newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הסימנים הכחולים שמשאירה השפה": לזכרה של נעמה צאל

ד"ר נעמה צאל, סופרת, מסאית, חוקרת ועורכת שנפטרה בתחילת השבוע, היתה כוח יוצא דופן בשדה הספרות העברית. בכתיבתה, כמו גם במחקריה, היא נגעה בקצוות של השפה וחתרה באומץ תחת הניסיון הכוחני ליישב את הבלתי ניתן ליישוב

מאת:

"אנחנו עובדי הבניין של השפה. העבודה שלנו נעשית תמיד בתוך בניין חשוף-קורות. אין שם ספה. אין תמונות יפות, או כוס קפה חמימה בספל נקי. כי אנחנו כל הזמן רואים את הפיגומים. כל הזמן אנחנו יודעים את הפיגומים. את שבריריותו המדהימה של המבנה, את פוטנציאל הקריסה התמידי של הבניין כולו, הבניין הזה שאותו אנחנו בונים. גם אנחנו בונים מגדלים. הרי גם אנחנו מספרים סיפורים. וגם אנחנו, אנחנו מודים בשקט בינינו לבינינו, כל כך אוהבים את אשליית הבית היפה, על קירותיו המסוידים. אבל הסימנים הכחולים שלנו תמיד איתנו. וכל הזמן אנחנו יודעים את הפיגומים. כל הזמן אנחנו רואים את הפיגומים".

המתנה שנתנה לעולם הספרות העברית גדולה משניתן לסכם. נעמה צאל (באדיבות המשפחה)

המתנה שנתנה לעולם הספרות העברית גדולה משניתן לסכם. נעמה צאל (באדיבות המשפחה)

ד"ר נעמה צאל, סופרת, מסאית, מייסדת ועורכת סדרת “מעבדה” לספרות ניסיונית בהוצאת רסלינג ומרצה בכירה במכללת ספיר, נפטרה שלשום (ראשון), אחרי מאבק במחלת הסרטן. היא הותירה אחריה שני ילדים, בן זוג, הורים, שני אחים וקהילת אוהבים מקצועית וחברית רחבה וכואבת. הפסקה המצוטטת לקוחה מתוך הטקסט, "השפה שנפלה", אותו כתבה בתחילת אפריל ועתיד להתפרסם בגיליון הקרוב של כתב העת "הו!". לצד הכאב שפועם במילים עצמן, הקריאה בהן בדיעבד, מעבר לסוף, לאחר שנפלו השמיים, שוברת את הלב לרסיסים. גם בטקסט הזה מצליחה החוכמה הדקה והיסודית של צאל לגעת בקצוות של השפה, היכן שהגבולות טרם נחקקו ולכונן מילים ראשונות עבור מה שעוד לא נכתב, או שכבר נשכח  – מה שאין לו שם בעולם.

"ואנחנו כל כך שבריריים"

תפקידה של הספרות, כפי שכתבה במסה אחרונה זו, אינו רק לספר סיפורים – אותם היא מדמה למגדלים מזדקרים – למרות הנחמה החשובה שהם מספקים, אלא לחשוף את שלד המבנה, את הכוח של הסיפור; "ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים". הפיגומים הללו עליהם היא מצביעה, הסימנים הכחולים של השפה, אלה שתמיד נמצאים איתנו, הם חלק בלתי נפרד ממנה, מהשפה, כלומר מהספרות ומהעולם. מהסימנים הללו, היא כותבת, אין החלמה, "וזה בדיוק מה שהספרות באה לספר לנו, בדרכים שונות ומשונות, דרך המון סוגים של סיפורים. שאנחנו בני אדם. ואנחנו כל כך שבריריים".

נעמה, אליה אני נאלצת בצער עמוק להתייחס בלשון עבר, הייתה אישה עם חיים פרטיים, אותם היא חלקה עם כל מי שחי את חייו במחיצתה, אהב אותה, נשען עליה ונתן מחסה. אך היא הייתה גם כוח פועל בעולם הספרות המקומי, בתוך השפה העברית, ככותבת, חוקרת ועורכת מבריקה, מייסדת של סדרה יוצאת דופן.

במובן מסוים ניתן לומר שאחד המאפיינים העיקריים של עבודתה הספרותית, או לכל הפחות אחד מהחוטים המקשרים בין הפרויקטים השונים שלקחה בהם חלק: קטעי הפרוזה הקצרה והמסות שפרסמה בכתבי עת שונים, עבודת המחקר שכתבה על יהושוע קנז שלבסוף התפרסמה כספר והספרים הרבים שנערכו על ידה – הוא העיסוק העיקש במלאכת הכתיבה של דמויות, ויותר במדויק, ביחסי המרחק והקרבה שמתקיימים בין הדמות לבין זו שמספרת את סיפורה. העיסוק בפרקטיקה זו נבע משאלות שבמהותן הן פוליטיות – כיצד יכולה כותבת עברית למשל, לכתוב תודעה ותנועה של דמות זרה הדוברת בלשון שהיא אינה מכירה?

בספר המחקר שלה על יהושוע קנז, "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז" (הוצאת מאגנס), מציעה צאל קריאה בכתביו שחושפת את הסיבות לכך שבניגוד לחבריו, א.ב יהושוע, נתן זך, עמוס עוז ודוד אבידן, הוא נותר מחוץ לקאנון הספרותי הישראלי ומעולם לא חובק על ידי הקונצנזוס. הקריאה שלה חושפת את כתיבתו כהתנגדות לצמצום הדמות הזרה – האישה, הזקנה, המזרחי – אל תוך גבולותיו הפשטניים והמוחלטים של הסטריאוטיפ וכהתחמקות עיקשת מהדומיננטיות של תפישת המספר וממבטו. כתיבתו של קנז, כך היא טוענת, מעוררת תשומת לב לנקודות העיוורון בתוך שדה הראיה, למרחק וההיעדר הכרוכים בכל מפגש שלנו עם האחר.  עמדת המספר של קנז רחוקה מהדמויות, היא מבקשת לספר את חוסר היכולת לראות ולדעת עד הסוף, מבלי להפסיק לנסות.

במסה על ספרה שתפרסמה בכתב העת אלכסון, כותב עודד נאמן: "צאל טוענת שקנז מחפש בכתיבתו את המבט האוהב, שרואה מבלי לפלוש, בלי לכפות את עצמו על הזולת. הוא אינו מוותר על המבט, אלא מתמודד עם המתח שהוא מציף בין המבט – שעומד ביסוד הכתיבה הספרותית, לבין המבט שכרוך בניסיון להקשיב לדמויותיו".

ספריו של קנז נכתבו בעברית אך רבות מדמויותיו הראשיות דוברות שפה זרה. דמות המספר שלו מתוארת על ידה ככזו שאינה מנסה לחקות או להסביר את שפתם, כפי שעשו שוב ושוב בני דורו. דמות המספר שלו אינה מסתירה את חוסר ההבנה שלה את דמויותיה הראשיות באמצעות חיקוי עילג ופשטני, והיא אינה מכחישה את התסכול וחוסר האוריינטציה שהיא חשה בעקבות הבחירות המשונות שלהן. "והם דיברו בלשונם" –  צירוף חוזר בספריו של קנז שהפך לכותרת הספר של צאל, משקף את עמדתו באופן צלול. שכן באמצעות צירוף זה, מתאר קנז את דמויותיו מדברות ביניהן ומותיר אותנו, את הקוראים והקוראות, נטולי גישה אל תוכן הדברים. הוא מקפיד שלא להיכנס פנימה, הוא מביט בהן מהצד, ממרחק שיש בו צניעות וכבוד לכל מה שאינו ידוע.

סדרת מעבדה שערכה צאל עבור רסלינג מתקיימת כמרחב ספרותי ניסיוני. בתוך מרחב קפיטליסטי של תעשיית ספרים, מבצעים של ארבע במאה ברשתות ענק וכחלק מרכזי מגל קטן, אמיץ ואוהב ספר שבמסגרתו הוקמו הוצאות קטנות כמו לוקוס, זיקית ותשע נשמות, הוציאה צאל לאור ספרים שלא היו יכולים להתפרסם בשום מקום אחר. בסדרה זו היא ביקשה להציע אלטרנטיבה למבנה הליניארי כרונולוגי של הרומן הפופולארי, ולחשוף את המגבלות של הצורה התחומה והנוקשה דרכה נהוג לספר זיכרון וזהות. יוצרות ויוצרים ותיקים כמו רונית מטלון, עינת יקיר ושמעון אדף, לצד צעירים וצעירות כמו עיגול שחור, מעין איתן ותהילה חכימי, מצאו במעבדה מקום לדבר בו, לבדוק את מצבי הקיצון של הכתיבה, להתחפש ולהשיל צורות ותבניות, לגלות, להיות נבוכים, לחרוג מהתבנית השלטת ולאתגר את המובן מאליו.

הספרים שפורסמו בסדרה מתאפיינים כולם בהתייחסות משחקית פתלתלה לשפה; לצליל, לצורה ולמשמעות. באמצעות שימוש בכתיבה פרגמנטרית, חלולה ומקוטעת, עיסוק בחוויות חיים שהושתקו והודחקו החוצה מתוך הספרות העברית ושימוש בשפות מגוונות שממחישות את החורים בסיפור, דאגה צאל להקריס את ההבחנה בין הצורה שבה אנחנו משתמשות בשפה לתוכן שנטען בה. במובן זה היא יצרה מרחב של התנגדות בו ניתן לקטוע, לבדוק, למתוח גבולות ולשחק ואף לרקוד עליהם, להותיר חללים פתוחים שמספרים רבות באמצעות שתיקתן, שדורשים מהקוראת להקשיב, לחפש בעצמה, להמציא. בדרישה המחמירה והמשחררת הזו כאחת, עומדים הספרים שהתפרסמו במעבדה;

במסה שכתבה והתפרסמה בתחילת השנה בכתב העת אודות, "מותק, את לא רואה בעיניים: הריאליזם של רונית מטלון", כותבת צאל על כך שהמחזה מציף את השאיפה העקרונית והחוזרת של מטלון; "לראות משהו, לראות בעיניים, ללכוד באורח ריאליסטי את המציאות". אך בספר זה, ממשיכה צאל, "השאלה הופכת רק נוקבת יותר, דחופה מתמיד: איך בדיוק 'לראות בעיניים', כשאנחנו נתונים בעצמנו בתוך תוכה של הזיה גמורה?".

"ההסתלקות הזו שלך. היא טלטלה את עולמי"

במסה נוספת שכתבה צאל לאחר מותה של מטלון והתפרסמה במהדורה הדיגיטלית של כתב העת גרנטה, היא ליקטה קטעי דיבור שלה, ממסות, הרצאות ושיחות שקיימה, ודיברה איתה דרכן. בסופה היא פונה אליה בטון אישי: "אני מחפשת את הדברים שלך, את החוכמה שלך, אבל נדמה לי שבעיקר את קולך. את חיתוך הדיבור המדויק שלך, את הטון שלך, איך בדיוק אמרת את הדברים. את השארת אותנו יתומות. כבר שנתיים, שאני מחפשת בנרות אחר קולך".

מעט לפני כן היא כותבת, "את חוליה קריטית במסורת הנשית הזו שאולי מתהווה. את דיברת קודם על המחלה אצל סעיד, איך שהוא תופס את הלבנטיניות כמחלה ממארת, ולא הזכרנו שהוא כותב את 'עקור' בסוף ימיו, מתוך מחלה קונקרטית שגופו לוקה בה, הסרטן ואני חשבתי על המחלה שלך. ההסתלקות הזו שלך. היא טלטלה את עולמי. אני שכבתי חודש במיטה".

והנה עכשיו, אנחנו במיטה, מנסות להבין כיצד להתמודד עם ההיעדר. השתיקה האיומה שנכפתה על הקול והלב החכם של נעמה. אך כפי שהיא לימדה, הקריאה מעוררת לחיים את כל מה שנכתב וקפא בזמן. במובן הזה, הכוח הספרותי של נעמה הוא אלמותי ולעולם ישאר במחיצתנו, סביבנו, בתוך המחשבה שלנו, בתוך השפה.

באותה מסה אחרונה ומהדהדת אותה ציטטתי בפתיחה כותבת צאל: "הספרות היא משת״פית. היא הראשונה לקפוץ לעשות משא ומתן עם האויבים הכי גדולים. כי היא לא נמצאת בבידוד. ספרות היא השתתפות, התלכלכות, כניסה אל עובי הקורה של היומיום הכי יומיומי. ספרות עובדת בחוץ, בתוך תוכה של רוב השפה, מתלכלכת ונדבקת כל הזמן בחיידקים.

"כי ספרות (…) עושה פעולה אלכימית מסובכת מאוד, של לקיחת החומר הרעיל, של רוב השפה, והפנייתו כנגד עצמו, לחתור, בתנועה קמיקזית נגדית, נגד טבעו הפנימי: לקרב אל המוות, לא להרחיק (…) אנחנו עובדים עם החיידקים, אנחנו גם נדבקים בהם, כל הזמן. מכל האמנויות, אנחנו הכי-לא-טהורים. אנחנו עושים משא ומתן כל הזמן עם האויב הכי גדול והכי אינטימי שלנו, כי אנחנו מכירים אותו מבפנים. אנחנו בכלל אחים. יש לנו אותו די.אן.איי. האויבים הגדולים שלנו דומים לנו כל כך, הם בשר מבשרנו (…) בצורה פרוורטית כמעט, אנחנו הכי-הכי קרובים".

המתנה שנתנה צאל לעולם הספרות העברית גדולה יותר משניתן בשלב זה, בנקודת הזמן המדממת הזו, לסכם, ואין בכוונתי לעשות זאת בטקסט הקצר הזה. יחד עם זאת ניתן לומר שקריאותיה המעמיקות, החותרות תחת הניסיון הכוחני, הסמכותי, ליישב ולמחוק את הבלתי ניתן ליישוב, לייצר ודאות במקום שאינה קיימת, יישארו איתנו. הן יהוו, כך אני מקווה, מצפן שבאמצעותו נוכל להתקרב זו לזו ולעצמנו, מתוך הכרה במרחק ובאמצעות שהייה צנועה במרחבים שאינם ידועים לנו עוד. להקשיב בתשומת לב רבה לרחשים, לחושים האינסופיים שממלאים כל רגע ורגע שנלכד לבסוף כסיפור זיכרון, בתוך הסימנים הכחולים שמשאירה השפה.

עלמה מרים כץ היא אנתרופולוגית, משוררת, עורכת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf