צפירת ההרגעה של נתניהו בעניין רמדאן היא סיבה עמוקה לדאגה

לקראת חודש רמדאן אנחנו רואים בלב נחמץ כיצד הממשלה דוחה הזדמנות נוספת להפסיק את האש ולחתום על הסכם שישיב חטופים הביתה. במקום זאת, הקולות שנשמעו בשבועות האחרונים מהממשלה העידו על כוונה לנצל את רמדאן כדי להתנכל למוסלמים בהר הבית/חרם א-שריף ולהטיל הגבלות שימנעו מרובם להיכנס לפולחן במקום הקדוש.

על רקע הדאגה הגוברת מפני הגבלת הגישה של מוסלמים אל מסגד אל-אקצא, פרסמה ביום שלישי לשכת העיתונות הממשלתית סרטון קצר, שבו נתניהו מצהיר על מחויבות לשמור על חופש הפולחן במהלך רמדאן. לשכת ראש הממשלה גם הודיעה שהוחלט לאפשר כניסת מוסלמים להר בדומה למספרים שהיו בשנים קודמות. כלי התקשורת דיווחו על ההחלטה, אותה מסגרו כדחיית הדרישות של בן גביר להטיל הגבלות.

אלא שנתניהו הוא – תמיד – נתניהו. האזנה זהירה למילים שלו מגלה שמדובר בהצהרה דו-משמעית, שמותירה עמימות לגבי הגבלת כניסתם של מוסלמים אל הר הבית/חרם א-שריף. בצורה אופיינית, נתניהו מצליח להגיד באותו משפט דבר והיפוכו: "נעשה את הכל לשמור על חופש הפולחן בהר הבית תוך כדי שמירה מתאימה של צורכי הביטחון והבטיחות ונאפשר לציבור המוסלמי לחוג את החג".

מעבר לעובדה שראש הממשלה שוגה ומכנה את רמדאן חג, מה צריך להבין מהמשפט הזה? לכאורה, המשמעות היא שמוסלמים יוכלו להיכנס באין מפרע אל מתחם אל-אקצא. אלא ש"חופש הפולחן" שנתניהו מבטיח כפוף לדבריו לשיקולי ביטחון ובטיחות. שיקולים שמתקבלים באופן חד-צדדי בידי הרשויות הישראליות.

מה שברור הוא שנתניהו לא כלל בדבריו אמירה מפורשת שלא יוטלו הגבלות על כניסת מוסלמים אל המקום הקדוש, ובעצם השאיר פתוחה את האפשרות למנוע פולחן תקין וחופשי בהר. בתקשורת נכתב "נתניהו דחה את דרישת בן גביר: הרמדאן יחל ללא מגבלות חדשות באל-אקצא". אלא שאם שמים לב לשם התואר "חדשות," נאלצים להסיק שייתכן שכן יוטלו מגבלות "לא חדשות" – כאלו שנתניהו הורה עליהן בכהונות קודמות שלו.

חשוב לשים לב שטקטיקת ההטעיה של נתניהו לא מאוד מתוחכמת. הרי הדו-משמעות של דבריו והמתח – אם לא הסתירה המפורשת – בין ההבטחה לחופש פולחן לבין הכפפתו לצורכי ביטחון אמורים להיות ברורים לכל. מדוע, אם כן, הצליחו דבריו של נתניהו ליצור את הרושם אצל הציבור והתקשורת הישראלים וגם בקרב חלק משרי הממשלה, כאילו יש בהם התחייבות שלא להטיל הגבלות? סיבה מרכזית היא ההטיות של השיח הישראלי בכל הנוגע לחרם א-שריף. כך, ההבנה של רוב הגורמים הישראלים לוקה בנקודות עיוורות משמעותיות שכדאי להתעכב עליהם.

מה לביטחון ולהרחקת מוסלמים מההר?

הדיון המציג כניסת מוסלמים אל מתחם אל-אקצא כסיכון ביטחוני מתנהל כאילו מדובר באקסיומה מובנת מאליה. בהררי המילים הנשפכות בנושא, איש אינו טורח לשאול – ובוודאי שלא להסביר – מה הוא בדיוק הסיכון. הרי דווקא בזמני השיא, דוגמת תפילות שישי בצהריים, בהם עשרות ומאות אלפי מוסלמים מגיעים להתפלל במסגד, אין בכלל יהודים בהר. בשורה התחתונה, אין באמת איום ביטחוני בכניסתם החופשית של מוסלמים אל ההר. בוודאי לא כזה אשר מצדיק צעד דרסטי של מניעת כניסה של עשרות אלפים ושיבוש מנהגי הפולחן של רמדאן.

ממשלות נתניהו ומשטרת ישראל החלו את השימוש האינטנסיבי בהגבלות הכניסה למסגד אל-אקצא קצת לפני רמדאן של שנת 2014 והמשיכו בכך חמישה חודשים. הדבר הוליד עימותים חוזרים ונשנים שהידרדרו לפיגועים קשים. רק בנובמבר הורה נתניהו על הסרת ההגבלות, ואז הפיגועים פסקו ובבת אחת חזרה הרגיעה לירושלים. כולנו זוכרים כמובן את הפעולות הכוחניות של המשטרה בשער שכם והר הבית ב-2021. גם אז, מה שהמשטרה בחרה להציג כהכרח ביטחוני היה בעצם הפעלה של אלימות קשה נגד המוני מזרח ירושלמים. בסופו של דבר חמאס ניצל את ההסלמה בירושלים כדי לירות טילי קסאם אל כיוון העיר וכך פרצה מלחמת "שומר חומות".

לעומת זאת היו בעשור האחרון גם כמה שנים שבהן ישראל נמנעה משיבוש רמדאן ולא הטילה הגבלות על כניסת מוסלמים להר. פעם אחר פעם הוכח שבהיעדר הגבלות המצב הבטחוני משופר בהרבה.

הניצול הציני של אסון הר מירון

נתניהו הזכיר בדבריו גם את הצורך לשמור על בטיחות בהר הבית ובתקשורת התפרסמו ידיעות על כך שכדי למנוע צפיפות יתר ואסון דוגמת זה שהתרחש בהר מירון, שוקלים להתיר ל-50,000 מתפללים להיכנס להר.

הישראלי הממוצע עשוי לחשוב שמדובר במספר מספק בהחלט ובהחלטה שהיא צפירת הרגעה ביחס לדרישה של בן גביר להגבלות גורפות. אלא שמחשבה כזו נובעת מחוסר הידיעה שבימי שישי מגיעים לתפילות הצהרים בהר כ-200,000 מתפללים. בלילת אל-קאדר שלקראת סוף החודש, המספרים אף גדולים יותר.

למרות המספרים העצומים, בעבר מעולם לא נשמעו טענות בדבר בעיות בטיחותיות בשל צפיפות יתר. השימוש המפתיע בטענת הבטיחות אינו אלא ניסיון להטיל הגבלות כניסה תוך הסוואת המוטיבציה העומדת מאחוריהן, ואת על רקע פרסום הדו"ח של ועדת החקירה לאסון הר מירון. אלא שבפועל, אין שום קשר בין המתחם הסגור והצפוף במירון לרחבה הפתוחה של הר הבית, ששטחה כ-140 דונם ושיכולה להכיל מאות אלפי מתפללים. יהיה זה מעשה ציני במיוחד אם נתניהו, שוועדת החקירה הטילה עליו אחריות ישירה לאסון בהר מירון, ינצל את האסון כדי לשבש את רמדאן בהר הבית.

גורמי האלימות שישראלים לא מדברים עליהם

הדיון הישראלי על הגבלות הכניסה להר הבית והחשש מאלימות ברמדאן מתמקד כולו בפלסטינים וכלל אינו מזכיר את שני הגורמים הישראלים אשר משחקים תפקיד מרכזי במשברים שהתרחשו בהר לאורך השנים.

משטרת ישראל מחזיקה באופן עקבי בעמדה נוקשה נגד חופש התנועה והפולחן של מוסלמים בכלל, ושל תושבי מזרח ירושלים בפרט, בעיר העתיקה ובהר הבית. פעמים רבות, גם כשגופים כמו השב"כ והצבא מזהירים מפני הגבלות כאלו, המשטרה דוחפת להטלתן. וכשדעתה מתקבלת, מתברר עד כמה מדובר בפעולה הרסנית.

תושבי מזרח ירושלים גודשים את העיר העתיקה בהמוניהם אחרי שבירת הצום בלילות רמדאן. במיוחד בימי שישי מצטרפים אליהם מוסלמים מרחבי המדינה לתפילות הגדולות ברחבה של אל-אקצא. הם עושים זאת לא כאקט של מחאה ובוודאי שלא כאקט אלים, אלא פשוט כי "זה מה שעושים" ברמדאן.

אכיפת הגבלות תנועה וכניסה במרחב העיר העתיקה משמעה הצבה של מאות שוטרים וחיילי מג"ב במטרה לעצור את עשרות ומאות אלפי המוסלמים אשר מגיעים למקומות כמו שער שכם, סמטאות העיר העתיקה והכניסות להר הבית/חרם א-שריף. מלכתחילה מדובר במשימה מורכבת ונפיצה. על אחת כמה וכמה בימים הקשים הנוכחיים, כשהשוטרים והחיילים רואים בהמוני האנשים – שבסך הכל באים לקיים את מנהגי החודש הקדוש – כאיום וכאויב. ההתנהגות האלימה של השוטרים, אשר במוקדם או במאוחר גם מחליטים לפזר בכוח את כל מי שנמצא בסביבתם, היא זו שמייצרת את מה שהתקשורת הישראלית מכנה "עימותים" בשערי העיר העתיקה ובכניסה להר. כשאירועים כאלו חוזרים על עצמם יום אחרי יום לאורך רמדאן, האלימות עלולה להתפשט גם למקומות אחרים.

גם בימים אלו, המשטרה היא הגורם אשר מתעקש על הטלת הגבלות כניסה להר. אפילו אם דעתה לא תתקבל, הרי שכבר בימים אלו המשטרה מפזרת בכוח אנשים שמתאספים במקומות כמו שער שכם ושוטריה בודקים בצורה גסה ומשפילה מזרח ירושלמים שמגיעים אל מרחב העיר העתיקה. המשטרה עלולה להמשיך בפעולות הללו גם במהלך רמדאן. מאחר שאז כמות התושבים המגיעים אל העיר העתיקה נוסקת, המשמעות תהיה אלימות משטרתית קשה בדומה למה שהתרחש ברמדאן 2021.

ומה עם תנועות המקדש?

אם הגבלת הכניסה של מוסלמים אל הר הבית היא צעד כל כך הרסני, מדוע שוקלים בכלל להטיל אותה? מי שדוחפות באינטנסיביות למניעת כניסתם של מוסלמים להר הן תנועות המקדש. אלא שהשיח הישראלי על הגבלות הכניסה כלל אינו מזכיר אותן. מאבקן של תנועות המקדש – שהשר האחראי על המשטרה הוא בשר מבשרן – לדחיקת מוסלמים מהר הבית/חרם א-שריף והפיכתו למקום פולחן יהודי, הוא גורם מרכזי אשר מניע את מדיניות של הממשלה והמשטרה בהר הבית/חרם א-שריף. זה לא פחות ממדהים שהדיון הישראלי לגבי ההר ברמדאן מתנהל תוך התעלמות מההקשר הכל כך חשוב הזה.

המראות המרהיבים של מאות אלפי מוסלמים מתפללים בהר הוא לצנינים בעיני תנועות המקדש. הן אלו שהלחצים האינטנסיביים שלהן, ביחד עם בעלי הברית שלהם בכנסת, הובילו ב-2014 לתחילת השימוש האינטנסיבי בהגבלת כניסתם של מוסלמים להר. בפעמים שבהן ההר כמעט התרוקן ממוסלמים – למשל בעת משבר המגנומטרים או בתקופת הקורונה – פעילי המקדש פרסמו הודעות צוהלות ברשתות החברתיות.

לאמיתו של דבר, תנועות המקדש הן הגורם היחידי שיכול להרוויח משהו משיבוש רמדאן והגבלת כניסתם של מוסלמים אליו. את המחיר ישלמו הן מוסלמים והן יהודים, אבל השיח הישראלי אפילו לא טורח להתייחס לכך.

רמדאן יהיה השנה חודש עצוב, שעומד בסימן המלחמה והשלכותיה על כולנו. נתניהו, כדרכו, לא פועל להרגיע ולגשר, אלא מותיר עננה של חוסר ודאות ומתיחות ביחס למה שצפוי להתרחש בעיר העתיקה ובהר הבית בחודש הקרוב. בהיעדר התנהגות אחראית של הממשלה והמשטרה, גורמים אזרחיים שונים פעלו בשבועות האחרונים למנוע את שיבוש רמדאן. גם היום, בנקודת השפל של האלימות בין ישראלים ופלסטינים, פעולה מתוך מחויבות לצרכים של כולנו היא המפתח לחיים בארץ.

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים.