בן גביר, הרובין הוד של העליונות היהודית החדשה

עלייתו הפוליטית המטאורית של יו"ר עוצמה יהודית, איתמר בן גביר, יכולה לכלכל כמה וכמה מחקרים סוציולוגיים על הממשקים שבין דתיות, אתניות, פריפריאליות ולאומיות בישראל.

אחת הנקודות המעניינות בהקשר זה, היא הקלות שבה הבן-גביריזם עקף בסיבוב את מפלגת הגנרלים, "המחנה הממלכתי", והפך לכוח הפוליטי השלישי בגודלו בכנסת.

במדינה מיליטריסטית עד העצם, שבה מלמדים ילדים לסגוד לצבא עוד מרחם אימם, אפשר היה לצפות שמפלגה שמושתתת כולה על הדרגות הצבאיות של מנהיגיה תנחל הצלחה מסחררת – אבל אלה הובסו בקלות על ידי בחור שאפילו לא התגייס. זוהי נקודה אינדיקטיבית מאוד מבחינה סוציולוגית.

מפלגת הגנרלים של בני גנץ ושותפיו מגלמת במהותה את תפיסת העליונות היהודית של האתמול. זו שמימושה בפועל שמור לשתי אליטות מובחנות, הפוליטית והצבאית (אליהן יש להוסיף גם את המתנחלים, הפועלים בחסות שתי הראשונות), משומרות הסף האדוקות ביותר של ההיררכיות החברתיות הפנים-יהודיות.

עליונות האתמול ממלכתית באופייה, והדימוי העצמי שלה בנוי על האתוס האחוס"לי (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאל-לאומיים, כהגדרתו של הסוציולוג ברוך קימרלינג). ההערצה לצבא, כביטוי האולטימטיבי לממלכתיות שהיא מעבר לכל מחלוקת, היא חלק אינטגרלי ממנה. תפיסת העליונות הזו היא שהפכה גנרלים בדימוס כמו יצחק רבין ואהוד ברק לראשי ממשלה, והיא גם זו שעומדת במידה רבה מאחורי הצנחתו של יאיר גולן לרשימת מרצ.

כניסתו של גנץ למערכת הפוליטית והקמת "המחנה הממלכתי" עם שלושה רמטכ"לים לשעבר נשענות גם הן על כוח האינרציה של אותה תפיסה, שעומדת עדיין בבסיס האידיאולוגי של מחנה המרכז-שמאל היהודי. תפיסה שגלולות העליונות שלה מגיעות בצורת קפסולות מבריקות שמחליקות יפה יפה בגרון, אבל הן סגורות בתוך ארון, שהמפתחות שלו שמורים אצל קבוצה קטנה ומיוחסת.

בן גביר הוא תפיסת העליונות של המחר. הוא הרובין הוד של העליונות היהודית, שפרץ למחסן וגנב לא את הקפסולות, אלא את המזרקים שיכולים להזריק באפקטיביות גדולה בהרבה את העליונות היהודית ישר לוורידים, באופן סיטונאי.

לא רק שהוא לא זקוק יותר לתיווך של הגנרלים במדים, הוא בז להם. כמעט אפשר לקרוא לזה דמוקרטיזציה של העליונות היהודית. עכשיו היא זמינה לכולם, בכל מקום שבו הם נמצאים. זאת המשמעות העמוקה של הבטחתו של בן גביר, "להחזיר את הכוח לבעלי הבית".

זהו אתוס חדש של עליונות, המתבסס לא על השיח הביטחוני, אמתלת העליונות של המרכז-שמאל, ואפילו לא על זה הדמוגרפי, שעליו ביססו חלקים בימין את שיח העליונות שלהם. העליונות של בן גביר מתבססת, בפשטות, על הדנ"א היהודי. כדי לממש אותה, אין צורך להתגייס לצבא או לעלות על גבות במאחזים נידחים.

למרות האלימות האינהרנטית שלה, היא גם לא דורשת בהכרח שפיכת דם פלסטיני כדי להתממש, שהרי במבחן הזה אין אף רשימת ימין שתוכל להתחרות בכמות הדם הרשומה על שמם של מנהיגי "המחנה הממלכתי". בשביל לממש את העליונות הבן-גבירית, מספיק להתעורר בבוקר כיהודי. לכן היא קוסמת כל כך לציבורים שבאופן מסורתי הודרו או נעדרו ממוקדי הכוח של האליטות הישנות, כמו הפריפריה המזרחית, או חלקים בציבור החרדי.

סם העליונות במזרקים שמחלק בן גביר להמונים זמין יותר, משפיע יותר, וממכר הרבה יותר. ובן גביר יספסר בו כל הדרך לשלטון, על כתפי אלה שסוף סוף זכו גם הם לטעום מהחומר המשכר, ובשום אופן לא יוותרו עליו כל כך מהר.