זו לא רק תרבות אונס, זו תרבות של פדופיליה

רבות דובר בשבועות האחרונים על תרבות אונס ועל פדופיליה, לאחר סדרה מתמשכת של אירועים שעלו לכותרות, והגיעו לשיאם בסיפור האונס הקבוצתי המזעזע באילת.

המונח “תרבות אונס” מספק מסגרת כוללת להבנה של הדרכים שבהן החברה והתרבות מעודדות אונס ואלימות מינית נגד נשים ואחרות.ים. אך לאור האירועים המתפרסמים חדשות לבקרים, ולאור תרבות שלמה שבה קל כל כך לפגוע מינית בילדות ונערות, הולכת ומתחוורת העובדה כי המונח "תרבות אונס" פשוט אינו מספיק. דרוש מונח לתיאור של תרבות האונס הספציפית שפועלת נגד ילדות ונערות – תרבות פדופיליה.

את המונח "תרבות פדופיליה" (“Pedophile culture” באנגלית) טבעה הכותבת הפמיניסטית אליסן גריי ב-2015. היא טוענת שלמרות שעל פני השטח היא נתפשת כפשע וכטאבו, למעשה "התרבות שלנו מתגמלת וחוגגת פדופיליה". בעוד שגריי משתמשת במונח כדי לתאר את הדרכים שבהן משפיעה תרבות זו על נשים בוגרות, הייתי רוצה להשתמש בו לתיאור של הדרכים שבהן היא משפיעה על ילדות ונערות, ויוצרת סביבה נוחה לאלימות מינית נגדן.

תרבות פדופיליה היא תרבות אונס נגד ילדות ונערות. זוהי תרבות שבה החברה מנרמלת פגיעה מינית בהן ומספקת מבנה חברתי תומך לפוגעים. תרבות שמאפשרת, ולעתים אף מעודדת, גישה מינית של גברים לילדות ונערות (כולל בבתי הספר ובמסגרת המשפחה הגרעינית). תרבות שמספקת דימויים תרבותיים מחפצנים של ילדות ונערות, ומעניקה לגיטימציה ולעתים אף רומנטיזציה של המשיכה אליהן. תרבות שמעודדת סודיות, משתיקה את התופעה, מענישה את השורדות, ומוחקת את ההכרה בטראומה ובפגיעה שהן חוות. המונח מתייחס לכל המרכיבים החברתיים, המערכתיים והתרבותיים שעובדים ביחד על מנת ליצור סביבה המאפשרת פגיעה מינית בילדות ונערות.

תרבות פדופיליה זה כששמה של דמות בספר המתאר מסכת של חטיפה, ניצול ואונס הופך לשם נרדף ל"פתיינית". כשאותו סיפור מתואר בקווים רומנטיים, משל מדובר בסיפור של תשוקה אסורה ולא בנרטיב הצדקה עצמית של אנס פדופיל.

כששר בממשלה מספק מקלט למורה שאנסה תלמידות

תרבות פדופיליה זה כשמוזיאון תל אביב כולל יצירה של מורה שניצל מינית תלמידות בתוך חוברת משימות למשפחות.

תרבות פדופיליה זה כשניצול מיני של תלמידות על ידי מדריכים מקבל כותרת של "פרשת מין". כשהמנצלים מקבלים עונש של 10 חודשי מאסר וקנס כספי בלבד.

תרבות פדופיליה זה כשמורה שביצע מעשה מגונה בתלמידה נשלח חזרה ללמד.

תרבות פדופיליה זה כשגבר שהטריד מינית קטינות מקבל 9 חודשי עבודות שירות. כאשר בתו של אותו הגבר נחלצת להגנתו ומצהירה כי הסיפור סביבו "יצא מפרופורציות".

תרבות פדופיליה זה כששר בממשלת ישראל מספק מקלט למורה שאנסה תלמידות.

תרבות פדופיליה זה כשקמפיינים פרסומיים שוב ושוב מציגים ילדות ונערות בצורה מינית ומחפצנת בכוונה ליצור "סערות רשת" ולקדם את שם המותג.

תרבות פדופיליה זה כשגברים בוגרים יכולים להטריד מינית ילדות בנות 5 מול עיני אימן.

תרבות פדופיליה זה כשמדינה שלמה קמה על גננת מתעללת, אבל שותקת אל מול מציאות שבה 1 מתוך 5 ילדות חווה אלימות מינית.

תרבות פדופיליה זה כשתקיפה מינית של ילדה על ידי פלסטיני מקבלת כיסוי תקשורתי נרחב וגינויים מקיר לקיר, אך תקיפה של ארבע ילדות על ידי יהודי, רק שבוע וחצי לאחר מכן, נתקלת בקול ענות חלושה.

תרבות פדופיליה זה כשעשרות גברים בחיל האוויר אונסים ילדה בת 13. ורק עשרה מהם מועמדים לדין. הם נשפטים כאילו היא לא היתה קטינה ולא היה ניצול, ומקבלים עונש של כ-30 ימי מאסר בלבד.

תרבות פדופיליה זה כשנשותיהם של שחקני כדורגל, שניצלו קטינות מינית, מצדיקות את הפוגעים ומאשימות את השורדות. כשאותן השורדות עוברות חקירה משטרתית ארוכה יותר מהפוגעים.

תרבות פדופיליה זה כשזמר מפורסם מקבל לגיטימציה משפטית, חברתית ותרבותית לניצול מיני של קטינות, קריירה ארוכה, פרסים, וכבוד לרוב – כולל התואר "זמר השבעים של מדינת ישראל" ואות "יקיר הזמר הישראלי".

תרבות פדופיליה זה כשיותר מ-100 ילדים מדווחים על חטיפה ואונס בעלי מאפיינים דומים, והמשטרה סוגרת את התיק מחוסר ראיות.

תרבות פדופיליה זה כשיותר מעשרה גברים ונערים עומדים בתור כדי לאנוס קטינה. כאשר גברים נוספים מסתכלים, יוצאים ונכנסים, ואף לא אחד עוצר את האלימות. כשאותו האונס מגיע למקום ראשון בחיפושים באתרי פורנו. כשאותו המקרה גורר שיח של הצדקות, הגנה על האנסים, והאשמה של השורדת (בכל עמוד תגובות, בכל כתבה).

תרבות פדופיליה זה כש-63% מהשורדות בתיקי אונס קבוצתי הן נערות בגילאי 12־18.

תרבות פדופיליה זה כשהשורדות הקטינות – ולא האנסים – הן אלה שעומדות למשפט ציבורי, הן במשטרה ובמערכת המשפטית, והן בקרב הציבור – בדפי התגובות ובשרשורים ברשתות החברתיות.

תרבות פדופיליה זה כשעיתונאי החצר של ראש הממשלה מפרסם כתב הגנה על פדופילים באחד העיתונים הגדולים בארץ.

תרבות פדופיליה זה כשפדופילים מדברים בשיח זכויות ואפליה, מגדירים פדופיליה כ"העדפה מינית", ולעתים אף זוכים לאהדה בשמאל הליברלי, אשר רגיל לחשוב בדיוק באותה שפה.

תרבות פדופיליה זה כשבמהלך איסוף הלינקים למאמר הזה, גוגל הציע לי לחפש את המונחים "משיכה לילדים", “אני נמשך לנערות", ו"נמשך לנערות".

ילדות מואשמות בפיתוי של מבוגרים

וזהו רק קצה הקרחון. כל המרכיבים האלה, ועוד רבים אחרים, יוצרים אווירה של נורמליזציה וסובלנות לאלימות מינית נגד ילדות ונערות.

תרבות הפדופיליה פועלת כאשר החברה עושה פטישיזציה מינית ומקרינה מיניות בוגרת על ילדות ונערות. הנחה שכיחה מדמיינת ילדות ונערות כיצורות טהורות נטולות כל מודעות למיניות או לגופן בהקשר המיני, ואת הפוגעים כמי שהכתימו את אותו טוהר באמצעות ייחוס של מיניות לנפגעות. אך השאלה אינה המיניות של ילדות ונערות, אלא שלא מגיע להן שיכפו עליהן מיניות בכל צורה שהיא.

ילדות ונערות מגלות ביטויים של מיניות עצמונית, טבעית ובריאה בשלבים רבים, בעוצמות שונות ובצורות שונות (למשל, אוננות אצל ילדות, וסקרנות או חקירה מינית אצל נערות). אף לא אחד מהביטויים האלה אינו מצדיק פטישיזציה, חפצון, פגיעה מינית בהן או השלכה של מיניות בוגרת על נפשן או על גופן. תרבות הפדופיליה פועלת כאשר מבוגרים (ולעתים גם נערים) רואים באותה מיניות טבעית הצדקה לאקטים מיניים עם אותן בנות ונערות. היא פועלת כאשר נערות, ולפעמים אף ילדות(!),  מואשמות בפיתוי של גברים, בהסכמה מודעת, או בשלל טיעונים הידועים ומוכרים לנו מתרבות האונס הפועלת כנגד נשים בוגרות. כל זה קורה כאשר מיניות בוגרת מושלכת בכוח ובכפייה על ילדות ונערות.

תרבות הפדופיליה לא עוצרת רק בילדות ונערות. כפי שאליסן גריי מזכירה, גם נשים בוגרות סובלות מהשפעותיה. הדרישה מנשים בוגרות לשמור על רזון שמטשטש את סימני הבגרות המינית, לשמור על גוף חלק, לגלח את איברי המין ולעתים אף לנתח אותם, לעבור טיפולים ל"הצערת העור", ועוד – חושפות כולן כפייה תרבותית נרחבת של ניראות ילדותית על הגוף הנשי. גריי גם מציינת את העובדה שהקטגוריה הפופולרית ביותר באתר PornHub היא "בת-עשרה" (“Teen”), ואת קיומה של המילה “Jailbait” (“פתיון לכלא" באנגלית), המתארת משיכה של גברים בוגרים לקטינות. תופעות אלה חושפות את הפטישיזציה של ילדות ונערות, ואת הנורמליזציה של פדופיליה בתרבות ובחברה, גם כאשר הן עוברות דרך פילטר של נשים בגירות.

וכמובן, תרבות הפדופיליה לא פועלת רק על ילדות ונערות, אלא גם על ילדים ונערים. על פי איגוד מרכזי הסיוע, עד גיל 12, שיעור השורדות והשורדים של אלימות מינית הוא שווה. גם בגילאים מאוחרים יותר, עד גיל 16, שיעור הפגיעה בבנים נמוך רק ב-1.5% משיעור הפגיעה בבנות (אצל בגירות ובגירים, הפער הוא של עשרות אחוזים). בנים ונערים עוברים משטור חברתי ורגשי כבד המקשה עליהם לזהות את הפגיעה שנפגעו. הם נאלצים להתמודד עם התרבות ההטרו-פטריארכלית שלפיה גברים תמיד מעוניינים בסקס ולעולם אינם קורבנות, ושלפיה אלימות מינית מצד גברים הופכת את השורדים להומואים (דבר שנתפש הן כנכון והן כשלילי באופן אבסולוטי).

מילה לגבי הפתרון. רבות יקראו את המאמר ויביעו דרישה להחמרת הענישה, אלימות רבה יותר ונקיטת אמצעים פולשניים יותר נגד הפוגעים בילדות ונערות. אך הגם שהענישה הקלה-עד-מאוד נגד אותם אנסים ופוגעים חושפת את רמת המקובלות החברתית של אותן פגיעות, היא אינה מסמנת את הדרך לפתרון. הפתרון לאלימות אינו עובר באלימות. בתי כלא הם לא רק בלתי יעילים, אלא מהווים מפעלים לייצור של סבל רב עוד יותר, ופועלים על בסיס גזעני ומעמדי. תרבות הפדופיליה ותרבות האונס ייפתרו לא באמצעות החמרת האלימות הדכאנית, אלא על ידי שינוי תרבותי רדיקלי ונרחב.

ביום שבו אונס יגעיל גברים כמו שהם נגעלים, למשל, ממחזור, משיערות בבית השחי ובמפשעה, או מהריח של איברי מין נקביים. ביום שבו לא יעלה על הדעת להציג ילדות ונערות כאובייקטים מיניים. ביום שבו לא תתקיים רומנטיזציה ולגיטימציה של משיכה לילדות ולנערות. ביום שבו שורדות לא ייענשו על הפגיעות שנפגעו, והפוגעים לא יוצדקו. ביום שבו יפורקו המערכות החברתיות, שכדברי אליסן גריי, "מתגמלות וחוגגות" פדופיליה – באותו היום, לא יהיה צורך בבתי כלא, כי התרבות תפסיק לייצר את אותה הפגיעה.

זה העולם שעלינו ליצור – לרסק את תרבות האונס ואת תרבות הפדופיליה, במו ידינו, כאן ועכשיו.

"שירי אייזנר היא פעילה וכותבת פמיניסטית, ביסקסואלית ומזרחית, ומחברת הספר Bi: Notes for a Bisexual Revolution.