הרוחות שמנשבות מעזה מאיימות על מעמד ארה"ב במזרח התיכון
בעודו מחבק את ישראל, ספג הנשיא ביידן סטירה ממדינות ערב, שביטלו את הפסגה איתו. ההתעקשות לקדם את הרעיון הישראלי "לרוקן" את רצועת עזה עלולה לעלות לאמריקאים במחיר יקר
בעוד ארה"ב נצמדת לישראל, מדינות ערב מתרחקות ממנה. הנשיא ג'ו ביידן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בביקורו בישראל, 18 באוקטובר 2023 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
המסע הקצרצר של ג'ו ביידן במזרח התיכון, שעות ספורות בתל אביב, ייזכר בפרק הטרגי הזה בהיסטוריה העכשווית של המזרח התיכון הודות לשתי סיבות מרכזיות. בשל האישור מחדש, המוגזם כמעט, של הברית עם ישראל. ובמקום שני, בגלל הסטירה שקיבל מוועידת פסגה ערבית שאורגנה תוך שעות ספורות ובוטלה תוך שעות ספורות. השפלה בשביל הנשיאוּת ובשביל הדיפלומטיה האמריקאית. אבל גם סימן לשינוי כיוון, ואולי אפילו תחילתו של סדר חדש, במשוואת הכוחות במזרח התיכון.
>>מתקפת חמאס חשפה באופן איום את מגבלות המשטר האחד
נתחיל מהסיבות שהביאו לפסגה ועמדו ביסוד הבקשה האמריקאית לקיים מפגש בהתראה קצרה עם המלך הירדני עבדאללה, הנשיא המצרי עבד פתח אל-סיסי והנשיא הנצחי של הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. הכל נסוב סביב הרעיון, שבא מישראל אבל זכה לתמיכת הממשל בוושינגטון, להוציא כמה שיותר פלסטינים מעזה. בקיצור, לרוקן עד כמה שאפשר את הרצועה לטובת מטרה צבאית ברורה: לחסל את חמאס ואת התשתית שלו. לשם כך, השלטונות הישראליים הורו ליותר ממיליון פלסטינים מעזה לנוע מהצפון לעבר הדרום, לעבר ח'אן יונס ורפיח, השער של הרצועה לכיוון מצרים, שהשלטונות בקהיר שומרים אותו די סגור.
את הדברים האלה אמר דני איילון, לשעבר סגן שר החוץ הישראלי, בראיון למארק למונט ב"אל ג'זירה" באנגלית, ב-15 באוקטובר. "אנחנו לא אומרים לתושבי עזה ללכת לחופי הים או לטבוע בים… לא, אלוהים ישמור… ללכת לעבר מדבר סיני. יש מרחב, שטח כמעט אין סופי במדבר סיני, ממש מהצד השני של עזה", אמר איילון. והוסיף: "הרעיון הוא שהם יילכו לאזורים שבהם אנחנו והקהילה הבינלאומית מכינים תשתיות… ערי אוהלים, עם מזון ומים, בדיוק כמו לנמלטים מסוריה".
פליטים, נמלטים. זהו המתכון שאיילון מציע למיליון פלסטינים, שברובם כבר פליטים, נמלטו במנוסה אחרת, זו של 1948.
המסע של בלינקן במדינות ערב נכשל עוד לפני הפגיעה בבית החולים בעזה. אנתוני בלינקן עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן, יוני 2023 (צילום: מחלקת המדינה האמריקאית)
רוב רובה של האוכלוסייה בעזה מורכב ממי שמצאו מקלט בחוף הדרומי של פלסטין המנדטורית, לאחר שנטשו את בתיהם וחייהם ביפו, במג'דל, אשקלון של היום, ובמקומות אחרים. גם אז מה שחיכה להם היו אוהלים וערי אוהלים. מי שמכיר את השם שניתן ל-750 אלף הפליטים בנכבה ולצאצאיהם יודע שלהציע עיר אוהלים בסיני פירושו להזכיר, כאילו שיש בכך צורך, שהפליטים הם "עָם האוהלים", האנשים החיים במחנות האוהלים, במחנות הפליטים.
מדובר בהצעה שאין אפשרות לקבלה, לא רק מצד הפלסטינים. זו הצעה שצוללת אל השינוי הכי חשוב שהתחולל במזרח התיכון במאה שעברה, לידתה של מדינת ישראל והנכבה. שינוי שנחרת בהיסטוריה של המדינות השכנות, בראש ובראשונה מצרים, ירדן ולבנון. אבל מזכיר המדינה האמריקאי התעקש להציע אותה לכולם, את העקירה של פלסטינים לסיני, מטיל על כתפי מדינות ערב משא שהן לא יכולות לשאת.
את הסיבה לסירוב הסביר ביום שלישי המלך עבדאללה, במסיבת עיתונאים בברלין עם הקנצלר אולף שולץ. הפליטים הם קו אדום שאסור לחצות אותו, אמר המלך ההאשמי. למחרת אמר את אותם הדברים באוזניו של שולץ הנשיא המצרי, מול עיתונאים שהתכנסו בקהיר. ומחמוד עבאס, אחרי הפגיעה בבית החולים אל-אהלי בעזה והחזרה החפוזה שלו מעמאן לרמאללה, הבהיר שהפלסטינים לא יעזבו את ארצם. לפליט הוותיק מצפת יש את כל היסודות כדי לומר שעבור הפלסטינים נכבה 2.0 היא הפחד המרחף מעליהם בחודשים ובשנים האחרונות, והיא גם פרק בהיסטוריה שלהם שהם מסרבים לחיות מחדש. בכל מחיר.
המסע הדיפלומטי של בלינקן בבירות הערביות החשובות, מקהיר לריאד, מאבו דאבי לקהיר ולעמאן, נכשל למעשה עוד לפני שההרג ההמוני בבית החולים אל-אהלי צנח כמו סלע על הניסיון לגבש אסטרטגיית יציאה מעזה. ממש מהרגע שבו אל-ג'זירה התחילה לשדר את התמונות האיומות של ההרוגים והמתים, נכנס למשחק אלמנט נוסף: התגובה, הרגשית אבל גם הפוליטית, של הרחוב הערבי, של האנשים והחברות המביטים אל סיפור שכבר נחרת בביוגרפיות האישיות שלהם ובהיסטוריה הלאומית שלהם.
ההפגנות הספונטניות היו מיידיות, ברחובות עמאן, תוניס, ביירות וקהיר. הפגנות שהממשלות נזהרו מלאסור על קיומן והסתפקו בהגבלתן, שכן הן זוכרות היטב שמאז 2011 הכל שונה: כל מי שיורד לרחובות הִפְנים, דרך ההיסטוריה של המרידות ושל המהפכות, ששלטון יכול גם ליפול. כולם יודעים זאת, גם השליט.
ברחובות ישראל ביידן זוכה לאהדה, בעולם הערבי הרבה פחות. שלט תמיכה בביידן בנתייבי איילון, 18 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)
המאורעות קיבלו תאוצה מפתיעה ודחפו לביטול חפוז של הפסגה. לשחקנים הערבים היה זה בלתי אפשרי לקיים מפגש עם ארצות הברית, שנתפסת יותר ויותר כנצמדת לברית שלה עם ישראל, שבמרכזו עניין הפליטים. מצד שני, המאורעות הסיטו את הדיון משאלת הפליטים לדרישה מיידית להפסקת אש. לא מסדרונות הומניטריים, אלא הפסקת אש מיידית. לשים קץ למלחמה, זו הדרישה של מדינות ערב, שבאה לביטוי גם באו"ם.
כפי שכבר קרה בהיסטוריה של האזור, הרוח העולה מעזה נושבת מעבר לגבולות הצרים של המובלעת. עם כל הסכנות הכרוכות בכך. אל-סיסי, לדוגמה, אינו רוצה להירשם כנשיא הראשון בהיסטוריה של הרפובליקה המצרית שאפשר נכבה 2.0, בטח שלא ערב הבחירות, שאמורות לאשר את ביצור שלטונו בדצמבר הקרוב. המלך עבדאללה עומד בראש מדינה עם נוכחות פלסטינית משמעותית, לא רק מספרית אלא גם מבחינת המשקל הכלכלי שלהם. ומעל לכל, היחסים בין בנימין נתניהו ובין הממלכה ההאשמית היו תמיד צוננים, ולפעמים מסובכים מאוד. שאלת השמירה על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בעיר העתיקה בירושלים עומדת, בין השאר, בלב ההתנגשות הקשה עם נתניהו והקואליציה הימנית קיצונית שלו.
אפילו סעודיה, אף שהחלה בתהליך של נורמליזציה של יחסיה עם ישראל, היא כבר לא אותה מדינה שהציעה לפני עשרים שנה תוכנית של שלום בתמורה לביטחון, מתוך רגישות לברית שלה עם ארצות הברית. הנוכחות ההולכת ומעמיקה של סין, שבזמן מגפת הקורונה ביססה את הקשרים הכלכליים שלה עם רבות מהמדינות השוכנות לחוף במפרץ הפרסי, והיא אחד הגורמים המרכזיים במשחק היום. בראש ובראשונה משום שסין הצליחה להיות המתווכת בסוג של פיוס מפתיע בין שתי המתחרות הגדולות באיזור, סעודיה ואיראן.
כלומר, עבור ארצות הברית מרחב הפעולה הולך ומצטמצם. ויש סכנה שיעמוד למבחן עצם התפקיד של וושינגטון, שנצמדת כל כך לישראל, ברגע שבו המזרח התיכון הוא כבר לא מה שהיה. נראה שארצות הברית לא מבינה באופן מספק את האיזור. כפי שבוודאי אינם מספקים מאה מיליון הדולרים שהציע הנשיא ביידן כסיוע לפלסטינים עם סיום ביקורו בישראל. מאה מיליון דולרים אל מול תוכניות השיקום של עזה אחרי ארבעת המבצעים הצבאיים הישראליים ב-15 השנים האחרונות, הנאמדות במיליארדי דולרים.
פאולה קארידי, עיתונאית, פרשנית ומחברת הספר "Hamas. From Resistance to Regime", Seven Stories Press, New York 2023. שימשה כעשר שנים ככתבת בירושלים של Lettera22. תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
