כשהציבור נעלם מהמרחב הציבורי: יומן קורונה של צלם עיתונות

לכל אחת ואחד יש את הרגע שבו היא או הוא מבינים את גודל המשבר, ואת השינוי הדרמטי שעומד להתרחש בהרגלי החיים שלנו. אצלי זה קרה אחרי שחזרתי מהעדלאידע בחברון.

אף שבמקומות רבים בארץ בוטלו אירועי פורים, שם התקיימה החגיגה. בין אם בשל מיעוט המשתתפים היחסי או בשל האמונה שאליהם זה לא יגיע, כ-100 מתנחלים צעדו ברחוב השוהדא באותו היום, רחוב שגם בימי שגרה שומם מפלסטינים.

בדרך חזרה, עברתי במחסום וולג'ה, המפריד בין בית לחם לירושלים. שוטרי מג"ב במחסום היו לבושים בחליפות לבנות, מסיכות וכפפות, והנשק השחור בלט עוד יותר על הרקע הזה. ברגע הזה הבנתי שהדברים לא הולכים להימשך "כרגיל".

גם למחרת, בהפגנה בכפר ביתא נגד פלישת מתנחלים, שוטרי מג"ב הופיעו עם מסיכות, אף שבכל מקרה, כמו בכל הפגנה בגדה המערבית, הם לא אפשרו לפלסטינים להתקרב לטווח ההדבקה בעזרת ירי של גז מדמיע וכדורים חיים.

מאז פרוץ המגיפה, בעוד רוב הציבור מסתגר בבתים, אני, כמו צלמים נוספים, מבלה שעות בחוץ – גם כדי לצלם את הכתבה הבאה, אבל בעיקר מתוך תחושה שמדובר ב"רגע היסטורי" (עם כל השנאה לביטוי), ושצריך לתעד כמה שיותר לפני שהכל יחזור לשגרה. אבל עם הזמן מגיעה גם ההכרה שה"שגרה" כפי שהכרנו אותה לא תחזור, גם אחרי שהמגיפה תחלוף.

בחודש האחרון  התחלתי לצלם דברים ששנים לא צילמתי – צילומי רחוב של חתולים, שווקים ושקיעות בים, דברים שבימי שגרה לא ממש מעניינים אותי או תופסים לי את העין. כשההגבלות על המרחב הציבורי הופכות כל כך חמורות – בלי קשר לשאלה אם הן מוצדקות או לא – כל יציאה למרחב, כל ניסיון להיות בו, הופך לאקט פוליטי. בנוסף, קיוויתי שהצילומים האלה ייתנו מעט תקווה למי שתקוע בבית וזקוק להצצה למציאות שבחוץ.

בחודש האחרון בוטלו הפגנות ואירועי מחאה רבים, אבל למרות ההגבלות וההפחדות, מאות הגיעו להפגין בירושלים נגד השבתת הכנסת והמהלכים האנטי-דמוקרטיים. המשטרה עצרה תשעה מהמפגינים בחשד לפגיעה בבריאות העם.

באחת המחאות בתל אביב נגד סגירת הכנסת בידי היו"ר היוצא יולי אדלשטיין, אירוע שבינתיים כבר נשכח, התייחס אחד המפגינים לסמכויות שניתנו לשב"כ לעקוב אחר אזרחים: "מחר כולנו נקבל הודעה שצריך להיכנס לבידוד". למרות הטון המבודח, ראיתי שמשהו בתחושה של המפגינים השתנה.

במהלך ההסתובבות בארץ ראיתי הרבה "חיטויים" – עיריות וגופי חירום פירסמו הודעות על מבצעי חיטוי וניקוי שהיו כרוכים בדרך כלל בהתזת מים וכלור או חומר ניקוי אחר על שטחים במרחב הציבורי.

האירועים האלה נראו ברובם כמו פעולות יח"צ להרגעת הציבור, אבל דווקא החיטוי של מחסום תרקומיא תפס את תשומת לבי. עובדים של משרד הבריאות הפלסטיני בדקו שם את הפועלים ששבו מישראל לגדה, והחיטוי הזה הדגים את לקיחת האחריות שלהם על מצב הפועלים, שישראל לא טרחה כלל לבדוק – לא כשנכנסו לישראל ולא כשחזרו. הרשות הקימה מחסומי בדיקה לצד כל המחסומים הישראליים, ועובדי משרד הבריאות הפלסטיני מדדו חום ורשמו מאיפה הגיע כל פועל.

באותו הקשר, מקיפת הקורונה גם לימדה אותנו כיצד, אחרי עשרות שנים שבהם ישראל טוענת שלינת הפועלים בשטחה היא "מסוכנת" ומאלצת אותם לעשות מסע מפרך ויקר מדי יום במחסומים, פתאום כשיש צורך "כלכלי" הסכנה נעלמת, וישראל מאפשרת לעשרות אלפי פועלים ללון בשטחה בתנאי שיתחייבו לא לשוב לגדה במשך חודש.

במהלך הנסיעות בין תל אביב, בני ברק, מאה שערים, מזרח ירושלים ומעט בגדה המערבית, דיברתי עם לא מעט אנשים, ובעיקר ניסיתי לזכור ולרשום ציטוטים שלהם. "בפיגועים ובמלחמת המפרץ אף פעם לא סגרו", סיפר לי סוחר אחד. אחר צעק לעבר שוטרים שעברו בין הדוכנים: "מזל שמכרתי חשיש 20 שנה, לפחות הצלחתי לקנות בית בתל אביב".

בשער שכם, אחד התושבים הפלסטינים שאל את השוטרים מדוע הם לא לובשים מסיכות. "כדי לא להפחיד את האנשים", ענה לו אחד מהם. "והנשק והמדים לא מפחידים?" תהה האיש.

בים המלח אמר לי פקח של הרשות המקומית, אחד היחידים שלא הוצא לחופשה ועמד במחסום במתחם המלונות: "ברוך הבא לצ'רנוביל שלנו". הוא הוסיף כי בימים הראשונים נהנה מהשקט, אך כעת הוא מתגעגע "לבלגן ואפילו לצעקות".

בשבת שמשית אחת בנמל תל אביב, עוד לפני הגבלת המאה מטר,  אישה אחת אמרה לי "אל תצלמו, שביבי לא יסגור גם לנו גם את זה". עוד לפני שהגעתי הביתה, התיעוד  של תל אביבים נהנים בשמש הופיע ברשת, אפילו שרוב האנשים הסתובבו קרוב לביתם ובהתאם להוראות.

הייתי עד לאופן שבו הקורונה משמשת הצדקה ליישובים קטנים, בעיקר קיבוצים והתנחלויות בגדה המערבית, להחליט על דעת עצמם לסגור את שעריהם כדי להתגונן מהמגיפה – אף שהדבר אינו חוקי.

אך אחד הרגעים המוזרים ביותר עבורי היה הכניסה של חיילים לתל אביב ולערים נוספות, בלי נשק ובלי סמכויות, כשהשוטרים מבהירים להם ש"פה" זה לא השטחים. הם הסתובבו ברחובות בלי מטרה ממש, רק כדי להפגין נוכחות.

ביום הראשון של כניסת החיילים, לקראת השקיעה, שוטרים עשו להם סיור בתחנה המרכזית בקבוצה גדולה. הם נראו המומים כמעט כמו כל ישראלי שעובר פעם ראשונה באזור הרחובות שמאחורי נווה שאנן. שם, השקרים שהפיצו פעילי ימין על "אי קיום ההוראות" מצד מבקשי מקלט גרמו לנתניהו להדגיש שגם בתל אביב יינקטו צעדים כמו בבני ברק.

שבוע לאחר מכן, משאיות של הצבא עמוסות בנייר טואלט ומזון עשו את דרכן לבני ברק, וחיילים של פיקוד העורף ושל הצנחנים חילקו את החבילות למשפחות נזקקות. כמו שציינו רבים, זו לא היתה סיבה לחגיגה, וכניסת הצבא נועדה לחפות על חוסר המוכנות של המערכות האזרחיות למשבר.

בבני ברק ובירושלים תושבים סיפרו לי על הכעס והתסכול מכך שהתקשורת הממוסדת מגיעה לסקר אותם רק בימי משבר, ומציגה את כל התושבים כמפירי הוראות, שבאשמתם המגיפה ממשיכה להתפשט. ביום שבו החל הסגר על העיר מחסומים הוצבו בכל הכניסות. אחד התושבים אמר לי: "עכשיו מתנהגים אלינו כמו לערבים, אולי סוף סוף נבין איך הם מרגישים".

אף שהסתובבתי הרבה בחוץ, פגשתי בעיקר עיתונאים אחרים, שוטרים, חיילים צוותי חירום ומעט אנשים שהעזו לצאת. את מבקשי המקלט שנותרו ללא פרנסה או סיוע מהמדינה, את תושבי הכפרים הלא מוכרים שמתמודדים עם המשבר ללא תשתיות, ואת רבים מהתלמידים הערבים שמנותקים מלמידה מרחוק ואת כל מי שמסתגר בבית, לא פגשתי.

ביפו ראיתי כיצד הנחיות הבריאות החדשות משמשות כעוד הצדקה למדיניות ישנה של שיטור יתר ואלימות משטרתית, כשצעיר ש"סירב להזדהות" הואשם ישר בהפרת בידוד. אף שהתושבים הדגישו שהאלימות המשטרתית החלה עוד הרבה לפני הקורונה, רבים גם אמרו שהלחץ, הסגר בבתים והמצב הכלכלי הקשה גרמו למחאה של הצעירים להתפרץ.

הנוכחות במרחב הציבורי כשהכל התרוקן לאט לאט ובהדרגה, מדגישה עד כמה מהר כולנו מסתגלים למעבר מחיים רגילים לסגר מלא. קשה לדמיין שרק לפני חודש השתתפנו באירועים המוניים, לחצנו ידיים, אכלנו מאותם כלים ולא שטפנו ידיים מאה פעם ביום.

אם לשפוט מההיסטוריה של מדינת ישראל, ההגבלות, הכלים הטכנולוגיים, והפחד מזרים ומקהילות אחרות יישארו עמנו עוד זמן רב לאחר שהקורונה תעבור מהעולם.