newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הימין כבר לא מכחיש או מצדיק את הנכבה. הוא מבטיח לחדש אותה

מישראל כ"ץ עד עוזי דיין, מיואב גלנט עד אבי דיכטר, האיומים בנכבה חדשה עברו מהשוליים הכהניסטים ללב הימין. גם אם האיומים האלה הם תוצאה של חולשה ישראלית, אי אפשר לזלזל בהם

מאת:
"אם הערבים יחזרו על הטעות של 1948, היהודים יוציאו את הידיים מהכיסים". יואב גלנט בטקס על הכרזת ישוב על שמו של טראמפ ברמת הגולן (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

"אם הערבים יחזרו על הטעות של 1948, היהודים יוציאו את הידיים מהכיסים". יואב גלנט בטקס על הכרזת ישוב על שמו של טראמפ ברמת הגולן (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

"זיכרו את 1948, זכרו את מלחמת העצמאות שלנו – והנכבה שלכם. תשאלו את המבוגרים אצלכם, את הסבים והסבתות, והם יסבירו לכם שבסוף היהודים מתעוררים ויודעים להגן על עצמם ועל רעיון המדינה היהודית".

מה שהביא את ישראל כ"ץ, לשעבר שר התחבורה ומי שרואה את עצמו כמועמד בכיר לרשת את בנימין נתניהו בראשות הליכוד, לומר את הדברים האלה בנאום שנשא בכנסת לפני כשבועיים, לא היה אירוע אלים ואפילו לא חסימת עורקי תחבורה מרכזיים. דגלי פלסטין שהניפו סטודנטים פלסטינים בקמפוסים בבאר ובתל אביב היו בעיניו סיבה מספקת לאיים על מיליוני פלסטינים בגירוש ממולדתם.

כ"ץ לא לבד. יואב גלנט – לשעבר שר החינוך ומי שכבר מונה לרמטכ"ל, ורק בגלל פלישה לשטחים לא-לו (שטחים של יהודים, כמובן) לא זכה בתפקיד – ציין גם הוא באותו שבוע את הנפת דגלי פלסטין, הצקות לצעירות יהודיות ו"שחיטת בקר" של חקלאים יהודים כנימוקים מספקים כדי להזכיר לפלסטינים בישראל  שלפני 74 שנה התוצאה של העימות בין יהודים וערבים היתה "בריחה המונית מארץ ישראל", ואם הערבים יחזרו על "הטעות" של 1948, היהודים "יוציאו את הידיים מהכיסים… והמחירים יהיו מאוד כבדים".

דגלי פלסטין וחמאס שהונפו באל אקצא בתחילת החודש שעבר הספיקו לעוזי דיין, עד לפני זמן קצר ח"כ בליכוד ולשעבר סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל, כדי להשמיע איום זהה בראיון בערוץ 14. "אם יימשך המצב הזה שערבים מתפרעים לפי רצונם, זה ייגמר במלחמת אזרחים… כי היהודים לא ימשיכו לשתוק על מהומות בערים המעורבות וחסימת כבישים, ומלחמת אזרחים כזו תסתיים בסוג של נכבה".

דגל פלסטין הפך סיבה מספקת לדרוש נכבה חדשה. פעילת "אם תרצו" מול סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

דגל פלסטין הפך סיבה מספקת לדרוש נכבה חדשה. פעילת "אם תרצו" מול סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

אמצעי מדיניות לגיטימי

לא ברור אם האיום בנכבה הגיע מדף המסרים של הליכוד שכותב בנימין נתניהו ואם יופיע במצע הליכוד לכנסת הבאה, אבל רצף ההתבטאויות הזה מלמד שלא מדובר בפליטת פה או במקרה בודד. בעיני דוברים מהזרם המרכזי של הימין, לא חשודים מיידים כמו איתמר בן גביר, הנכבה מצטיירת כאמצעי מדיניות לגיטימי. כמו דוח על מהירות בכבישים מרכזיים כדי להפחית תאונות, כמו קנס על פליטת גזי חממה כדי לעצור את התחממות הים, כך האיום בגירוש המוני של פלסטינים מצויר כמהלך אכיפה סביר נגד האזרחים והלא-אזרחים הפלסטינים שתחת שליטת ישראל.

על הרקע הזה, אפשר להבין כיצד אופירה אסייג ואיל ברקוביץ ניהלו בתוכנית שלהם לפני שבועיים דיון חצי משועשע וחצי רציני עם בן גביר על תוכניתו להקים משרד לעידוד הגירה שירחיק את כל "תומכי הטרור", המניפים דגלי פלסטין, גם אם מדובר במאות אלפים. אבל בן גביר כבר לא נשמע קיצוני. "משרד לעידוד הגירה" נשמע מהלך מנומס ומתחשב לעומת חבריו בליכוד שמציעים פשע מלחמה כמדיניות.

השימוש בנכבה חדשה כאיום מצד דוברי מהימין הלא-דתי והדתי אינו חדש לגמרי. ב-2007 אמר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, אז השר לביטחון פנים מטעם קדימה והיום בכיר בליכוד, כי "מי שיישב שנה אחר שנה ויבכה על הנכבה, שלא יתפלא שבסוף באמת תהיה לו נכבה". ב-2017, בעקבות רצח שלושה בני משפחה ישראלית בהתנחלות חלמיש, צחי הנגבי, אז השר לשיתוף אזורי שגם הוא היה חבר בקדימה, פנה לפלסטינים בדף הפייסבוק שלו: "תיזכרו ב-48, תיזכרו ב-67, כך מתחילה נכבה".

התבטאויות של כ"ץ, גלנט, דיין ועוד רבים אחרים, מלמדות שנכנסנו לשלב חדש: אחרי ההכחשה של הנכבה, ואחרי ההצדקה, נכנסנו לשלב ההבטחה. ההבטחה של נכבה חדשה

ובכל זאת, אף שהדברים כבר נאמרו בעבר, נשאלת השאלה איך קרה שהאיום בנכבה הפך למיינסטרים במחנה הימין של היום, הרי דגלים פלסטיניים בקמפוסים הם ממש לא עניין חדש, וגם גניבות חקלאיות לא החלו אתמול.

במשך עשרות שנים, למעשה מאז 1948, הנושא לא היה קיים בציבוריות היהודית בישראל. רוב רובם של היהודים, גם בשמאל, בכלל לא הכירו את המילה עד שנות השמונים. אחרי ש"ההיסטוריונים החדשים" התחילו בסוף שנות ה-80 לערער אצל הציבור היהודי את הסיפור כאילו הפלסטינים ברחו מרצונם, התגובה הראשונית היתה הכחשה והשתקה.

חיילי אלכסנדרוני ידעו את הסוד. פליטים עוזבים את טנטורה (צילום: בנו רוטנברג)

עד שנות השמונים המילה "נכבה" לא היה מוכרת בציבור היהודי. פליטים עוזבים את טנטורה (צילום: בנו רוטנברג)

תגובה לשיח הנכבה הפלסטיני

התגובה הזו רק התעצמה אחרי שהציבור הפלסטיני בישראל התחיל להעמיד את הנכבה במרכז השיח הציבורי שלו, לדוגמה באמצעות "תהלוכות השיבה" שהפכו לאירוע שנתי החל מסוף שנות ה-90. חוק הנכבה, שנחקק ב-2011, זמן לא ארוך אחרי שהימין ונתניהו חזרו לשלטון באופן מלא, וששלל תקציבים ממוסדות המציינים את הנכבה, הוא במידה רבה תגובה לעליית שיח הנכבה אצל המיעוט הפלסטיני בישראל.

אבל לאחר שהמחקרים שפרסמו היסטוריונים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים כבר לא אפשרו להכחיש את מה שקרה ב-1948, הטקטיקה התחילה להשתנות: במקום הכחשה, הצדקה. כן, היתה נכבה, היה גירוש, אומרים דוברים כמו בן דרור ימיני ורבים אחרים, אבל הם היו מוצדקים. אפילו המסמך שפרסם ארגון "אם תרצו" תחת הכותרת "נכבא חרטא" אינו מכחיש את עצם את הגירוש, אלא את הפרשנות שהפלסטינים נותנים לו.

ההצדקה הזו אינה רק נחלת הימין. אורי משגב, בעל טור בהארץ וסמן מובהק של השמאל הציוני, לדוגמה, נזף במערכת העיתון של עצמו על מה שהוא תופס כהיעדר איזון מצדו לטובת הפלסטינים  וחתם את מאמרו בביטוי ב"סליחה שניצחנו".

ההתבטאויות של כ"ץ, גלנט, דיין ועוד רבים אחרים, וההתקבלות של השיח הטרנספריסטי-הנכבאווי של בן גביר, מלמדות שנכנסנו לשלב חדש: אחרי ההכחשה של הנכבה, ואחרי ההצדקה שלה, נכנסנו לשלב ההבטחה. ההבטחה של נכבה חדשה. הנכבה, בעיני הדוברים האלה, הופכת לחלק מדינימיקת היחסים בין הלאומים החיים בישראל ובעיקר לאיום לגיטימי. חלק מהשיחה. מכאן אפשר להפוך אותה לתוכנית פעולה. הנכבה לא כתם שצריך להסתיר ולהתבייש בו, היא לא עוול שצריך להצדיק, היא מעשה שיש להתפאר בו. היא המורשת האמיתית של 1948, היא מה ש"מלחמת העצמאות" לימדה אותנו.

המצביעים הערבים מנעו מנתניהו את השלטון

ההסבר הראשון לעלייתו של שיח הנכבה קשור למצבו הפוליטי של הימין. זו לא רק העובדה שממשלת בנט-לפיד נשענת על שותפות עם רע"מ. הכישלון של נתניהו להשיג רוב בארבע מערכות הבחירות האחרונות קשור קשר ישיר להתחזקות הכוח הפוליטי של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל. הרשימה המשותפת הגיעה לשיא של 15 מנדטים באחת ממערכות הבחירות האלה, ובשלוש מהן היא המליצה על מנהיג מהמרכז-שמאל היהודי כמועמד לראשות הממשלה.

הכהניזם הפך למיין סטרים. איתמר בן גביר בהפגנת הימין בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: אורן זיו)

הכהניזם הפך למיינסטרים. איתמר בן גביר בהפגנת הימין בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: אורן זיו)

עוד לפני שנתניהו התחיל ברומן הפוליטי שלו עם מנסור עבאס ועוד לפני שהרשימה האסלאמית שלו הפכה למפלגה ערבית ראשונה החברה בקואליציה (מאז ימי מפלגות הלוויין של מפא"י), המחסום שהשאיר את המיעוט הפלסטיני מחוץ למשחק הפוליטי נפל. בצלאל סמוטריץ' הטיב לתמצת גישה זו במילים אלה:

"ניסיונות ההלבנה של התנועה האסלמית מצד גורמים מסוימים בימין משקפים עיוורון וקוצר רואי מסוכן וחסר אחריות שיביא לאבדן שלטון הימין לעשרות השנים הבאות ולסופה של המדינה היהודית. לא פחות…הימין הוא רוב בציבור היהודי במדינת ישראל אבל לא בחברה הישראלית כולה. שלטון הימין מבוסס על מוסכמת יסוד מאז קום המדינה שהמפלגות הערביות, כל עוד הן כופרות בהיותה של ישראל מדינה יהודית ותומכות בטרור של אויביה, אינן שותף לגיטימי לביסוס ממשלה ולקבלת החלטות לאומיות. ..חבירה של הערבים לשמאל היהודי תביא לשלטון שמאל לעשרות שנים. שלטון שמאל-ערבים כזה יגרום נזקים בלתי הפיכים למדינה היהודית ועלול חלילה להפוך אותה למדינת כל אזרחיה ואף כל לאומיה."

משום שהימין מבין היטב שאם המיעוט הפלסטיני ייכנס במלוא כוחו לתוך הזירה הפוליטית כפי שסמוטריץ' הטיב לאבחון, הסיכוי של הימין להשיג רוב מוצק יפחת באופן משמעותי, ברור מדוע הוא הציב את "הסכנה הערבית" בראש סדר היום שלו. זה ההסבר לכך שהסיסמה המובילה של מחנה נתניהו מאז הבחירות האחרונות היא שמירה על "המדינה היהודית" מול איומי "מדינת כל אזרחיה".

לדרוש מהפלסטינים לשבת בשקט

זו הסיבה להצגתם של עבאס ומפלגתו, שיושבים בממשלה שמרחיבה התנחלויות ומאפשרת לאלפי יהודים לעלות לאל אקצא, כ"תומכי טרור". בעיני הימין החדש הזה, מדינת יהודית אינה מדינה שמחייה את השפה העברית, מדינה שסמליה הלאומיים הם יהודיים או אפילו מדינה שומרת שבת,  אלא מדינה בעלת מונופול יהודי על השלטון. הטיב לתאר זאת החוקר גבריאל אבן צור במילים אלה: "ה'יהדות' בחוק הישראלי הקיים אינה הצדקה לשימוש לגיטימי בכוח מצד המדינה, אלא היא הכוח עצמו".

מרגע שהמיעוט הפלסטיני הזה לא רק בונה כוח פוליטי וכלכלי, אלא גם מפגין את זהותו הלאומית ומניף דגלי פלסטין בגאווה, נפתחת הדרך להכרה שהדרך היחידה של הימין להתמודד עם המציאות הזו היא להוציא המיעוט הזה מהמשחק כדי ש"יישב בשקט". וגם אם אין כוונה ממשית כרגע לממש את איום הנכבה, ברור שאם לגיטימי לאיים על המיעוט הפלסטיני בסילוק פיזי, בוודאי שאפשר לסלק אותו מבחינה סימבולית מהקהילה הפוליטית.

הזדמנות שלא נוצלה. חברי הרשימה המשותפת בעת פרסום תוצאות הבחירות, 17 בספטמבר 2019 (באסל עווידאת / פלאש 90)

מנעו הקמת ממשלת ימין. חברי הרשימה המשותפת בעת פרסום תוצאות הבחירות, 17 בספטמבר 2019 (באסל עווידאת / פלאש 90)

אבל נדמה שהמהלך הזה קשור למשהו נוסף ועמוק יותר בחברה היהודית-ישראלית. לא רק הימין, ישראל כולה נמצאת במבוי סתום. תהליך אוסלו מת ובמידה רבה מתה אתו גם המחשבה – התקווה מצד המרכז -שמאל היהודי, האיום בעיני הימין – שאפשר "להיפטר" מהבעיה הפלסטינית על ידי נסיגה לקווי 1967.

לפני שנתיים, לאחר שנתניהו הסכים לוותר על "החלת הריבונות" על ההתנחלויות, למרות ההסכמה הלאומית הרחבה בתוך ישראל התמיכה של ממשל טראמפ, נקבר למעשה גם המהלך של הימין לפתור את הסכסוך על ידי סיפוח הגדה המערבית, כולה או חלקה. ישראל נשארה "תקועה" עם הפלסטינים: היא "בלעה" אותם, אבל לא יודעת איך לעכל אותם.

ה"בליעה" החלקית הזו של הפלסטינים מבנה את היחסים בינם לבין ישראל כיחסים בין "אויבים אינטימיים". משום שאפרטהייד רשמי אינו אופציה שישראל מסוגלת לשווק אפילו לעצמה, ומשום ששוויון זכויות – שלא לדבר על מקום ליד ההגה – אינו בא בחשבון, גירוש נשמע כמו אופציה כמעט הגיונית מול "אויב פנימי" כזה. מה עוד שהנכבה היא חלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מעין "נוסע סמוי" בתודעה, כך שאפשר להציג אותה בקלות כחלק מ"ארגז הכלים" של הרוב היהודי.

כאן ראוי לתהות האם עליית שיח הנכבה אצל הימין אינו סוג של תמונת ראי לעליית שיח הנכבה אצל השמאל היהודי. בהשראת ארגונים כמו "זוכרות", השמאל היהודי הולך ומכניס את הנכבה לתוך השיח שלו, מפסיק להכחיש ולהצדיק, ומתחיל לחפש, עדיין בזהירות, דרכים לקחת אחריות כלשהי על האסון הפלסטיני. ההצלחה של סרטים דוקומנטריים כמו "קופסה כחולה" או "טנטורה" היא עדות לשינוי הזה.

גם מהלכים צבאיים מול הפלסטינים נראים פחות רלוונטיים. ב-2002 הרמטכ"ל דאז שאול מופז דחף לכבוש מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה המערבית מתוך מחשבה שזה מה שישים קץ לאינתיפאדה. חומת ההפרדה, שבנייתה החלה באותן שנים (אבל לא הושלמה לחלוטין מעולם), נהגתה כמכשול שיסיר את איומי הפיגועים. בסבבי הלחימה השונים מול עזה, הגרסה הרשמית של ישראל היתה שהפצצות קשות על עזה יצליחו להרתיע את חמאס.

הנכבה כאופציה האחרונה

אולם מהלכים אלה לא הכריעו את הסכסוך וגם לא הפחיתו באופן דרמטי את האלימות. אירועי מאי 2021 שלא התחשבו בקו הירוק, וסדרת הפיגועים של אפריל השנה שהגיעו גם מתוך הקו הירוק וגם מעבר לו, הדגישו עד כמה לישראל אין תשובה צבאית של ממש לסיטואציה הנוכחית. הצבא אמנם פועל באזור ג'נין בשבועות האחרונים, אבל די ברור ששום גורם ביטחוני רציני אינו סבור שכיבוש מחדש של ג'נין יועיל במשהו. לפי הדיווחים, גם ההצעות "לחסל" את יחיא סינוואר נדחו על ידי הצבא ולא חצו את הסף של תעמולה פוליטית.

וויה של פלסטיני שנהרג מאש צה"ל במחנה הפליטים ג'נין באוגוסט 2021 (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

אפילו בצבא לא חושבים לכבוש מחדש את ג'נין. הלוויה של פלסטיני שנהרג מאש צה"ל במחנה הפליטים ג'נין, באוגוסט 2021 (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

עם אפס אופק מדיני – לא למו"מ ולא לסיפוח – וללא אפשרות למהלך צבאי שישנה את התמונה, ישראל נאלצת להכיר בכך שלמרות עוצמתה הצבאית והכלכלית, ולמרות שניצחה לכאורה בכל עימות צבאי עם הפלסטינים ב-74 השנים האחרונות, הפלסטינים לא נכנעו, ובמקום להרים דגל לבן, כפי שכתבה כאן אורלי נוי, הם מניפים בשני צדי הקו הירוק את דגל פלסטין. דגל, כפי שכתב ראיף זריק, שמשמעותו הוא "אקט סימבולי של הגנה עצמית, בעולם שמכחיש את דבר קיומה של בעיה פלסטינית או עם פלסטיני, עולם שבו העם הפלסטיני נהפך לעם מיותר על פני כדור הארץ".

ישראל יודעת להפעיל אלימות קטלנית ברמה המקומית, כמו בג'נין, בירושלים או באל-חד'ר, היא בעצם לא יודעת אחרת, אבל לא נראה שמישהו או מישהי בצמרת המדינית או הביטחונית חושב שהאלימות הזו יכולה לחולל שינוי, אפילו לא קטן.

על הרקע הזה אפשר להבין את הנחתו של פתרון הנכבה על השולחן. אם אין פתרון מדיני ואין פתרון צבאי, ואם הפלסטינים לא נכנעים ואין שום כוונה להעניק להם זכויות שוות או אפילו להיכנס לקהילה הפוליטית הישראלית, הדרך היחידה לשמור על "המדינה היהודית" היא להוציא מכאן את הפלסטינים. זה עבד ב-1948, הולכת המחשבה, למה שזה לא יעבוד שוב?

בדרך למלחמת אזרחים

כפי שאמר עוזי דיין, השלב הראשון לפני נכבה חדשה, הוא מלחמת אזרחים בין ערבים ויהודים. נראה שהימין, ושלוחותיו במערכת הביטחון, מתרכזים עכשיו בדיוק בכך, בליבוי מלחמת אזרחים. העלייה המסיבית של מתפללים יהודים למתחם אל-אקצא עם שיא של 2600 יהודים ב"יום ירושלים" האחרון; מצעד הדגלים, הקללות, הבעיטות והאלימות  בירושלים; חיזוק הנוכחות של "הגרעיניים התורניים" בערים המעורבות; הלחץ הגובר על הבדואים בנגב והקמת ישובים יהודים חדשים במסגרת "המלחמה על הדרום"; המתקפה על דגלים פלסטיניים, מחווארה עד הלוויה של שירין אבו עאקלה, מאוניברסיטת תל אביב עד אוניברסיטת בן גוריון – כולם נועדו לדחוף את הפלסטינים לתגובה אלימה, לאירועי מאי 2021 במהדורה מורחבת.

שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

ב-1948 דוד בן גוריון לא הוציא מפיו את המילה גירוש או טרנספר או לכל הפחות אין תיעוד לכך. אבל מפקדי הצבא ידעו מה מוטל עליהם. אז האם עודף השימוש במילה "נכבה" עכשיו מעיד שזו לא תוכנית של ממש, אלא הוצאת קיטור, ביטוי לתסכול וחוסר האונים של ישראל מכך שאינה מסוגלת, לא עכשיו ולא בעתיד, להכניע את הפלסטינים? if you want to transfer, transfer, don't talk, כמו שאמרו במערבון ההוא.

ואולי אפילו לראות באמירות האלה תחילה של פרפורי גסיסה של משטר העליונות היהודית. שנים ספורות לפני שקרס, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הרחיק מתוך גוף המדינה שלו מיליוני שחורים על ידי כליאתם בבנטוסטנים. זה לא עזר לו למנוע את הקץ, אולי אפילו האיץ את ההידרדרות.

אולם גם אם העלאתה מהאוב של הנכבה היא ביטוי של חולשה ישראלית, מדובר בהתפתחות מסוכנת. האיום בנכבה, כתב זריק, מראה "עד כמה הקיום הפלסטיני שברירי, מאוים ונתון בסכנה מתמדת." לכן, על המנהיגות הערבית פלסטינית להישיר מבט אל סכנה זו, ולהבין ולהדגיש כי הוא המיעוט הלאומי היחיד, בוודאי בעולם המערבי, שהרוב השולט מאיים, באופן שיטתי וללא שום בושה, לגרש אותו.

תהום מוסרית

יש הרבה נימוקים המסבירים מדוע הסיכוי לנכבה חדשה הוא נמוך, מדוע מה שהיה אפשרי שלוש שנים אחרי מלחמה עולמית שבמהלכה נרצחו וגורשו עשרות מיליונים, הרבה פחות סביר היום. הנורמות הבינלאומיות היום שונות, הפלסטינים הרבה יותר מנוסים, מיומנים ומאורגנים ממה שהיו ב-1948, החברה היהודית הרבה יותר מפוצלת ממה שהיתה אז, והרבה פחות מוכנה לשלם מחירים.

הפגנה למען שותפות יהודית-ערבית בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

הפגנה למען שותפות יהודית-ערבית בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

ובכל זאת, גם אם נכבה חדשה לא תתרחש בעתיד הקרוב, ועם כל חולשתה הפוליטית והאסטרטגית, לישראל יש עוצמות אדירות ויכולתה להזיק היא כמעט בלתי מוגבלת. וגם אם תסריטי האימה האלה לא יתממשו, עצם העובדה שמנהיגים פוליטים, שכבר שימשו בתפקידים בכירים ועשויים לחזור לשלטון בקרוב, מאיימים לגרש מאות אלפי אנשים ממולדתם רק משום שהם מסרבים להיכנע לרעיון העליונות היהודית, מעידה על התהום המוסרית שחלקים גדולים מחברה היהודית בישראל צוללת אליה. כל יום יותר עמוק.

ישראל צוללת אל התהום המוסרית הזו, דווקא בזמן שבו מה שאנחנו כינינו במקומות אחרים "זרם השותפות" נוכח יותר מאי-פעם. אולי זו בדיוק כוונתו של הימין: למנוע את התחזקותו. יש לקוות כי דווקא מול התהום המוסרית הזו, אותם חלקים במרכז-השמאל היהודי השייכים ל"זרם השותפות" או מרגישים קרובים אליו ינצלו את ההזדמנות כדי לבחון באופן ישיר והוגן את העוולות שביצע הרוב היהודי כלפי העם הפלסטיני, יחשבו כיצד ניתן לתקן אותן ואיך אפשר לבנות שותפות אמיצה בינם לבין הדורות הפלסטיניים ששרדו את הנכבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf