ישראל היא המתעללת העיקרית בפלסטינים, אך ממש לא היחידה

המזרח התיכון הערבי היה ועודנו נתון לשינויים הדומים יותר לסופות המתרגשות בזו אחר זו. במשך פחות משני עשורים, חלו שינויים טוטאליים בעיראק ובסוריה. שינויים דרמטיים סחפו גם את לבנון. שינויים מעטים מאוד היו חיוביים, רובם היו שליליים, ולגבי חלק אחר עדיין קשה לדעת.

בשנת 2003 הפילו האמריקאים את סדאם חוסיין לאחר שישב על כס השלטון מאז 1968 כסגן נשיא ולאחר מכן מאז 1979 כנשיא כל יכול. הם עשו זאת בהתבסס על תירוצים בלתי חוקיים ועל מנה נכבדה של שקרים. כינון הדמוקרטיה במדינה הביא עמו התפרצות של הריקבון העדתי, שהמדינה האוטוקרטית אמנם הצליחה לשמרו תחת מעטה של חשאיות, אך לא למנוע את החרפתו.

איראן, באמצעות המליציות העדתיות הנאמנות לה, לא טמנה את ידה בצלחת, ונטלה לעצמה את חלק הארי. מצאנו עצמנו עומדים מול עיראק אחרת. ניסיונותיו של מוסטפא אלכאט'מי לחלץ את המדינה מתהום הנשייה נותרו בגדר ניסוי שיכול להצליח, אך באותה מידה גם להיכשל.

כך או כך, בשני המצבים, עיראק לא תחזור להיות זו שהכרנו בעבר. היחסים בין סונים לשיעים, בין כורדים לאנשי המרכז ובין שאר הגורמים העוינים זה לזה – כל אלה כבר אינם דומים למה שהיה בעבר. הדבר נכון גם לגבי הקשרים שבין עיראק לבין המדינות השכנות, לא כל שכן איראן.

גם סוריה הפכה להיות מדינה אחרת תודות למהפכה ולמהפכת הנגד. ההרכב הדמוגרפי במדינה עבר שינוי עמוק, וכך גם היחסים הפנימיים בין העדות השונות. מפת המדינה והחלוקה הבין־דורית השתנו ללא היכר. סוריה עברה מהפך משחקנית אזורית למגרש המשחקים עבור פולשים וגורמים מתערבים מכל סוג ומין.

מקומה של לבנון לא נפקד. היא איבדה את מעמד הביניים שלה, את אנשי המקצוע, את המשכילים ואת דור העתיד. הבנק והנמל הפכו מסמלים של התרחבות לסמלים של קריסה ואפילו מוות. היחסים הבין־עדתיים הגיעו לנקודת רתיחה, וריקבון פשה בסדר העדתי, מבלי שישנה חלופה כלשהי הנראית לעין.

הצוהר שפתח העולם הערבי אל העידן המודרני כמעט שנסגר לחלוטין. יסודות מוסדיים של החיים הערביים המודרניים שינו את תפקידם ואת תכליתם. בעולם שבו שולטים הדת, האידיאולוגיה והכלכלה, הסכסוך בין הסונים לשיעים התפוצץ בעוצמה חסרת תקדים.

דאעש עלתה לגדולה, הקימה את המדינות שלה בשטחן של שתי מדינות אחרות ואז קרסה. ההתייחסות אל האסלאם כאל דת הרוב, המשמשת אבן שואבת למדיניות ולעמדות פוליטיות, השתנתה לבלי הכר.

בתחום הכלכלי והמוניטרי חל שינוי במעמדו של הנפט, ששיחק תפקיד מכריע – לחיוב ולשלילה – במהלך חמשת העשורים האחרונים. הנפט עיצב כמעט לחלוטין את מפת מדינות המזרח התיכון או לפחות נטל חלק משמעותי בעיצובן. הוא היווה מקור לשאיפות שמרניות ומהפכניות כאחד.

בהיבט האסטרטגי, מיקומו של האזור בין אסיה, אפריקה ואירופה הוא אחד הגורמים העיקריים לחשיבותו. כעת, המערב נוטה לעבר אסיה ואל המרחב הפאסיפי, ובשל כך איבד המזרח התיכון את עיקר החשיבות המכוננת שלו.

לנוכח השינויים המהותיים האלה, אשר יש להם השפעה על עשרות מיליוני אנשים, האם יש באמת להתפלא על האופן שבו הדבר משפיע על העניין הפלסטיני?

השאלה מתחדדת לנוכח העובדה כי מדובר באירועים צפויים מראש, שאת הקרקע עבורם הכשירו תהליכים אשר מן הראוי לפרט את החשובים שבהם: לאחר מלחמת ששת הימים, תפס המונח "החזרת השטחים הכבושים" את מקומו של המונח "שחרור פלסטין".

בשנת 1970 פרצה מלחמת האזרחים בירדן. בשנת 1973 התבררו מגבלות הכוח של המאמץ המלחמתי הערבי. בשנת 1974 אימצה המועצה הלאומית הפלסטינית את תוכנית עשר הנקודות ואת הקריאה להקים רשות לאומית בכל שטח פלסטיני שישוחרר. בשנת 1975 פרצה המלחמה בלבנון.

בין השנים 1978–1979 חתמה מצרים על הסכמי קמפ דיוויד והוציא את עצמה מתוך הסכסוך. בשנת 1982 התרחשה הפלישה ללבנון, אשר הופקרה לבדה. במהלך שנות השמונים, הכריז חאפז אל־אסד מלחמת חורמה נגד אש"ף.

בין השנים 1990- 1991, על רקע התמיכה של אש"ף בסדאם חוסיין, נפערה התהום בין הפלסטינים לבין מדינות המפרץ. בו בזמן, קריסתה של ברית המועצות ופירוק המחנות הצבאיים שלה הביאו לייבוש של מקורות התמיכה הבינלאומית.

בשנת 1993 חתם אש"ף על הסכם אוסלו. בשנת 1994 חתמה ירדן על הסכם השלום עם ישראל. עם קריסת ההסדר בין ערפאת לבין אהוד ברק, בשנת 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה אשר יוזמיה בחרו בדרך של פעולה אלימה, בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, וישראל הרסה את כל מה שהרשות בנתה.

בשנת 2007 פרץ הסכסוך שהוביל לפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה, וזו מצאה עצמה מאז במוקד של שלוש מלחמות שבאו בזו אחר זו – 2008, 2012 ו-2014. מלחמות אלה הוצגו כעימותים בין רצועת עזה לבין מדינת ישראל בלבד.

בין לבין, נחשפו שני מיזמים פלסטיניים כושלים: האחד בגדה המערבית והאחר ברצועת עזה. שני מיזמים אלה, כל אחד בדרכו, פירקו את העניין הפלסטיני מנכסיו.

המהפכות הערביות באו בזו אחר זו וחשפו את העובדה כי לכל מדינה יש בעיות משלה, שאינן קשורות לעניין הפלסטיני, או למצער, קשורות אליו בקשר רופף בלבד.

במקביל לכל אלה, באה, במלוא העוצמה השתלטותה של איראן על הבעיה הפלסטינית. הדבר הגיע לשיא במהלך מלחמת 2006, שהיתה מלחמה בין איראן לישראל והתנהלה על אדמת לבנון ובאמצעות שליחים לבנונים.

בעיני רבים, מדיניות ההתפשטות של איראן הפכה את ישראל לגורם מסוכן הרבה יותר. לצד התהליך הארוך הזה, הפלסטינים האומללים ממשיכים להיות מושא להתעללות מצד גורמים רבים. ישראל היא אמנם העיקרית שבהם, אך אין לה מונופול על התהליך כולו.

יהיה הסוף אשר יהיה, כל מי שעיניו בראשו ומתבונן בהידרדרות המתמשכת הזו לא יוכל להתפלא, אלא לכל היותר להיעצב אל ליבו. ומי שבוחר לעמוד משתומם – יש להתפלא עליו.

חאזם סאריה (حازم صاغية) הוא עיתונאי, סופר, מבקר ופרשן לבנוני, הנחשב לאחד הכותבים המפורסמים ומעוררי המחלוקת בעולם הערבי. המאמר התפרסם ביומון א־שרק אל־אווסט ב-27 בספטמבר 2020. מערבית עבור פרויקט אופק: אסף ניב