ישראל מתכננת ברצועה את מה שעשתה בלבנון. הסיכוי להצליח דומה

הנשיא ג'ו ביידן חיבק את ישראל חיבוק חם ואוהב וביקש ממנה לחשוב בהיגיון. זו היתה פגישה בין נשיא מבוגר, מנוסה ודואג לבין מדינה והנהגה מוכי טראומה. בפומבי ביידן חיבק, בתוך החדר הוא שאל את קבינט המלחמה שאלות קשות. את חלקן הפיץ לציבור הישראלי תומאס פרידמן בטור שכתב.

>>הרוחות שמנשבות מעזה מאיימות על מעמד ארה"ב במזרח התיכון

במונחים אמריקאיים, אפשר לתאר את השיחה בין ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו כשיחה בין נציג הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית והזרם המתון במפלגה הרפובליקנית לבין הניאו-שמרנים, שהוליכו את ארצות הברית להסתבכות בעיראק.

הנשיא ג'ורג' בוש הבן ויועציו לא היו מרוצים מהאופן שבו הסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 בשחרור כוויית מהכיבוש העיראקי. הם רצו למוטט את משטר סדאם חוסיין ומפלגת הבעת' ולהנחיל לעיראקים דמוקרטיה. זה מה שעמד מאחורי הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. האמריקאים ריסקו את ממסד הבעת' בעיראק ופוררו את המדינה. הניסיון שלהם לבנות קואליציה של עדות בעיראק נכשל. הם התקפלו. את הניסיון המר הזה ניסה ביידן להנחיל לישראלים.

כדאי לקחת את ההתבטאויות של נתניהו, של שר הביטחון יואב גלנט ושל הרמטכ"ל הרצי הלוי על מלחמה ש"תיקח חודשים", "תשנה את המזרח התיכון לנצח", ו"תהרוס את חמאס" לא כרטוריקה ריקה של מנהיגים שנחשפו במערומיהם, אלא כתוכנית פעולה. תוכנית פעולה שלהם נועדה "לשקם את ההרתעה" ואת יוקרתם האישית, ולדחות את הדחתם, שרבים בישראל קוראים לה. איך יכולה להיראות תוכנית הפעולה הזו?

גם אם היתה חפצה בכך, תוכנית הפעולה של ההנהגה הישראלית לא יכולה לכלול גירוש מסיבי של  האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה למצרים או השמדה שלה. אולם כיוון שקבינט המלחמה מורכב מאנשים שהיו אחראים לגיבוש וניהול המדיניות הישראלית ביחס לפלסטינים ב-15 השנים האחרונות, לא נראה שהם יציעו דרך אחרת, אף שהמדיניות שלהם קרסה בשבעה באוקטובר.

לפרוס את עזה לפרוסות

ביסוד המדיניות הישראלית עד השבעה באוקטובר עמד הרעיון של יצירת משטר אחד בין הירדן לים בעליונות ישראלית, תוך בידול הפלסטינים לקבוצות שונות. על פי העיקרון הזה, ישראל תנסה לזהות ולסנן את ממסד חמאס מתוך האוכלוסייה בעזה ולהרוג את אנשיו, שכן – על פי נתניהו – מדובר ב"נאצים".

את זאת תוכל ישראל לעשות באמצעות פריסת רצועת עזה לפרוסות. במקום כלא אחד גדול, שבו ישראל כלאה ישראל את העזתים מאז 2007, היא תבנה תאים קטנים יותר. את אנשי חמאס היא תזהה על פי מידע ביומטרי, תצלומים ומידע מפי משתפי פעולה וחקירת שבויים.

בתחילה ישראל תנסה ליישם את המדיניות בצפון הרצועה, מצפון לנחל עזה. בדרום הרצועה, להיכן שהיא קראה לתושבי צפון הרצועה להתפנות, היא תטפל אחר כך או תהרוג אנשי חמאס באופן נקודתי. ישראל כנראה מקווה, שהשבויים ובני הערובה שלה מוחזקים בצפון, והיא תוכל להגיע לרובם בעודם חיים. זה בכלל לא בטוח.

לצד הגירה כפויה מצפון הרצועה לדרומה, ישראל תצטרך לעבור מבית לבית בצפון הרצועה תוך הטלת עוצר על אזורים מסוימים. זו תהיה הדרך שלה לסנן את אנשי חמאס מהאוכלוסייה במינימום אבדות לכוחותיה.

גם אם העימות עם חיזבאללה יישאר מוגבל לגבול הצפון, שיטת פעולה זו אכן תיקח חודשים. בצפון הרצועה עלולה להתפתח מלחמת התשה, ולא בטוח שהישראלים שפונו בעוטף עזה יוכלו לחזור לביתם. את ניהול צפון הרצועה תצטרך ישראל לקבל על עצמה. את דרום הרצועה, כך מקווים כנראה בישראל, ינהל גוף בינלאומי שבו תהיינה חברות קטר, מצרים, האו"ם וסוכנויות סיוע בינלאומיות.

אפשר לצפות שהימין הלאומי דתי בממשלה ילחץ להקים התנחלויות בצפון הרצועה, לכאורה מטעמי ביטחון כלומר, שליטה. אבל בכל יום שישראל תשליט את הסדר הזה ברצועת עזה, היא תגביר את ההתנגדות אליה. ראינו את זה בלבנון. כשישראל נכנסה ב-1982, קיבלו אותה תושבים בפתיתי אורז. עתה, לאחר ההפצצות הכבדות, אלפי ההרוגים והפצועים בעזה, והמצור שהטילה ישראל על הרצועה, לא סביר שהיא תתקבל בברכה בעזה. לתושבים גם אין אורז.

הכניסה הישראלית צפויה להיעשות בכוח רב. הרבה מאוד חיילים שוחרי נקמה וטנקים על יחידת שטח קטנה. זה מבטיח חיכוך רב ובעצימות גבוהה. לכוחות החמושים של חמאס לא יהיה מה להפסיד, אבל ייתכן שגם גורמים אחרים יצטרפו להתנגדות לישראל.

זה לא יהיה קל ולא מהיר. ככל שמספר האבידות הישראליות והפלסטיניות יגדל, תגדל הביקורת הציבורית במדינה. גם הפילוג הפנימי יגדל בהתאם. כולנו זוכרים את הרימון שהרג את אמיל גרינצוויג בהפגנה נגד מלחמת לבנון ב-1982.

להגביר את השיסוי

אבל פילוג פנימי חריף הוא מרחב המחיה הפוליטי של נתניהו ואנשיו. הם יגבירו את השיסוי, ותחת הכסות של מצב חירום עלולים לערער עוד יותר את הדמוקרטיה הצולעת שקיימת היום. סימנים לכך אנחנו רואים כבר עכשיו בתקשורת ובאקדמיה וברדיפה אחרי פלסטינים אזרחי ישראל. ככל שיגדל מספר האבידות האזרחיות, תגדל הביקורת הבינלאומית ויגבר הלחץ על ראשי מדינות המערב לעצור את ישראל.

מעצרי המנע בגדה המערבית של עשרות פלסטינים שישראל מגדירה כאנשי חמאס מעידים שישראל חוששת מהתנגדות בגדה המערבית. כבר עתה מתעמתים מתנחלים חמושים עם פלסטינים. עימותים אלו עלולים רק להחריף. הרשות הפלסטינית חלשה, לא מתפקדת ולא לגיטימית בעיני תושביה. הסיכוי שהיא תסכים ותוכל לשלוט בחלק מרצועת עזה או כולה בחסות ישראל הוא אפסי.

אבל ייתכן שישראל לא תסכים אפילו לנוכחות סמלית של הרשות הפלסטינית בעזה, שכן בכך יתערער הבידול של הרצועה מהגדה שישראל מקיימת כבר עשרות שנים. לחלופין ישראל עשויה לחפש משתפי פעולה מקומיים, בדומה ל"אגודות הכפרים" שישראל הקימה בגדה המערבית בשנות השבעים של המאה שעברה כדי להיאבק באש"ף שהתבסס בערים ובמחנות הפליטים בשוליהן.

אבל "אגודות הכפרים" לא החזיקו מעמד, ובכל מקרה יש הבדל גדול בין כפרים בגדה המערבית, שרק בחלקם יושבים פליטים, לבין רצועת עזה שרוב תושביה הם פליטים מ-1948. התמיכה הציבורית בחמאס לא נובעת משום שהוא דאע"ש, כפי שמנסים לצייר בישראל, אלא משום שזו תנועת התנגדות לאומית-דתית לכיבוש שמבליטה את בעיית פליטי 1948. חמאס הוא לא רק ממסד שלטוני, הוא מייצג זהות ובעיה.

ההנחה שרוב התושבים ברצועת עזה רוצים רק שקט ורווחה, שישלימו עם משטר כפוי שתכונן שם ישראל בדמות אוטונומיה מוגבלת – היא אשליה. קבינט המלחמה ודובריו לא מסוגלים להשתחרר מהמדיניות המוטעית שהנחתה אותם עד השבעה באוקטובר. הם ינסו לשחזר אותה.