוברים שתיקה ויש דין ומי שהגיש את העתירה לבג"ץ.

לדברי ספרד, "העתירה אומרת שאין שיטת משפט בעולם שבה גורמי אכיפת חוק יכולים להחליט בעצמם לבצע חיפוש בשטח פרטי. החל מהמאה ה-16 באנגליה, כל שיטת המשפט יוצרת חיץ בין מי שמבצע את החיפושים והחקירות לבין מי שמחליט על כך. הכלל הזה קיים גם במשפט הישראלי וחל על מתנחלים בגדה, שאצלם כן צריך צו".

ספרד אומר כי המטרה בעתירה היא לחייב את המדינה לייצר מנגנון שיאשר את החיפושים. "גם אם בהתחלה זה יהיה חותמת גומי, ברגע שתהיה בירוקרטיה כבר יהיה שיפור. פה ושם יהיו שופט או שופטת שייקחו את המשימה הזאת ברצינות".

השלכות נפשיות קשות

הדו"ח מנתח גם את השפעת הפלישות לבתים על מצבם הנפשי של פלסטינים שפלשו לביתם. עולה ממנו כי מבוגרים שחוו פלישה לביתם דיווחו על תסמינים של פוסט-טראומה וחרדה, כולל הפרעות בשינה ועוררות יתר. ילדים ובני נוער שחוו פלישה לביתם דיווחו על תסמינים דומים, לצד הגברת התלות בהורים והופעה של התנהגות תוקפנית.

"אני לא מסוגלת להירדם לפני אחת-שתיים בלילה. אני מתחילה לשקוע במחשבות, ומיד כשאני שומעת רעש אני כבר מחכה לצבא", סיפרה ליש דין ר', תושבת הכפר סינג'יל. "כיום אני ממשיכה עם המחשבות עד שתיים וחצי או שלוש לפנות בוקר, ואז אני נרגעת קצת, אחרי שעוברת השעה שבה הם צפויים להגיע. העניין הזה חוזר גם בלילה הבא".

"פריצת חיילים לבתים, שבמרבית המקרים מעורבת בה גם אלימות מילולית או פיזית, נחווית כאירוע מאיים שעלול לגרום להפרעת דחק פוסט טראומטית", אומרת ד"ר ג'מאנה מלחם, פסיכיאטרית ומתנדבת בעמותת רופאים לזכויות אדם.

מלחם מציינת כי פוסט טראומה מתאפיינת בפלאשבקים, סיוטי לילה והפרעות שינה, עוררות יתר ופגיעה בתפקוד. "נתונים אלה עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים רבים שמצביעים על כך שהפלסטינים כקולקטיב חשופים לטראומה כתוצאה מהכיבוש הממושך, וההשלכות הנפשיות הקשות בקרבם הן בשיעור מהגבוהים בעולם", אומרת מלחם.

לפי הדו"ח, הנזק שנגרם בחיפושים אינו מקרי או תוצר לוואי של החיפוש, אלא חלק מהחיפוש עצמו. הוצאת כל תכולת הארונות והמגירות, קריעת ספות ושבירת קירות גבס הפכו לדבר שגרתי בחיפושים.

הנזק לרכוש בבית בכפר סאלם שליד שכם, לאחר פלישה של הצבא, 2015 (צילום: אחמד אל באז/ אקטיבסטילס)

הנזק לרכוש בבית בכפר סאלם שליד שכם, לאחר פלישה של הצבא, 2015 (צילום: אחמד אל באז/ אקטיבסטילס)

סמ"ר ביחידת אגוז בין השנים 2014 ל-2017 סיפר לשוברים שתיקה על תסכול של חבר ליחידה על כך שלא מצאו נשק במהלך חיפוש: "אני זוכר אותו מתחיל ממש להפוך סתם דברים מעצבים, הולך בסלון וכולם יושבים, ומתחיל לתת כאפה חזקה לטלוויזיה, מתחיל להתעצבן שלא מוצאים…ואז יצאנו משם לפנות בוקר כבר…בלי מציאה".

לפי הדו"ח, כשפלסטינים שרכושם הושחת מגישים תלונות על פגיעה ברכוש, מערכת אכיפת החוק הצבאית מצדיקה בדיעבד את הפגיעה. כך, נסגרים תיקי חקירה ללא העמדה לדין של חיילים, והפרקליטות הצבאית מחליטה לסיים את הטיפול בתלונות על השחתת רכוש מבלי לפתוח חקירה פלילית.

מאז 2008, לפי הדו"ח, בכל המקרים שבהם נפתחה חקירה פלילית בעקבות תלונות של פלסטינים על השחתת רכוש שהוגשו בסיוע יש דין, תיק החקירה נסגר ללא הגשת כתבי אישום.

לא מוצאים דבר

מהדו"ח עולה כי ב-64% מהאירועים שתועדו כפלישות לצורך חיפוש (35 מקרים), מסרו בני המשפחה בעדותם כי החיילים עזבו את הבית בידיים ריקות. גם חיילים שהשתתפו בחיפושים העידו שפעמים רבות החיפוש הסתיים בלא כלום.

כך למשל חייל שהשתתף בעשרות פלישות לבתים בחברון שהוגדרו כחיפוש אחר אמצעי לחימה נשאל אם הוא זוכר מקרה שבו אכן נמצאו בחיפוש אמצעי לחימה, והשיב: "אנחנו בחיים לא".

חייל בדרגת סמ"ר ששירת באזור חברון ב-2014 סיפר לשוברים שתיקה כי אחרי אירוע שבו נהרג השוטר ברוך מזרחי סמוך לכפר אידנא, הכוח שלו נשלח לחיפושים בכפר בַּנִי נַעִים. "אף אחד לא מצפה למצוא פיסת אמל"ח באיזה בית בבני נעים… כאילו, זה נקמה כלשהי על הירי. זה כאילו 'אתם עשיתם פיגוע, עכשיו אתם הולכים לשלם על זה', simple as that. הולכים להיות מעצרים, הולכות להיות סריקות".

רבות מהפלישות לבתים שלא למטרות חיפוש הן למטרת "מיפוי" – שם כללי, שמשמעותו בשפה הצבאית היא כניסה לבתים לצורך תיעוד דיירי הבית, איסוף מידע לגביהם ותיעוד המבנה. פעמים רבות המיפוי כולל צילום של הדיירים, גם הקטינים.

"ממש צילמתי אנשים במצלמה האישית שלי, ותעודות זהות, ולוקחים את כל הפרטים", סיפר לשוברים שתיקה סמ"ר בגדוד 50 של הנח"ל, ששירת בין 2007 ל-2010. "אחר כך, כשנשאלתי מה בעצם לעשות עם הדבר הזה, שאלתי את הקצינים והם בעצם אמרו: 'שמע, אין לנו מושג'. חיכיתי כמה ימים, איזה שבוע, ומחקתי את התמונות".

תיעוד של "מיפוי" שכלל צילום ילדים על ידי חיילים בבית משפחת דענא בחברון, ב-24 בפברואר 2015, בשעה 3:10 לפנות בוקר (צילום מסך מתוך סרטון של בצלם)

תיעוד של "מיפוי" שכלל צילום ילדים על ידי חיילים בבית משפחת דענא בחברון, ב-24 בפברואר 2015, בשעה 3:10 לפנות בוקר (צילום מסך מתוך סרטון של בצלם)

מרשד כרכבי מחברון העיד על חיפוש שנערך בביתו ביוני בשנה שעברה במהלך חודש הרמדאן: "נכנסו כעשרה חיילים לבית בערך בשעה 1:15 בלילה. היו אתם חיילת וכלב. חלקם היו רעולי פנים. שאלתי מה הבעיה. החיילים ענו כי הם מבקשים לדעת מיהם דיירי הבית. הם דרשו לראות את תעודות הזהות של כולם.

"הם היו חמושים מכף רגל ועד ראש. החיילים הכניסו את כל הגברים לסלון הבית ודרשו כי כל אחד מאתנו יחזיק בתעודת הזהות שלו. הם צילמו אותנו, במצלמה ולא בטלפון, איש איש ותעודת הזהות הפתוחה בידיו. שום הסבר לא ניתן לסיבת הכניסה דווקא לביתנו". לדברי כרכבי, כששאל ענה לו קצין כי החיפוש הוא "שגרתי".

פרט קטן, כמעט שולי, שתועד בדו"ח הוא העובדה שבמחצית מהפלישות שתועדו החיילים היו רעולי פנים – יוזמה או נוהג של החילים עצמם, שמביאים את הכיסוי "מהבית", כשהמפקדים אינם רעולי פנים.

"זה נראה יותר טוב בתמונות, שאתה מעלה תמונה יצאנו למעצר, כולך כזה מכוסה…חיילים אוהבים את זה, נראה לי בשביל האינסטוש", סיפר לשוברים שתיקה סמ"ר בגדוד 101 של הצנחנים ששירת בין השנים 2015-2018.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf