הוראות הפתיחה באש מסדירות הרג אזרחים, לא מונעות אותו
בשבוע שעבר שוטר מג"ב הרג פלסטיני שניסה לעבור את הגדר בגדה. אף שהפלסטיני לא היה חמוש ולא היווה איום, סביר מאוד שהיורה לא יועמד לדין. הוא פעל לפי הוראות פתיחה באש שמכשירות את ההרג
התירוצים המקובלים הם "תחושת סכנה לחיים" או "ירי במסית ראשי". גרפיטי על חומת ההפרדה באזור בית לחם, במקום שבו האמן בנקסי צייר ציורים רבים (צילום: מיכה בונד / פלאש 90)
בשבוע שעבר (שלישי) שוטר מג"ב ירה למוות בניזאר חססנה, תושב העיירה עובידייה, שניסה לחצות את גדר ההפרדה לא הרחק ממחסום מזמוריה. המקרה הבודד הזה אמנם מתגמד מול הנעשה כעת בעזה, אולם הוא מלמד כמה קל להרוג אזרחים פלסטינים, איך ישראל יכולה לקחת את חייהם בלי שיהיו לכך השלכות. למדיניות הזו של היעדר דין וחשבון יש קשר ישיר למתרחש עכשיו בעזה.
>> הערבי צריך למות: קריאה בזיכוי השוטר שהרג את איאד אלחלאק
המשטרה לא תיארה את חססנה כמי שסיכן את השוטרים או אזרחים ישראלים. המשטרה דיווחה בלקוניות כי בוצע נוהל מעצר חשוד, שבסופו נורה "חשוד שוהה בלתי חוקי". חססנה לא היה חמוש ולא סיכן איש, ונראה כי אשמתו העיקרית היתה שהוא פלסטיני. העונש – ירי למוות, בהתאם להוראות.
התקשורת והחברה הישראלית מתעלמות בדרך כלל באופן גורף מהקלות שבה חיילים או שוטרים ישראלים הורגים אנשים שאינם מסכנים חיי אדם. אך בתקופה האחרונה נרשמו שני מקרים יוצאי דופן. ב-30 בנובמבר 2023, חייל המילואים אביעד פריג'ה ירה למוות בירושלים ביובל קסטלמן בזמן שהרים את ידיו בכניעה, ירד על ברכיו וצעק "אני ישראלי, אל תירו". שבועיים לאחר מכן, חיילים ירו למוות בעזה בחטופים סאמר טלאלקה, אלון שמריז ויותם חיים, כשהם ללא חולצות ומרימים דגל לבן.
בעקבות שני המקרים הללו, הרמטכ"ל הרצי הלוי ביקש לחדד בפני חייליו ובפני הציבור הרחב את הסטנדרטים לפתיחה באש. "אנחנו לא יורים במי שמרים ידיים", קבע לאחר הירי בקסטלמן. "ישנה חשיבות עליונה לעמידה בהוראות הפתיחה באש". בעקבות הרג החטופים הוסיף כי "במצב בו אין איום מיידי והזיהוי אינו זיהוי אויב במובהק, ישנו צורך בקיומה של בחינה רגע לפני ביצוע הירי".
האמנם הירי בקסטלמן ובחטופים עומד בסתירה לנורמות הפתיחה באש הצבאיות? הוראות הפתיחה באש הן מסמך צבאי חסוי ומצונזר, שאינו עומד לביקורת הציבור, ומשתנה מעת לעת ומקום למקום. לכן קשה לקבוע מי עומד בסעיפי ההוראות, שנוסחו, יש להניח, בהתאם לסטנדרט משפטי כזה או אחר. כך או כך, ספק אם רוב החיילים בכלל נחשפים להוראות במלואן, ונראה שרובם מקבלים רק את תקציר הדברים לצד רוח המפקד.
התרברב שכל חייל רוצה איקס על הרובה. חייל המילואים אביעד פריג'ה המואשם בהריגתו של ירון קסטלמן (צילום: פלאש 90)
בהיעדר גישה למסמך עצמו, צריך להתייחס לנורמות הפתיחה באש כפי שהן מתקיימות בפועל. בטרם התברר שהקורבן היה יהודי, פריג'ה עוד הספיק להתרברב באוזניו של ינון מגל כי "כל חיילי צה"ל מתים לעשות 'איקס'". לפיכך יש להניח שהוא חשב שהוא פועל בהתאם להוראות הפתיחה באש. ה"בעיה" היחידה היתה שהוא – והחיילים שירו בחטופים בעזה – ירו ביהודים, ולא בפלסטינים.
הוראות מתירניות
פוליטיקאים פופוליסטים, ארגוני ימין, וכנראה גם חלקים נכבדים מהציבור בישראל, משוכנעים כי הוראות הפתיחה באש כובלות את ידי אנשי כוחות הביטחון הישראליים. על פי טענה זו, חיילים ושוטרים חוששים לפתוח באש, שמא הדבר יוביל אותם לפתחו של בית משפט צבאי. המציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. קריאה בחקירות של מצ"ח ומח"ש שנפתחו בעקבות מקרי הרג של פלסטינים (במקרים הנדירים שבהם נפתחה חקירה מלכתחילה), מלמדת כי אנשי כוחות הביטחון מבינים את הוראות הפתיחה באש ככאלה המתירות ירי קטלני בטווח רחב של תנאים, שאינם בהכרח מסכני חיים.
מבחינה זו, הוראות הפתיחה באש משרתות שני מטרות משלימות: הן מסדירות את פעולת ההרג, ומספקות כיסוי משפטי מפני העמדה לדין של חיילים ושוטרים. המספר הגבוה של מקרים שבהם חיילים ושוטרים הרגו אזרחים פלסטינים שלא היוו סכנה, והגישה הסלחנית של מערכת אכיפת החוק ביחס אליהם, מלמד על תפקידן האמיתי של הוראות הפתיחה באש.
ההוראות מעניקות לחיילים ושוטרים את הכלים הנדרשים כדי להימנע מכתב אישום, אפילו אם הירי היה במובהק לא מוצדק. במהלך החקירות, החיילים והשוטרים אומרים שוב ושוב: "חשתי סכנת חיים" או "יריתי לעבר מסית מרכזי". מקור התיאורים הללו נעוץ, כפי הנראה, בהוראות עצמן. החייל שירה בשלושת החטופים בעזה טען ל"סכנת חיים", אף שהם היו ללא חולצות ונשאו דגל לבן.
מחקירות אחרות עולה כי הוראות הפתיחה באש מאפשרות ירי חי לעבר מי שמוגדר כ"מסתנן ופוגע במכשול", ללא נוהל מעצר חשוד, אזהרה של ירי לאוויר. כלומר נראה שהוראות הצבא מתירות ירי במי שמבקשים לחצות את גדר ההפרדה, גם אם אינם מסכנים איש. בדיוק כמו במקרה של חססנה ורבים אחרים.
קטגוריה נוספת, המאפשרת ירי באזרחים לא חמושים, היא הגדרתם כ"מסית מרכזי". דוקטרינה זו נהוגה במהלך הפגנות בשטחים הכבושים, לעיתים באמצעות ירי של צלפי "רוגר", והיא משמשת הצדקה בדיעבד לחיילים או שוטרים שירו ירי קטלני מתוך כוונה לפזר הפגנה.
יש רשות לירות ב"מסית מרכזי". חיילים יורים גז מדמיע במהלך הפגנה בכפר קדום (צילום: אורן זיו)
המושגים "סכנת חיים" ו"מסית מרכזי", הנשענים על תחושותיהם הסובייקטיביות של אנשי כוחות הביטחון, נתונים לפרשנות משפטית רחבה, ומאפשרים מרחב תמרון לפני החקירה ובמהלכה. על פי רוב, החוקרים לא מנסים לערער את הטענות הללו, והן משמשות את הפרקליטות הצבאית בהחלטה לסגור את התיק. על אף שמדובר בכוח צבאי חמוש ומיומן, הניצב מול אזרחים שאינם חמושים, הוראות הפתיחה באש הופכות למעין חוברת עזר לחייל שנחקר על כך שירה והרג אזרח, והן מעניקות גושפנקה חוקית למעשי ההרג.
מתוך 409 תלונות לגבי הרג פלסטינים בידי חיילים שהובאו לידיעת הצבא מאז 2017, רק שלושה חיילים הורשעו בעקבות הריגת פלסטינים. הם קיבלו עונשים מגוחכים. ברוב המוחלט של מקרי ההרג של פלסטינים בידי חיילים, שנחקרו בשנים האחרונות על ידי גורמי החקירה הצבאיים, החיילים או המפקדים האחראים לא הועמדו לדין. הקלף של "הרגשתי סכנת חיים" או "יריתי במסית מרכזי" חילץ רבים מהם מהעמדה לדין. לא אופתע אם עורכי הדין של פריג'ה ישתמשו במדיניות של אי העמדה לדין של חיילים שירו כבסיס לקו ההגנה שלו בבית המשפט.
בפועל, מנגנוני הפיקוח הישראליים הם אלו שמגבים ומסדירים את ההרג, ולא להיפך. המערכת הישראלית כולה מרוויחה מהסידור הזה: המדינה יכולה לשמר את שליטתה על הפלסטינים באמצעות אלימות, ולטעון שמערכת אכיפת החוק הפנימית שלה פועלת (וכך גם לדחות מעליה ביקורת חיצונית); והחיילים יכולים לממש את המדיניות הקטלנית הזו בלי שיאונה להם רע, שכן הם טוענים שירו בהתאם להוראות הפתיחה באש.
במותו הצטרף חססנה לסטטיסטיקה שהולכת ותופחת בחודשים האחרונים. כוחות הביטחון הישראליים כבר הרגו לפחות 30,000 פלסטינים בעזה, משפחות שלמות הוכחדו על ידי פצצות ישראליות. קצב ההרג חסר התקדים הוא מקרה קיצון של היחס הפושע שמפגינה מדינת ישראל ביחס לחיי אדם פלסטיניים, יחס הזוכה לגיבוי מצד מנגנוני אכיפת החוק שלה. סביר להניח כי כבר כעת ישראל פועלת במרץ כדי לטייח את ההרג הסיטונאי בעזה באמצעות שלל יועציה המשפטיים ויחידת הדין הבינלאומי. ההרג, כך הם יסבירו, נעשה בהתאם להוראות הצבא.
דן אואן הוא חוקר בארגון זכויות האדם "יש דין" ומחבר הדו"ח "נשק קטלני 0.22 – שימוש קטלני בנשק מסוג רוגר כנגד פלסטינים בגדה המערבית"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
