"הציפייה היא לעבור לגישה של 'בעל הבית השתגע', וזה לא קורה"

אלימות המתנחלים נגד פלסטינים בגדה הולכת ומתרחבת כבר לא מעט שנים, מגמה שבאה לידי ביטוי לא רק במספר האירועים ובכמות המשתתפים בהם, אלא גם בתמיכה שהיא זוכה לה בקרב ציבור המתנחלים, בין אם באופן אקטיבי או בהסכמה שבשתיקה הולכת וגדלה.

>> מאחורי כל פוגרום עומד מנגנון מדינתי שלם, מהצבא ועד לפרקליטות

כיצד המתנחלים עצמם מסבירים את הזינוק בפעולות האלימות? בשיחות לציטוט, הרטוריקה עוסקת בעיקר בתחושת הפקר הביטחון שלהם ובפעילות לא מספיקה של כוחות הביטחון, לטעמם, לשמירה על שלומם. כך למשל, לאחר שלל הפוגרומים שביצעו המתנחלים בתורמוס עיא, בעוריף ובאום צפא לאחר הפיגוע בתחנת הדלק בעלי, אמר לי א' מההתנחלות עלי, כי רוב מוחלט, לא רק מקרב המתנחלים אלא גם מבין אלו שתקפו פלסטינים באלימות, מונעים מתחושת ההפקרות של ביטחונם. "תשאל מבין אלו שנהגו באלימות, 99.9% מהם יגידו לך שאם הצבא היה מגיב בצורה יותר אגרסיבית וכמו שצריך, הם לא היו נוקטים באלימות כזו".

כדוגמה הוא מזכיר את ההתקפה על הכפר אום צפא. לדבריו, ולדברי עוד מתנחלים מהאזור, הצבא לא "טיפל" בפלסטינים שזרקו אבנים וחסמו את הכביש הראשי לאורך סוף השבוע, מה שבפועל הטיל, לדבריהם, על מתנחלי האזור סוג של עוצר, במיוחד מתנחלי עטרת, שלא יכלו לצאת או להיכנס להתנחלות. "התגובה של האנשים שם היתה אלימה מדי, אבל הטריגר היה שהצבא פשוט לא הגיב למתקפה של הפלסטינים", אומר א׳ ומוסיף, "ברוב מוחלט של המקרים, האלימות באה כשאנשים מרגישים עם הגב לקיר וחשים שחיים הופקרו".

המומחים לביטחון

אני שואל את א' מה זאת אומרת "הצבא לא פועל נכון"? האם כל מתנחל הפך להיות מומחה לביטחון ויכול לעשות דין לעצמו?

הוא עונה ללא היסוס: "רבים מאיתנו הפכו למומחים לביטחון במשך עשרות שנים". א' ומתנחלים אחרים יודעים היטב שהצבא שם ופועל כל הזמן, אבל מבחינתם, התנהלות נכונה של הצבא צריכה להתרכז בפעולות התקפיות. "באירועים מיוחדים, כולנו מורידים את הכובע בפני הצבא, כמו למשל בג'נין. אבל בשגרה הוא לא יודע לפעול ולהפסיק את האלימות הפלסטינית. אם בתל אביב היתה אלימות מתמשכת וזה לא היה נגמר, מפקד המחוז היה עף הביתה מזמן. כשזה קורה כאן, מח"טים לא רוצים ליזום פעילות נגד האלימות הפלסטינית, הם פועלים על הציר ולא בתוך הכפרים, כמו שהיה מצופה מהם, כדי לעשות סדר. ההתנהלות של צה"ל מול השגרה של אבנים ובקבוקי תבערה בשנים האחרונות לא עובדת וזה ברור". וכדי שלא יהיה ספק לגבי כוונתו, הוא מוסיף "הציפייה היא לעבור לגישה של 'בעל הבית השתגע', וזה לא קורה. זה מה שגורם להתפרצויות האלימות".

אל מול התחושות הסובייקטיביות של המתנחלים כהסבר מלא, או אפילו חלקי, לאלימות המסלימה נגד הפלסטינים, מציע ד"ר עידן ירון, סוציולוג ואנתרופולוג חברתי החוקר במשך כעשור את הימין הרדיקלי והקיצוני בישראל, הסבר אחר. "הציבור הדתי לאומי מתנחלי נושא היסטורית שני דגלים: דגל ההתיישבות ודגל המאבק בערבים, ששניהם מעוגנים בפסוק המופיע בסוף ספר במדבר 'והורשתם את הארץ, וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה'. בציווי יש שני שלבים: התיישבות בכל חלקי הארץ, אך גם – ולפי חלק מהפרשנים קודם לכן – גירוש יושבי הארץ, שבזמננו מתייחס לפלסטינים".

לדברי ירון, לאור העובדה שהפלסטינים נשארו בשטח אחרי מלחמת 67', נוצר ויכוח, לא אידאולוגי אלא פרגמטי, איזה דגל נושאים, או איזה דגל מוביל.

"לאורך שנים דגל ההתיישבות הוביל, כאשר המתנגדים לאלימות כלפי פלסטינים התנגדו לא מסיבה מהותית אלא מסיבות פרגמטיות, בעיקר בגלל הפגיעה בפרויקט ההתיישבות".

הולדתה של האלימות כנגד הפלסטינים, אומר ירון, היא בהתנחלות הקיצונית יצהר, אשר דמויות רבניות בה פיתחו את האידיאולוגיה שמאחורי האלימות בטקסטים שנכתבו מסוף העשור הראשון של שנות ה-2000. כדוגמה מציין ירון אירוע בישיבת עוד יוסף חי, בעקבות צו ההריסה שהוצאה לישיבה במאי 2010. הרב איציק שפירא, אחד מהרבנים המובילים בישיבה, אמר כי אם תיפגע גבעה אחת ביו"ש, על הגבעה לצידה להגיב. הרב הסביר כי אין מדובר בתג מחיר, אלא בערבות הדדית: "לא ייתכן שבאים לתקוף גבעה אחת, והגבעה או היישוב שלידה יישן. צריכה להיות פעולה משותפת על כל גבעה ביו"ש. בכל יו"ש צריכה להיות תגובה לפני העניין. לא רק ביו"ש צריכה להיות ערבות הדדית אלא גם בירושלים, בגליל ובנגב. בכל מקום צריכה להיות ערבות הדדית, וכאשר נפגע מישהו במקום אחד, צריכה להיות תגובה בכל מקום. אין פה 'תג מחיר', זה כל פחד של אנשים שמנסים להרע לנו, והם נבהלים מהתגובה שהציבור הבריא מגיב".

אין "אפקט מצנן"

עם זאת, חשוב לציין כי מעשי האלימות נגד פלסטינים לא החלו עם כתביהם של רבני יצהר. כמתנחל שהחל לעבוד ביצהר באמצע שנות ה–90, באופן אישי הייתי עד לאלימות נגד רכוש פלסטיני ונגד המשטרה כבר באותן שנים. ביום הראשון לעבודתי ביצהר, במהלך סיור בהתנחלות עם ג'יפ הביטחון, ראיתי ניידת משטרה שנסעה ליד מגרש הכדורסל ולפתע נרגמה באבנים ובזנטים על ידי ילדים ששיחקו במגרש ותוך דקה נמלטו. במהלך התקופה הזו גם נחשפתי לסיפורים על תלמידים מהישיבה שירדו והשחיתו רכוש של בתי עסק פלסטינים בחווארה. לא רק שהדבר לא היה מוסתר, אפילו התנהלו ויכוחים "תורניים והלכתיים" האם הדבר מותר או אסור על פי ההלכה.

לדברי ירון, אנחנו חיים כיום במציאות שבה קולם והשפעתם של נושאי הדגל של המאבק בערבים גובר. "'תורת הקנאות' של הדור הצעיר בהתנחלויות עלתה וגאתה, על חשבון 'תורת הסתגלנות' שאפיינה את דור המייסדים. האיזונים העדינים, שחייבו הכרעה פרגמטית, אם לא אידיאולוגית, אינם חיוניים עוד כמו בעבר. כפועל יוצא, הם משובשים אם לא מופרים לחלוטין".

מה מסביר את השינוי הזה? "הממשלה הנוכחית – שמובילים אותה באף גורמים רדיקליים, כמו הציונות הדתית בכלל ועוצמה יהודית בפרט – מוטטה במידה רבה את מקבילית הכוחות אשר נוצרה במשך השנים ואשר הביאה לריסון הקיצוניות. כאשר אין מחיר לפעולות 'תג-מחיר', וקידום ההתיישבות אינו מותנה בשמירת החוק והסדר הציבורי, אפשר להרים בו בזמן, בגאווה ובגאון, את שני הדגלים". לצד זאת חשוב לציין כי מדיניות היד הרכה מול אלימות מתנחלים מיושמת כבר לא מעט שנים ואיננה נחלת הממשלה הנוכחית בלבד.

"ההבחנה בין נערי גבעות לבין הדור הצעיר בהתיישבות היטשטשה והלכה עם השנים", אומר ירון, "גם מבחינת החזות, גם מבחינת האידיאולוגיה, וגם מבחינת הפרקטיקה. מדובר היום בהתפרעות המונים ולא בהשתלחות רגעית, בגילוי זעם או בפריקת עול של קבוצות שוליים קיצוניות. מי שיצא לאחרונה לפעולות 'נקמה' לא היו נערי גבעות מובהקים, שגרמו הרס וחורבן בהסתננות יחידים. הם לא נמנו בהכרח על הגרעין הקשה של נוער הגבעות, הצטרפו לפרעות תלמידי ישיבות למיניהן, לצד בחורים ואברכים מבוגרים ו'מיושבים' יותר. ההסכמה הכללית בשטח היא כי מערכת הביטחון היא זאת שצריכה להגן על המתיישבים, וכי זו אינה מבצעת את תפקידה. לפיכך, החלל שנותר מחייב פעולה תקיפה ונחושה של המתיישבים עצמם".

בסופו של דבר, אומר ירון, במצב שבו אין שום "אפקט מצנן", ויש יותר מכל "אפקט מצית", אפשר "ליהנות משני העולמות". זהו, אחרי הכל, הציווי של התורה. אין כבר סיבה להעדיף משימה מקודשת אחת על פני אחרת; אפשר לממש את התובנה של מגילת קהלת: "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תַנַּח את ידך".