newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"המלחמה לא הותירה דבר". עזה המורעבת והחרבה נערכת לרמדאן

חמישה חודשים למלחמה, ברצועה אין זכר לחגיגיות שאפיינה את החודש הקדוש. את מקום הקישוטים, התפילות הקהילתיות ומאכלי הרמדאן תפסו מוות, חורבן, תשישות ורעב כבד. ולמרות זאת, תושבים מנסים להיאחז ברוח החג ובעיקר מייחלים לסוף המלחמה

מאת:

"מנסים לפצות על החושך בהפצת מעט שמחה". ילדים בצפון עזה מחזיקים בפנסי רמדאן (באדיבות MEE)

בכל שנה, עם תחילת רמדאן, נהגו דיאב א-זאזא, 70, ובני משפחתו לקשט את רחובות שכונתם. א-זאזא ועשרת ילדיו היו מסתובבים בשכונה ומחלקים לשכנים פנסי רמדאן מסורתיים ודברי מתיקה.

תושבי עזה תמיד ציפו לחודש רמדאן המבורך בקוצר רוח, בהציעו זמן לחשבון נפש ולפולחן, כמו גם פנאי לבילוי עם המשפחה והקרובים. השנה, אחרי יותר מחמישה חודשי מלחמה ברצועה הנצורה, רמדאן, שהחל היום (שני), הוא בעיקר מקור לחרדה.

מתחילת המלחמה ב-7 באוקטובר נהרגו בעזה יותר מ-30,900 פלסטינים, וכ-70,000 נפצעו. בשבת הכריז האו"ם כי 80% משטחי הרצועה אינם ראויים למגורים, בעוד ששיעור הרעב הגיע ל-100%.

"חוויתי בחיים הרבה קשיים, אבל מעולם לא חוויתי ימים קשים כמו אלה, בגלל הרעב, הצמא, האובדן והפרידות", אומר א-זאזא.

א-זאזא הופרד ממשפחתו בעקבות ההפצצות. אשתו סירבה להתפנות לדרום עם בניהם ובנותיהם, על כן אינו יכול לראות את עשרת ילדיו ו-50 נכדיו ונכדותיו.

"אנחנו חיים עכשיו בתנאים קשים יותר מהנכבה", הוא אומר. "בזמן הנכבה היו פחות אנשים והארץ היתה פתוחה, אבל עכשיו אנחנו נצורים מכל עבר".

השנה, אומר א-זאזא, לא יתלה קישוטי רמדאן, כי יותר מדי אנשים – כולל חברים, קרובי משפחה ושכנים – נהרגו, ומשפחתו עקורה.

"השנה רמדאן יהיה עצוב מאוד כי המלחמה לא הותירה לנו דבר. הם [הצבא הישראלי] הרסו את המסגדים, אפילו את מסגד אל-עומרי, שהיה בן יותר מ-1,400 שנה. אין לנו מקום להתפלל בו את תפילות התראוויח", הוא מוסיף, בהתייחס לתפילות הרשות הליליות הנהוגות במהלך הרמדאן. עבורו, קולות הצהלה המאפיינים את התקופה הזו בשנה הומרו בדמעות.

"למרות המלחמה והרעב, שיהיה לכם רמדאן מבורך". תושבים על רקע כתובת קיר בעזה (באדיבות MEE)

האו"ם וסוכנויות סעד חוזרים ומזהירים כי עזה נמצאת על סף גוויעה וקוראים לישראל לאפשר לאלתר הכנסת יותר סיוע. עד כה מתו לפחות 25 בני אדם מתת תזונה והתייבשות, לדברי האו"ם, לפחות עשרה מתוכם ילדים, כולל ילד בן עשר שסבל משיתוק מוחין.

הרעב המתפשט במהירות עורר חרדה בקרב רבים לקראת הרמדאן, שבו מוסלמים מצופים להתנזר מאוכל ומשתייה מהזריחה ועד לשקיעה. מי שסובלים מתת תזונה וכן נשים במחזור, בהיריון או נשים מיניקות פטורים מהצום, כמו גם חולים ומי שנמצאים בנסיעה.

"אנחנו צמים בניגוד לרצוננו כבר שלושה חודשים, כי אין בנמצא אוכל", אומר א-זאזא. "מתחילת המלחמה איבדתי 12 ק"ג, הרבה פעמים אני נתקף סחרחורת".

בתנאים האלה, א-זאזא לא בטוח שיוכל לצום השנה. הוא עבר אירוע מוחי בעבר, ואשתו חולת סוכרת שנאלצת לחלק את מנות האינסולין הרגילות שלה ל-3 בגלל מחסור.

"אנחנו אוהבים את החיים ומגיע לנו לחיות"

ב-9 באוקטובר ישראל עצרה את אספקת הדלק, המזון, המים והחשמל לרצועת עזה, מה שהוביל בהדרגה את מערכת הבריאות ובתי החולים, שהופגזו גם ישירות, להתמוטטות מוחלטת. מאפיות, סופרמרקטים ובתי מרקחת הופצצו, ואנשים נאלצים לחפש שאריות מזון כדי לשרוד.

גם חליל עטאללה, 42, אב לשישה, נהג לקשט את הרחוב שבו גר לקראת רמדאן. עכשיו, הוא אומר, הוא מייחל רק להפסקת אש שתביא להפוגה במוות ובהרס.

"אני רגיל לראות בכל שנה שווקים פתוחים לפני רמדאן, את פנסי החג היפים, את הקישוטים ואת השכונות הצבעוניות. ישנם מסורות, מנהגים וטקסים דתיים שמכניסים שמחה בלב האנשים, אבל השנה שכונת תל אל-הווא הוחרבה לגמרי".

"אני רגיל לראות בכל שנה שווקים פתוחים לפני רמדאן, את פנסי החג היפים, את הקישוטים". שוק א-זאוויה בעזה, לפני המלחמה (צילום באדיבות We Are Not Numbers)

מתחילת המלחמה, עטאללה ומשפחתו נעקרו כמה פעמים. עכשיו, הוא אומר, הם חיים ב"מלחמת הרעב". "איבדתי בהפצצות יותר מ-50 בני משפחה. הרמדאן הזה יהיה שונה עבור כולנו".

על אף התנאים הקשים, עטאללה החליט לקשט את רחוב ירמוכ, שבו הוא נמצא כעת, "כדי להוכיח שאנחנו אוהבים את החיים, שיש לנו רצון ברזל ושמגיע לנו לחיות.

"אבל ככל שאנחנו מנסים לייצר אווירה נעימה ולקשט את הסביבה, בתוכנו יש תחושה עמוקה של עצב וכאב. אין בעזה בית אחד שבו בן משפחה לא נהרג או נכלא".

לעבוד כדי לשרוד

עבור רבים בעזה, רמדאן מוקדש לפולחן ולמעשים טובים. השנה ייאלצו לעבוד יותר שעות כדי להרוויח כסף ולקנות אוכל. מתחילת המלחמה, המחסור במזון הביא להאמרת מחירי מוצרי מזון בסיסיים.

פאטמה מדוח, 38, אם לשישה, אומרת שהיא לא מרגישה מוכנה לרמדאן. "למרות שזה חודש של טוּב וברכה, אני וכל בני ביתי רעבים. לפני המלחמה לא עבדתי מעולם, אבל עכשיו כל ילדיי ואני עובדים, בגלל המצב".

מדוח מספרת שהיא נאלצת לערבב קמח עם חיטה, שעורה, תירס, אוכל של ציפורים וכל דבר אחר שהיא מצליחה להשיג כדי להאכיל את ילדיה, שאחד מהם סובל מבעיות בלב. "בעלי חולה ולא יכול לעבוד. אני עובדת כל יום מארבע לפנות בוקר עד חמש אחר הצהריים כדי להביא משהו הביתה. אנחנו אוכלים רק ארוחה אחת ביום", היא אומרת ומוסיפה כי פעמים רבות היא לא מצליחה להירדם מעוצמת הרעב.

פלסטינים ממתינים לארוחה חמה ברפיח, בדרום רצועת עזה, ב-20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ארוחה אחת ביום. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה ברפיח, בדרום רצועת עזה, ב-20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אבו פאיכ דבאן, קונדיטור בן 50, אומר כי כל חדוות העבודה נכחדה. "אין שמחה בלבבות", הוא אומר. "הכל קשה מאוד להשגה. רוב דברי המתיקה שאני מכין מצריכים קמח, סולת, סוכר, אגוזים, מי ורדים, גז בישול, דברים שכמעט כולם בלתי ניתנים להשגה כיום, או זמינים רק ביוקר רב". לדבריו, שק קמח שעלה לפני המלחמה 30 שקל, עולה כעת יותר מ-1,000.

רמדאן היה בעבר התקופה הרווחית ביותר בשנה עבור דבאן, כשאנשים קנו דברי מתיקה בכמויות כדי להמתיק את שבירת הצום ולחלוק. כשסופה של המלחמה לא נראה באופק, הוא תוהה איך יוכל להמשיך לשמור על מטה לחמו. כיום, הוא אומר, רבים באים לקנות אצלו את העוואמה, קינוח מתוק שאפשר לאכול כארוחת בוקר, צהריים או ערב בגלל טבעו המשביע.

"משעה שאני פותח את החנות ב-7 בבוקר, אנשים ממתינים לקנות מעט ממתקים כדי להרגיע את הרעב. קילו עוואמה עלה בעבר 12 שקל. עכשיו אני מוכר ב-40 כי מחיר הקמח עלה מאוד", הוא אומר ומוסיף כי יוריד בחזרה את המחירים ברגע שיוכל.

"לא מגיע לנו הסבל הזה. אנחנו אנשים שרוצים לחיות בשקט ובשלווה", אומר דבאן ומפציר בעולם לגלות מודעות לסבל הפלסטיני.

להתפלל בבתים הרוסים

בכמה חלקים בצפון עזה, אנשים ריססו איחולי חג על קירות הבתים שעדיין עומדים על תילם. באזורים אחרים, ילדים עומדים מאחורי דוכנים מאולתרים ומוכרים פנסי רמדאן בתקווה להפיץ את רוח החג וגם להרוויח מעט כסף.

סמר עטאללה, ילדה מצפון הרצועה, אומרת שהיא רוצה רמדאן כמו בשאר העולם המוסלמי. "כל המסגדים בעזה הרוסים, ובכל בית מישהו נהרג או נפצע. איך אנחנו אמורים לחיות? אז אנחנו מנסים לפצות על החושך בהפצת מעט שמחה.

"אני רוצה לבכות על כל מה שקורה. זה כל כך מעייף. הכל הרוס. לפני המלחמה היינו שומעים את המואזין מהמסגדים. עכשיו אין כלום. אנחנו עדיין נתפלל בבתים ההרוסים שלנו, אבל היינו רוצים להתפלל את תפילות התראוויח הנהדרות במסגדים".

מטרים ספורים מהמקום שבו היא עומדת, מתנוססת על קיר כתובת בערבית: "למרות המלחמה והרעב, שיהיה לכם רמדאן מבורך".

הכתבה פורסמה במקור באתר Middle East Eye. מאנגלית: אורלי נוי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

השאירה מאחוריה בור גדול. בות'יינה דביט (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של בות'יינה דביט)

"הסלע שראה את האופק". לזכרה של בות'יינה דביט

שנים רבות של פעילות פוליטית, חברתית ופמיניסטית הפכו את דביט, אדריכלית ובת למשפחה קומוניסטית מרמלה, לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר. מסע הלוויה שלה סימל את המרקם המיוחד של האנשים שראו בה שותפה לדרך

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf