השיבה לניר עוז: זיכרונות מפויחים וחרדה לשלום החטופים

ֿ

בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ ניר עוז עדיין תלויה הזמנה להפגנה בבאר שבע נגד ההפיכה המשטרית, שאמורה היתה להתקיים ב-7 באוקטובר, כולל פרטים היכן להירשם להסעות. מתחת למודעה נתלו סטיקרים שהודפסו לפני שני עשורים, "זה לא יגמר עד שנדבר", של פורום המשפחות השכולות; "לצאת מהשטחים, לחזור לעצמנו", של שלום עכשיו, ו"שנת שלום אמיתי".

כמה מטרים פנימה, דלת הזכוכית מחוררת מכדורים, עדות לאירועי השבת השחורה. בתוך חדר האוכל, אחד משעוני הקיר נפל על הרצפה ונעצר על רבע ל-11. על השולחנות נותרו לחם פרוס ושתייה קלה, הקופה בעמדת התשלום נבזזה. לפני השבת ההיא חיו בניר עוז כ-400 תושבים, כרבע מהם נרצחו או נחטפו.

>> ואם נשרוד את המלחמה, איך נאחה את שברי חיינו?

בניגוד ליישובים אחרים, שבהם רק חלק מהישוב הותקף, נשרף או נבזז, מסיור בניר עוז נראה כי כמעט כל בית נפגע, וכי אנשי חמאס והאזרחים העזתים שנכנסו מבעד לגדר שנפרצה הצליחו להגיע לכל פינה ביישוב. על פי עדויות, רק כשעתיים לאחר שהתוקפים עזבו עם החטופים, הגיע הצבא.

הדס קלדרון, ששניים מילדיה, סהר בת ה-16 וארז בן 12 ובן זוגה לשעבר עופר, נחטפו לעזה, חזרה אתמול (שני) בפעם הראשונה לקיבוץ. היא ביקרה בביתה, שנשרף כליל, וכן בבית של בן זוגה שלעבר, משם נחטפו שני ילדיה. בבכי קורע לב עברה בין החדרים, חיפשה פריטים שנותרו, צילומים או צעצועים, וסיפרה על התחושות הקשות. כרמלה, אמה בת ה־80, נרצחה עם אחייניתה נויה, בת ה-13.

"תהיי בשקט, אני אוהב אותך"

"אני רוצה שכל העולם ידמיין איך בשבת בבוקר, ילד קטן נחטף באכזריות בפיג'מה שלו ונלקח לעזה, נעלם, ואין לנו שום מידע. היה לו את הבובות האלה, כדי להרגיש בטוח, אבל אף אחד לא שמר על הילדים שלי", אמרה בבכי מהול בזעם, כשהיא זורקת לרצפה את בובות הפרווה של בנה. בהמשך פתחה את חלון הממ"ד שבו הסתתרה משפחתה: "מפה הם ברחו, הלכו להתחבא בשיחים. זאת ההודעה האחרונה שקיבלתי מארז, הוא כתב לי 'תהיי בשקט, אני אוהב אותך'. גם כשהיה באימה הוא דאג לי, ילד מתוק. אני מתגעגעת אליו".

"חייבים לעשות הסכם ולהחזיר אותם הביתה מיד", היא אומרת. "צריך הפסקת אש, החלפת אסירים, מה שצריך כדי שיחזרו הביתה. הם צריכים אותי ואת החיבוק שלי, אני רוצה להריח אותם, לנשק אותם, להבטיח להם שהשואה הזאת לא תחזור על עצמה. אני מרגישה כל כך אשמה שגרנו כאן. היא (סהר; א"ז) אוהבת תכשיטים, אוהבת לצייר".

על קיר הסלון, נכתב בערבית "כתאיב אל קאסם". המטבח נשרף לגמרי. "אני רק מנסה לדמיין את האימה שהם עברו. אני הייתי לבד בממ"ד במשך שמונה שעות, נפרדתי מהעולם, שלחתי להם הודעת פרידה, 'אני אוהבת אתכם'". על רצפת אחד החדרים זרוקים עוד הטיסנים שהכין בן זוגה לשעבר עבור ילדיהם. "הוא כל כך משקיע מעצמו ונתן לילדים".

קלדרון הבהירה כי לא ששה להיחשף לתקשורת. "לא רציתי לחזור, אבל העולם חייב לראות ולדעת, אני בתפקיד, במשימה להחזיר אותם".

ביתה צמוד לביתם של עודד ויוכי ליפשיץ, שנחטפו לעזה. יוכי שוחררה בשבוע שעבר. ביתם נשרף כליל, אך גינת הקקטוסים המפורסמת של הזוג עדיין ניצבת מסביב לבית.

"נזרוק את המנהיגים"

רן פאוקר, בן 86, חזר גם הוא לביתו ביום שני, לראשונה מאז פרוץ המלחמה. בשבת בבוקר, השבת השחורה, הוא שהה עם אשתו בשדרות, וכך ניצל. הדאגה הראשונה כששב היתה לגן הבוטני של היישוב, שבאחריותו, ולקטטוסים הרבים הפזורים בין ביתו לבין ביתם השרוף של משפחת ליפשיץ.

"ההורים שלי ממקימי נהריה, ב-57' הגענו לכאן להקים את הקיבוץ", הוא סיפר. "אחי גדעון נרצח בשבת, ביחד עם אשתו אורנה. הוא דימם למוות שמונה שעות כי לא היה מי שיבוא להציל אותו, הוא היה בממ"ד".

להפתעת הכתבים הרבים שנכחו במקום, פאוקר דיבר גם על ההקשר הפוליטי שאפשר את האסון: "אני מאוד מוטרד ששנים לא פתרנו את המצב עם הפלסטינים, כי הם לא רוצים ואנחנו לא רוצים. עד ששני הצדדים לא יגיעו למסקנה שצריך לחיות יחד בשלום, כל אחד בפינה שלו, לא יהיה שלום, גם אם יחסלו את החמאס עכשיו. עוד 20-30 שנה תהיה מלחמה נוספת".

לדבריו, "קודם כל צריך להסדיר את עניין החטופים, להחליף אותם עם המחבלים שפה, זה רק חומר נפץ להחזיק אותם בכלא. אחר כך צריך לשבת ולסכם הסכם שלום". בעודו מדבר, נשמעו ברקע הפיצוצים של ההפגזות על עזה.

"יש לי חברים טובים מעבר גבול, אבל אני לא יכול לפגוש אותם והם לא אותי. פעם הם היו אצלי בבית. אלה חברים טובים. למה לא? דיברתי איתם בשבת, הם בני אדם. יש להם מנהיגים רעים, כמו לנו. נזרוק את המנהיגים בשני הצדדים ונעשה שלום בכמה דקות".