ולאג'ה: העירייה מסלקת את האנשים מתוך הנוף שהם יצרו

ביום רביעי הקרוב ידונו שופטי בית המשפט העליון בשאלה האם להתיר את הריסת בתיהן של כ-40 משפחות פלסטיניות בכפר אל-ולאג'ה שבדרום-מזרח ירושלים. הסיפור של אל-ולאג'ה מייצג מקרה קיצון של כישלון מערכת התכנון בירושלים. הוא מעלה שאלות לא רק ביחס למקומם של תהליכי תכנון ובנייה בסכסוך המתמשך בירושלים המזרחית, אלא גם בנוגע ליחסים הרצויים שבין התכנון והפוליטיקה ולאתיקה המקצועית של המתכננים.

הכפר המקורי נעקר ממקומו ב-1948 והוקם במיקום חדש. ב-1967 סופח חלק מהכפר לירושלים, בעוד יתר  הכפר נשאר בגדה המערבית. מאז ועד היום לא ערכה המדינה תוכנית מתאר לכפר, ואף לא הסכימה לקדם את התוכנית שהציעו התושבים. בעוד הגבעות שמסביבו הפכו לשכונות ישראליות מתוכננות לעילא, נותרו תושבי הכפר ללא תכנון, וללא אפשרויות פיתוח.

בהיעדר אפשרות לבנות על אדמתם באופן חוקי, בנו התושבים עשרות בתים ללא היתרי בנייה, הנתונים תחת איום מתמיד של הריסה. ברביעי ידון העליון בעתירת התושבים, הפועלים מזה כמעט שני עשורים לקידום תכנון הולם עבור עצמם, בליווי עמותת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון" ועמותת עיר עמים.

עולם התכנון חלוק בעשורים האחרונים בין אלו הטוענים כי יש לשמור על התכנון כספירה מקצועית, רחוקה מהפוליטיקה ככל הניתן, שכל תפקידה הוא להצביע ולהגן על האינטרס הציבורי תוך שקילת שיקולים ענייניים בלבד. מנגד, ניצבים אלו הרואים בתכנון אקט פוליטי מהמעלה הראשונה בהיותו כלי רב עוצמה בתהליך חלוקת המשאבים בחברה.

אולם גם מתכננים הרואים בפוליטיקה הפרעה שיש למזער, וגם אלו המאמינים כי לא ייתכן תכנון ללא פוליטיקה, רואים עצמם מחויבים לערכים הבסיסיים של המקצוע. לפי הערכים האלה, תפקיד התכנון הוא לספק לאנשים מקום טוב לחיות בו; לדאוג לקורת גג ראויה, גישה למים, לחשמל, לביוב מסודר ולאפשרות לקבל שירותי חינוך ובריאות נאותים. אף מתכנן לא קם בבוקר ואומר לעצמו: היום אני מכין תוכנית שתגרום להריסת בתים ולגירוש של קהילה.

תהיה זו טעות לראות באל-ולאג'ה מרחב של חריגה, סמל של כישלון אורבני, מרחב לא מתוכנן או בלתי ניתן לתכנון (ובמובלע, גם בלתי ניתן לשליטה). באל-ולאג'ה הבנייה הבלתי מוסדרת לא מתרחשת מחוץ לגִדרות התכנון, היא תוצר של מערכת התכנון עצמה, בדיוק כמו השכונות וההתנחלויות המקיפות את הכפר. מערכת התכנון היא זו שמשרטטת את מערך הקואורדינטות, מערך של עקרונות והנחות יסוד, שבתוכן הופכת הבנייה הבלתי מוסדרת לחריגה לא מתוכננת. ככזו, הדרך היחידה, כביכול, להתמודד עימה היא באמצעות העלמה, טשטוש או מחיקה.

אולם עצם ההיקף העצום של בנייה ללא היתרים בירושלים המזרחית, שעומד על כמחצית מכלל יחידות הדיור של פלסטינים בעיר, חושף את חוסר היכולת של הרשויות לכפות את הסדר וההיגיון הרצויים להן על המרחב. ניתן, אולי, להרוס 40 בתים באל-ולאג'ה, אבל אי אפשר לחשוב ברצינות על הריסת עשרות אלפי בניינים ברחבי ירושלים.

סימון החריגה המאפשרת מחיקה קשור לא רק להגיון הפוליטי המוביל זה עשורים את התכנון בירושלים, אלא גם להגיון המקצועי שמאפיין את התכנון המודרני. ההיגיון הזה מתבסס, בין היתר, על הפרדה בין קטגוריות דיכוטומיות שמייצרות הבדל, הכרוך תמיד גם בהיררכיה: החדש עדיף על פני הישן, הציבורי קודם לפרטי, העיר עולה על הכפר.

במקרה של אל-ולאג'ה, ההחלטה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים – הגוף שאחראי על (אי)התכנון של הכפר – קבעה שאין זו עיר, וגם לא כפר; לפי הוועדה המחוזית, מדובר בכלל פארק עירוני, שבמהותו הוא שטח פתוח. גם ההחלטה הזו מושְׁתֶּתֶת על הבדלה בינרית בין שתי קטגוריות – הבנוי והפתוח. השטחים הבנויים הם מעשה ידי אדם, ובהם מתרחשת הפעילות האנושית. השטחים הפתוחים, לעומת זאת, נתפשים כריקים מאדם ומקהילה, כנוף שיש להתבונן עליו ולהגן עליו מפני פלישה והתערבות. נוף שהוא נטול הקשר, מקובע בעבר מדומיין של טרסות מימי בראשית.

הנוף, כפונקציה של המבט, מאפשר לנתק בינו לבין הא.נשים והקהילות שחיים ופועלים בתוכו ולהדיר אותם מתוכו. במקרה של ולאג'ה מדובר בהדרה כפולה: פעם אחת בעת בניית חומת ההפרדה, שמונעת פיזית את המעבר בין הכפר לבין האדמות החקלאיות של תושביו; ופעם שנייה בהצבת העקרון של שמירה על השטח הפתוח ומניעת בנייה גם באזור הבנוי של הכפר. התוצאה המצטברת היא סילוק מתוך הנוף של הא.נשים שיוצרים את הנוף, ושאת תרבותם ואורח חייהם הוא משקף.

לעומת זאת, בחינה אמיתית של דפוסי החיים, העיבוד, הקשר בין הקהילה ובין הנוף שלה, והבנת ההיגיון הפנימי של הבנייה כפי שנעשית על ידי האנשים עצמם, היו יכולים להביא למסקנות אחרות לגמרי לגבי האופן שבו ניתן וראוי לשמור על אותם נופי-תרבות, בדגש על המקף שמחבר בין הסביבה ובין האנשים.

בחינה כזו היתה מעלה שהפער בין עקרונות תכנון מקצועיים ועדכניים ובין האפשרות להכיר בבניה הקיימת כלגיטימית וכרלוונטית איננו גדול כפי שנדמה, גם אם נדרשת כאן חשיבה מחוץ לקופסא. מערכת התכנון, כך נראה, נכשלה במשימה עד כה, אולי  זה למעלה מכוחותיה. נותר רק לקוות ששופטי העליון לא יוותרו גם הם על האפשרות לשנות את המציאות הזו.

ד"ר מיכל ברייאר היא אדריכלית ומתכננת ערים, שמכהנת כיו"ר "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון"