הכפר שהיה לבית כלא. סיפורו של ולאג'ה

במקום עשר דקות, שעה הליכה עד לאדמות שלהם בוולאג'ה. הישאם אבו עלי ואחיינו בדרך חזרה מעצי הזית שלהם (צילום: מתן גולן)

שקיעה סתווית של חודש נובמבר, הישאם אבו עלי ואחיינו רכובים על חמור ופרדה, נושאים את שלל המסיק של היום. הרומנטיקה מתפוגגת למול גדר ההפרדה המתפתלת ברקע. הגדר מקיפה את ולאג'ה, הכפר שלהם, כמעט לחלוטין, חוצצת בין הקהילה הכפרית ושטחיה החקלאיים. טרם הקמת הגדר, עשר דקות בלבד נדרשו להישאם כדי להגיע למטע הזיתים. כיום העיקוף לוקח כשעה.

עם אור אחרון משלימים השניים את הרכיבה. הגדר מסתיימת פתאום והם יכולים לחזור לכפר. אבל המסע הארוך והקשה ייראה כטיול בגן עדן, אם תאושר תוכנית מתאר להתנחלות חדשה שתוקם על אדמות הכפר, תחסום לעד את הדרך שבין תושבי הכפר לשטחים החקלאיים שלהם, ותכלא סופית את ולאג'ה בין ארבע חומות.

על פי סקר היישובים הבריטי, בשנת 1945 הכפר ולאג'ה השתרע על כ-17,000 דונם ומנה כ-1,650 תושבים. בתצלום אוויר מאותה שנה אפשר לראות את הכפר מתפרס עד לעברו השני של עמק רפאים ופסי הרכבת, מתחת למושב עמינדב של היום.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לאחר שפגזים נפלו בקרבת הבתים ב-1948, משפחתו של הישאם הצטרפה לשיירת הפליטים שברחה מהכפר. מהבית לא לקחו כמעט דבר חוץ ממסמכים חשובים – תעודות זהות ושטר בעלות על הקרקע. תחילה הלכו לאל ערוב, בדרך לחברון, שם שהו כמה ימים במקום שהפך מאוחר יותר למחנה פליטים. "לא היה להם שם טוב, תנאים קשים, אז הם חזרו לכיוון הבית. היה אביב, אז הם ישנו מתחת לעצים ליד בית ג'אלא וחיכו שהמלחמה תיגמר", מספר הישאם.

אבל לחזור הם לא חזרו. עם תום הקרבות, קו שביתת הנשק הותיר 12,000 דונם מאדמות הכפר בצד הישראלי של הגבול, והתושבים לא הורשו לחזור אליהם. על שליש מאדמות הכפר שנותרו בצד הירדני קם מאוחר יותר ולאג'ה ה"חדש". רוב משפחתו של הישאם עברה לירדן. כיום צאצאי המשפחה החיים בירדן מונים כ-1,000 איש, בעוד שבוולאג'ה וסביבתו חיים כ-150 איש בלבד.

לסבו של הישאם היתה חלקת אדמה חקלאית בצד המזרחי של הכפר, הצד שנשאר בצד הירדני. כיוון שאדמות אלו היו מרוחקות מאוד ממרכז הכפר המקורי, הוקמו עליהן, שנים רבות לפני 1948, שוֹמֵרות – מבנים עונתיים קטנים ששימשו לאחסנת תוצרת וציוד חקלאי ולמגורים לשבועיים-שלושה בתקופת המסיק. אחרי המלחמה, השומרות האלה הפכו לנכס יקר ערך עבור המשפחות שנעקרו מבתיהן המקוריים. משפחות שלא היו בבעלותן שומרות עברו לגור במערות טבעיות בשטחים שהיו בבעלותן, עד שבנו עליהן מבנה אבן בסיסי להשתכן בו.

בתי שומרה שהפכו לבתי מגורים. הישאם אבו עלי ליד בית דודיו בוולאג'ה (צילום: מתן גולן)

הישאם נולד במבנה שומרה שכזה. בית אבן ובוץ עם תקרה מקורות עץ מחופה חציר. אנחנו צועדים יחד אל המבנה. הוא פותח את הדלת, שהוחלפה מעץ לברזל. חדר בגודל ארבע על ארבע מטר לערך. "גרנו פה 16 נפשות. לפעמים אני לא מבין איך. אבל היינו מאושרים. היום כל אחד צריך את ה-150 מ"ר שלו. הרבה השתנה". בקיר האבן גומחה ששימשה בעבר להנחת מנורת שמן.

מי שהיתה לו באר, היה מלך

תשעה אחים, יש להישאם, "וחמש אחיות", הוא מוסיף אחר כך. ליד בית הילדות שלו עומדים מבני שומרה שבהם גרו דודיו. "בלילה שנולדתי בו היה גשם חזק, והתקרה בבית של הדודים שלי קרסה, אחת הקורות נפלה ממש ליד בת דודה שלי שישנה. היא לא פגעה בה, אבל הם נמלטו מהגשם לחדר בזמן שאמא יולדת. לפעמים כשהיה מזג אוויר קשה וכבשה עמדה להמליט, הכנסנו אותה לחדר איתנו. זו היתה חלק מהילדות".

לצד המבנים הישנים מצויה באר, היא עדיין פעילה ומלאה במים בדצמבר. תעלות ניקוז מאבן מובילות אליה את המים שניגרים בצלע ההר. זו היתה הבאר של סבו. "תביני, באותה תקופה אם היתה לך באר ליד הבית – חיית כמו מלך". משפחות אחרות אספו את המים מעין חניה, מעיין השוכן בוואדי צפונית לכפר (היום אתר תיירות ישראלי למהדרין), מרחק הליכה לא קצרה מהכפר. "אם היתה מצוקה למשפחה אחרת היינו נותנים מים, אבל עקרונית כל משפחה דאגה לעצמה".

בן דודו של הישאם מספר שאביו נהג לקחת אותו לאדמות ולאג'ה ה"ישן", זו שנשאר בצד הישראלי של הקו הירוק. "בפעם הראשונה הייתי בכיתה ו', בן 12", הוא מספר. "הלכנו שלוש שעות מערבה. הוא רכב על החמור ואני הלכתי לידו, והוא פירט לכל אורך ההליכה למי שייכת כל חלקת קרקע ומה גדל בה. מאיזה עץ עד איזה אבן ושל איזו משפחה. כשהתחלנו לחזור בשעת אחר צהריים הוא שאל אותי – האדמה הזו של מי? לא זכרתי, והוא נתן לי מכה עם המקל ואמר לי: 'בן, מה שאני מלמד אותך כאן, אני צריך שתזכור'. אז התחלתי לשנן. עשינו את הדרך שלושים-ארבעים פעם, ולמדתי בעל פה את חלוקת האדמות של הכפר הישן. אני עדיין זוכר. אני יודע בדיוק איפה היה הבית של סבי, ממש ליד עין אל בלד, בפינה הצפון מזרחית של בית הספר".

בשנות ה-50 וה-60, הצבא הישראלי ורשות העתיקות פוצצו במבצע משותף את בתי הכפר הנטוש, במטרה שבעליהם לא ישובו. לפני 1948, עין אל בלד היה המעיין המרכזי של הכפר, החיים התנהלו סביבו. כיום המעיין מכונה עין איתמר. הוא משמש מקווה ופינת חמד לישראלים ברכס לבן. קשתות אבן ששרדו מבצבצות בין תילי הבתים ההרוסים. הטראסות ועצי הפרי נותרו כעדות אילמת לכפר המשגשג.

עין אל-בלד, היום מעיין איתמר, אחד השרידים האחרונים מוולאג'ה המקורי (צילום: מתן גולן)

המהפך השני של ולאג'ה אירע ב-1967. אחרי הכיבוש, ישראל סיפחה כמחצית משטחי ולאג'ה ה"חדש" לתחום השיפוט של ירושלים המאוחדת. קו הסיפוח בלע גם את בית משפחתו של הישאם, אחד מ-22 הבתים שעמדו בשטח שסופח לישראל. כיום, מבנים אלו הם הנכס העיקרי במאבק של תושבי ואלג'ה שהמדינה תכיר בחלקו הירושלמי, הצפוני, של הכפר.

בפועל, לא הרבה השתנה לאחר הסיפוח ועד תחילת שנות התשעים. תושבי ולאג'ה הירושלמי חיו בתחומי ישראל באין מפרע מבלי שמעולם התבצע במקום מפקד אוכלוסין. הישאם המשיך לרעות את הצאן בשטחי ולאג'ה הישן, ולקטוף את השקדים, הזיתים ופירות הצבר בכפר שנחרב. "לפעמים היו מגיעים פקחים ועושים בעיות, אבל פשוט היינו עוזבים וחוזרים שוב ביום אחר". מספר הישאם.

החיפוש אחרי מסמכים

עם התרחבותה דרומה של ירושלים והעברת גן החיות התנ"כי למקומו הנוכחי בנחל רפאים שמתחת לוולאג'ה, התחילו הבעיות. ב-1993 הוצאו צווי ההריסה הראשונים בוולאג'ה. התושבים, שהקימו את בתיהם על אדמות שהיו חקלאיות עד 1948, החלו לחפש מסמכים אשר מאשרים את בעלותם על הקרקע, וכך להסדיר כפועל יוצא את מעמדם כתושבי ירושלים. משרד הפנים דרש הוכחת זיקה לשטח והוכחת מגורים רציפים משנת 1967.

חשמל ומים הגיעו לכפר רק ב-1989, והיעדרם של חשבונות מים וחשמל לפני 1989 מקשה על התושבים להוכיח למשרד הפנים שהם גרו במקום קודם לכן. שאלה נוספת נגעה לקו הסיפוח שחצה את הכפר. מי שלא הוכיח שהוא גר במקור בצד "הירושלמי" של הכפר, נחשב לשב"ח, שוהה בלתי חוקי, גם אם הוא גר על קרקע שבבעלותו. רק 12 בתי אב הצליחו להוכיח שהייה רציפה וקיבלו מעמד של תושב ירושלים, המקנה להם מעמד של תושב זמני בישראל.

"העובדה שקו הסיפוח שורטט באמצע הכפר היא דוגמה קיצונית מאוד לשרירותיות של הסיפוח הישראלי", אומר אביב טטרסקי, חוקר בעמותת "עיר עמים". "הסיפוח לא תאם שום דבר מהמציאות בשטח, וכפה על קהילת ולאג'ה חלוקה: כפר אחד, קהילה אחת, אותן משפחות, חצי מוצאות את עצמן שייכות לעיריית ירושלים ומחזיקות תעודות כחולות, והחצי האחר תחת שלטון צבאי".

קו הסיפוח חוצה את שטח ביתו הנוכחי של הישאם. בעוד שהבית עצמו מצוי בצד ה"פלסטיני", מרבית החצר בצד הירושלמי. זהו אינו מקרה בודד. שיטוט בין בתי הכפר לאורך קו הסיפוח מעלה אנומליה שהפכה למציאות. החלק ה"פלסטיני" של בתים העומדים על קו הסיפוח עומד שלם, החלק ה"ירושלמי" – הרוס. הסיבה לכך היא שהמדינה מעולם לא אישרה תוכנית מתאר לחלק שסופח לישראל, וכך כל בנייה למעשה מוגדרת כלא חוקית, ומיועדת להריסה.

על עשרות בתים מאיימים צווי הריסה. בית שנהרס לאחרונה בוולאג'ה (צילום: מתן גולן)

איברהים, בן דודו של הישאם, עו"ד במקצועו, הוא ממובילי המאבק של תושבי ולאג'ה להסדרת הבנייה בכפר. ביתו הוא אחד מ-38 הבתים שבג"ץ האריך את הקפאת צווי ההריסה שלהם במרץ האחרון. ב-1996 יזמו התושבים תוכנית מתאר, האדריכל קלוד רוזנקוביץ' הגיש אותה לוועדה המקומית מטעם התושבים. רק ב-2009 דנו בתוכנית, ודחו אותה.

משנות ה-90 ועד 2017 ניתן היה להסדיר את הבנייה דרך עיריית ירושלים על ידי תשלום קנס. ב-2017 עבר חוק קמיניץ, המאפשר אכיפה מנהלית בבינוי בלתי חוקי ללא הליך משפטי. זוהי תפנית דרמטית: מ-1993 עד 2017 נהרסו בוולאג'ה הירושלמי כעשרה בתים, אולם מאז אפריל 2017 עד היום הוגשו צווי הריסה ל-50 עד 55 בתים, יותר משליש מהבתים בוולאג'ה הירושלמי.

ב-2018 עתרו התושבים לבג"ץ. בג"ץ קבע כי כל עוד הסדרת מעמד הקרקע לא נדונה במחוזי, יש לעכב את הצווים, וכך הוקפאו צווי ההריסה ל-38 בתים. מאז נבנו יותר מ-15 בתים נוספים שאינם מוגנים על ידי הצו. מרביתם נהרסו, חלקם ממתינים להריסה. ההליך המשפטי והליך הסדרת התב"ע ממשיכים.

ב-2011 החלה בניית גדר ההפרדה מסביב לוולאג'ה. כרם הזיתים של משפחתו של הישאם, שנמצא בצד ה"ישראלי" של הגדר, הוא אחד המקומות האהובים עליו. את העצים המטופחים נטעה המשפחה לפני יותר מארבעים שנה. הענפים עמוסי פרי של זית מזן נבלי, בגוונים סגלגלים של סוף עונת המסיק.

כבר היום, ולאג'ה מוקף בחומה משלושה צדדים. כביש הגישה לוולאג'ה (צילום: מתן גולן)

הישאם מוסק רק ביד חשופה, לא עם כלים, כדי לשמור על הענפים הצעירים. בתנועות למודות ניסיון הוא מסרק את הענפים באצבעותיו, נוגע בכל זית וזית. על היריעות צליל טפטוף הזיתים. הסולם צמוד לקיר הטראסה, ליד צמח עם פרי קטן וכתום. הישאם מסביר כי זהו זערור, ואת הריבה שמכינים ממנו מכנים "דבש הפלאחים".

בקצה המטע, שרידים של מה שהיה חדר אבן מלבני. זה היה דיר העיזים, מספר הישאם. ב-2013 באו חיילים ופירקו את הדיר בטענה שהוא מפריע למחסום ולכביש הביטחון. במהלך סלילת כביש הביטחון, הופקע חלק משמעותי מהמטע, וכ-40 עצי זית נעקרו. הכרם המטופח של הישאם הוא למעשה החלק ששרד מהכרם המקורי. כביש הביטחון הפך למיותר לאחר שתוואי הגדר שונה בהוראת בג"צ ב2015.

"כשבנו את הגדר מכרתי את הכבשים", אומר הישאם. "אין מקום לרעות אותן. להחזיק אותן בבית זה הרבה כסף. היו לי 20-25 כבשים, הייתי יוצא איתן למרעה כל יום. עד גן החיות. כולנו היינו רועים את הכבשים בשטחים של הכפר. מאז אני עובד בחקלאות או בשיפוצים. בהתחלה עבדתי בשיפוצים בירושלים, אבל התחילו בעיות עם האישורים".

"את רוצה לצלם את הארנבות?" שואל הישאם כשאנחנו יושבים בחדר אפוף עשן שמשמש כסוג של דיוואן, חדר אירוח משפחתי, בערב קר של דצמבר. "בטח, אני אוהבת ארנבות", האסימון עוד לא נופל. הישאם פותח את דלת המחסן ומדליק את האור בחדר עם כלובי ארנבי ניו זילנד עצומים. הוא מסביר שלאחר שנאלצו למכור את הכבשים בהיעדר שטח מרעה, החלה המשפחה לגדל ארנבים כתחליף לבשר.

נאלץ למכור את הכבשים. ארנב ניו זילנד בכלוב (צילום: מתן גולן)

שימור מסורת בלי אנשים

במקביל להקמת הגדר, אושרה ב-2013 תב"ע להקמת גן לאומי נחל רפאים. כ-1,200 דונם משטח התוכנית התפרסו על אדמות ולאג'ה שנותרו מחוץ לתוואי הגדר. "מהות התוכנית הינה שימור הנוף והמורשת החקלאית והמסורתית", נכתב בתב"ע, ואחת ממטרותיה היא "שמירה על נוף טבעי ונופי תרבות ומורשת של חקלאות מסורתית. עידוד החקלאות המסורתית בתחומי התוכנית והגנה על הטרסות החקלאיות".

במסגרת פעולות עידוד שימור המסורת, רשות הטבע והגנים גידרה ושיפצה את עין חניה, המעיין ששימש את תושבי ולאג'ה להשקיית עדרי הצאן, וב-2018 פתחה אותו לציבור מחדש כגן לאומי בתשלום. חרף העובדה שהתוכנית קובעת כי שינוי יעוד לגן לאומי לא יהווה הפקעה ולא ישנה בעלות על הקרקע, בפועל מדובר בהפקעה, שכן מעמד תושבי ולאג'ה אינו מוסדר וכך גם הבעלות שלהם על אדמותיהם.

"התירוץ של הגן הלאומי הוא שימור הטראסות", אומר טטרסקי. "החברה להגנת הטבע אומרת שזה שריד אחרון לנוף חקלאי חי, כפי שהיה בימי התנ"ך. רשות הטבע והגנים אומרת שאין לה שום דרך לטפל ולשמר שטח של 1,200 דונם של טראסות, שהיא צריכה בשביל זה את החקלאים. אבל עם מיליוני שקלים שכבר הושקעו בתוכניות והכל, איש לא מדבר על חקלאי ולאג'ה. איש לא מתייחס לבעיות שהגדר יוצרת, איש לא מציע תמריצים לחקלאים כך שישמרו את הטראסות ואת הנוף וגם את הידע. המורשת הזו היא החיים שלהם, ככה חיו ההורים והסבים שלהם. המדינה ורשות הטבע והגנים מדברות על שימור מסורת ומורשת, כאילו שיש טבע בלי אנשים."

תוואי הגדר סביב ולאג'ה מעולם לא הושלם, וחלקה הדרומי של ולאג'ה, לכיוון כפר בתיר, נותר פתוח. היו לכך סיבות שונות: לאפשר נגישות של תושבי ולאג'ה לאדמותיהם, בעיות של יציבות סלעי ההר ותופעת סידוק עמוקה במקטע הדרומי, הכרזת הכפר בתיר כאתר מורשת נוף עולמי, שכל פגיעה נופית בסביבתו אסורה. אולם התושבים טוענים כי הסיבה העיקרית בכלל פוליטית, ונובעת מכך שגדר במקום הזה גבול בין גוש עציון וירושלים, ואת זה ישראל אינה רוצה.

לא שכחו את הכפר הישן. מבט אל המקום שבו עמד ולאג'יה לפני 1948 (צילום: מתן גולן)

כך נכנסת לתמונה ההתנחלות החדשה שאמורה לקום מדרום לוולאג'ה. לכאורה מדובר בשכונה חדשה, הר גילה מערב, הרחבה של התנחלות הר גילה, אולם בפועל מדובר בהקמת התנחלות חדשה עם 560 יחידות דיור, שתהיה מנותקת לחלוטין מההתנחלות הקיימת. הקמת השכונה תלווה בהקמת גדר בטון בגובה 7-11 מטר, מה שישלים את כליאתו של ולאג'ה מארבעה צדדים, מובלעת מנותקת משטחיה החקלאיים. אם תמומש, זו תהיה אחת המכות הקשות שידע הכפר מאז 1948.

מרבית שטח התוכנית מצוי על אדמות שהוכרזו כאדמות מדינה. מדובר בשטח טרשי שלא היה בו עיבוד חקלאי, ולפיכך אפשר היה לנצל את החוק העות'מני כדי להכריז עליו כאדמות מדינה, כפי שנעשה במקומות רבים בגדה המערבית. בעוד אחד הנימוקים של המדינה להתנגד לאישור תוכנית המתאר לוולאג'ה הירושלמי הוא שימור הסביבה הייחודית של המקום, השיקול הזה כנראה חל על אישור התב"ע לשכונה היהודית החדשה.

בספטמבר האחרון הסתיים שלב הגשת ההתנגדויות לתוכנית. הוגשו שלוש התנגדויות. הראשונה מטעם תושבי ולאג'ה ועמותות "עיר עמים" ו"במקום", והיא מתמקדת בהשפעה ההרסנית של התוכנית על הכפר – כולל הפקעת אדמות פרטיות לצורך אישורה והעובדה שהכפר יכותר מארבעת צדדיו. "צורמת במיוחד העובדה שבאותו מרחב, מחד, מונעים פיתוח של אוכלוסיה מקומית מוגנת ומאידך, משקיעים משאבים עצומים עבור פיתוח התנחלויות חדשות לתושבים עלומים שאינם מתגוררים במקום כפי שמציעה התוכנית שבנידון", נאמר בהתנגדות.

ההתנגדות השנייה הוגשה מטעם ארגון אקופיס (Ecopeace) ותושבי בתיר והיא מתמקדת בכך שהתוכנית מיועדת לקום באזור הגובל באזור בתיר, שאונסק"ו הגדיר אותו כאתר מורשת עולמי. "הנזק שייגרם לאתר ממימוש תוכנית שכונת הר גילה מערב הוא עצום וכנראה אף קטלני", נאמר בהתנגדות, "בין אם בשל הנזק הישיר שיגרום ובין אם בשל הנזק העקיף של פגיעה ביכולת הקהילה לקיים את התרבות החקלאית הייחודית, שהעניקה לאתר את ערכיותו יוצאת הדופן. אקופיס מעריכה שהנזק ממימוש תוכנית השכונה יציב את אתר המורשת העולמית בסכנה קיומית ועלול להביא עליו כליה".

ההתנגדות השלישית מגיעה מכיוון מפתיע והוגשה מטעם החברה להגנת הסביבה ותושבי הר גילה עצמם. טענותיהם מתמקדות בכך שהתוכנית אינה עומדת בקריטריונים תכנוניים וסביבתיים, וכי מדובר ביישוב חדש ומנותק לחלוטין מההתנחלות הקיימת. לפי ההתנגדות, השכונה החדשה תוכננה ללא תוכנית כוללנית, תוך התעלמות מהיבטים הידרו-גיאולוגיים למעיינות במרחב. לטענתם, עצם הפקדת התוכנית ללא בחינה סביבתית מקדימה, "היא שערורייה תכנונית שאינה אמורה להתקיים בימינו".

לא מוכנים לוותר על הקשר לאדמה. חריש במטע זיתים בוולאג'ה (צילום: מתן גולן)

פלאח בלי אדמה

המנהל האזרחי צפוי בתקופה הקרובה לדון בהתנגדויות, אולם לאור כיוון הרוחות הנושבות, העובדה שהמנהל עבר לידיו של בצלאל סמוטריץ', והאווירה אצל חברי מועצת העיר ירושלים שלא מתביישים יותר להסתיר את המסר "אנחנו רוצים נכבה עכשיו", לא יהיה קל לגנוז את התוכנית. "ככל הנראה זה עניין פוליטי, זה מה שאנחנו חושבים. אולי יש להם תוכנית לחבר את האיזור הזה עם גוש עציון, אז הם לא מעוניינים שיהיו תושבים ואנשים ערבים. צריכים את האדמות ריקות פה", מסביר איברהים.

הפלאח לא עוזב את אדמתו כל כך בקלות, ואין ספק כי הסומוד הוא המוטיב החוזר בסיפורו של הכפר. אולם מה יקרה כשכל אדמותיו החקלאיות יילקחו ממנו? מהו פלאח ללא אדמה? השקדיות מעבר לוואדי, מהם קטפו פרי סבים וילדים, פורחות בוורוד. העבר ניבט דרך החלון. לא ניתן להסיט את המבט. לא ניתן לשכוח. אבני הבנייה שפוצצו בוולאג'ה הישן מתבוננות דרך העשב בשברי הבתים של נכדיהם בוולאג'ה החדש ובגדר, המאיימת להקיף אותם מכל הצדדים. הנכבה לא הסתיימה כאן ב-1948. היא לא הפסיקה מעולם.