הערבי צריך למות: קריאה בזיכוי השוטר שהרג את איאד אלחלאק
העובדות במקרה של איאד אל חלאק היו פשוטות: שוטר ירה למוות בצעיר פלסטיני מוגבל, ששכב לא חמוש על הארץ. השופטת היתה צריכה להתפתל ואפילו לשקר כדי לזכות אותו. כשמדובר בערבי, זה לא היה כל כך מסובך
השופטת נתנה קארט בלאנש לכל שוטר להרוג כל פלסטיני בכל מצב ובכל מקום. אימו של איאד אלחלאק אחרי זיכויו של השוטר שהרג אותו (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
ב-30 במאי 2021 נורה למוות איאד אלחלאק. שוטרים ישראלים החליטו שהוא חשוד, כאשר התהלך בעיר העתיקה בירושלים, והחלו לדלוק אחריו, ירו לכיוונו בעת המרדף, אך החטיאו. לאחר שנכלא בסמטה, נכנסו אליה שוטר ומפקדו. השוטר ירה ברגלו של הפלסטיני, המפקד צעק לא לירות, ואז, אלחלאק השרוע על הקרקע הזיז את פלג גופו העליון, השוטר ירה בו פעם נוספת בחזהו, הפעם למוות. איאד אלחלאק לא נשא עליו נשק ולא ניסה לבצע פעולה כלשהי נגד אדם כלשהו. אלו העובדות האובייקטיביות. השורות הבאות עוסקות בעובדות הסובייקטיביות, שהביאו את מערכת המשפט הישראלית לקבוע כי מדובר בירי מוצדק באדם חף מפשע.
>> רצח אלחלאק: עדותה המצמררת של המטפלת שליוותה את איאד
הכרעת הדין בעניין המתתו בקלות דעת לכאורה של אלחלאק היתה צפויה לפחות כמו ברכתו של השר על זיכויו של השוטר וקידומו בתפקיד כפרס על עבודה שבוצעה היטב. מישהו צעק בקשר "מחבל" וזה מספיק, על הספקטרום או לא על הספקטרום, איאד אלחלאק היה פלסטיני בסופו של דבר.
הרי בנוגע להרג פלסטינים, אין צורך ברפורמה בבתי המשפט או בביטול עילת הסבירות: הכל הולך. סביר שמצלמות מנותקות, סביר שאוטיסט נורה כאשר גבו על הקיר ואז נורה שוב כאשר הוא שוכב, כי הרי סביר להניח שאולי היה לו אקדח, ומכאן סביר שהוא ניסה להגיע אליו, למרות שלא היה, אבל היה אפשר לדמיין שכן. סביר גם שהשופטת טוענת כי הלוחם פעל בתום לב, הרי אם מדובר בערבי אז סביר שמדובר במחבל. הכי סביר שחמוש יהודי שיורה למוות באדם יזוכה, כי הוא חש סכנת חיים מדומה.
בישראל אף אחד לא יישב במאסר 22.5 שנים על חניקת אדם לא לבן, כמו בארה"ב, או ישקול לחסום את נתיבי איילון, כפי שנעשה כאשר שוטר הודח, כי להרוג פלסטינים זה דבר סביר וצפוי. אבל בכל זאת שווה להתעכב הכרעות דין מהסוג הזה. הדרך שעוברת מהעובדות הברורות, שגוררות מסקנה פשוטה, שאיאד אלחלאק הוצא להורג, עד למסקנה ההפוכה לחלוטין בהכרעת הדין, בעזרת קביעות משפטיות ללא דופי, היא מרתקת בעיניי, כי היא המראה שבה משתקפים כל הכשלים של החברה שלנו. לא פשוט לקבוע שחמושים הרודפים אחרי אוטיסט בודד ומפוחד בעיר העתיקה בירושלים, ואחד מהם יורה בו, ואז שוב יורה בו כאשר הוא מוטל על הקרקע, הם דווקא אלו שחשו איום על חייהם.
גם על הארץ, בלי נשק, הוא נשאר מסוכן. איאד אלחלאק
חיילים שהרגו לא מועמדים לדין
הכרעות מעין אלו נדירות מאוד. בדרך כלל, הרג פלסטינים נסגר בחקירות פנימיות בתוך מנגנוני הביטחון הישראליים. בתחילת ההכרעה, השופטת ח' מתייחסת לטענת ההגנה לאכיפה בררנית נגד הנאשם י'. הטיעון הסנגורי הוא הבא: חיילי צה"ל, שמבצעים מעשי הרג בנסיבות יותר חמורות מהנאשם, לא מואשמים בעבירות המתה. שורה ארוכה של מקרים הועלו לצורך הטענה.
שוחחתי עם הסנגוריות לפני תחילת המשפט לגבי הסוגייה הזאת. שתיהן, יש לציין, שירתו קודם לכן בתביעה הצבאית ומצויות היטב בחומר. כך, למשל, נסגר תיק המתתו של הנער סמיר עווד בבכפר בודרוס, ששני חיילי גדוד 188 ירו לכיוונו במרדף ובסוף אחד מהם הוציא אותו להורג בירייה בעורפו. כאשר הסניגורים של השניים טענו לאכיפה בררנית והביאו רשימה של 110 מקרים דומים, פרקליטות המדינה חזרה בה מכתב האישום.
באוגוסט 2016, חיילים ירו למוות בגבו של איאד חאמד, בן 37, בכפר סילוואד שבאזור רמאללה, אב לשלושה שסבל ממוגבלות שכלית. תיק נוסף מהסוג הזה, שעלה בהכרעה, הוא ההרג שביצע אל"מ ישראל שומר, שברצף של שגגות מופלאות הוציא להורג נער בן 17 בירייה בראשו, מאחור.
טענת הבררנות אמיתית ומתועדת היטב במקרה של הרג לא יהודים, אבל בתי משפט ישראלים לא יכולים לקבל את הטענה, כי יש בה אמת גדולה מדי. זו תהיה למעשה הודאה כי אין מערכת צדק אמיתית במה שנוגע לצבא, ומפה הדרך להאג קצרה.
ירה והרג פלסטיני ויצא ללא עונש. אל"מ ישראל שומר (צילום: דובר צה"ל)
השופטת קבעה כי אין להשוות את המצב בגדה המערבית למקרה הזה, האתגרים אחרים, וכתבה: "סבורתני כי לא ניתן להסיק ממקרים אלה בלבד על קיומה של מדיניות כלשהי אשר להעמדה או אי העמדה לדין של לוחמים שביצעו ירי באירועים מבצעיים". בתור מתמטיקאי, אני בהחלט גאה בשופטת, שלמרות מאות מקרים של אי העמדה לדין, היא מסרבת להסיק על המקרה הכללי ללא אינדוקציה פורמלית.
הטיעון המרכזי בהכרעה הוא שמדובר בפעולה מוצדקת, לא בשל ספק ולא חוסר בראיות. השופטת מסבירה כי סובייקטיבית ה"לוחם" (שאגב איננו לוחם, אלא שוטר) היה סבור כי מדובר במחבל, לכן קמה לו הגנה עצמית מדומה. באמצעי הקשר דיברו על מחבל באזור ועל אקדח. בין השורות, מדובר בפלסטיני ולכן הקביעה הסובייקטיבית הזאת סבירה. עם זאת, אני משער שאם חובש כיפה היה נורה, והיורה היה טוען שמדובר במחבל, כי מאות חובשי כיפה ביצעו פוגרומים בשבועיים האחרונים, הטיעון הזה לא היה מתקבל, לא כהגנה אמיתית ולא מדומה.
אסור לפלסטינים לזוז
באחד הדיונים, עמד מבחוץ לבית המשפט השר לביטחון לאומי, אז סתם מורשע בתמיכה בטרור, וצעק לעבר אימו של איאד אלחלאק "לכי יא מחבלת". מיותר לציין שהאמא איננה מחבלת, אבל היא כן פלסטינית. כאשר זה שר, מה נצפה משוטר או שופטת? כמובן שזה לא מהיום ולא רק השר, חברת הכנסת מהקואליציה קראה בשבוע שעבר לירות בפלסטיני, אם הוא מתקרב או מתרחק מחייל צה"ל. כנראה שעל פלסטינים לא לזוז לעולם אם אינם חפצים שיירו בהם כדי להרוג.
עם זאת, שוטרים האחרים בזירה דווקא לא סברו שיש לירות באלחלאק בחדר האשפה שבו התבצע ההרג. שם נמצא ל', מפקדו של י', שצעק "חדל" לאחר הירי הראשון. ל' הסביר ש"כרגע מבחינתי, מהראייה שלי, אני בהשתלטות עליו, אני לא מרגיש שאני צריך לבצע ירי. כי אני מרגיש שהשתלטתי על הסיטואציה והוא לא יכול ללכת ממני, שם אני מרגיש שאני לא מבצע ירי, אני עם האקדח שלוף עומד".
השוטרים האחרים העידו שלא היה טעם להמשיך לירות. מחאה בעיר העתיקה אחרי זיכוי השוטר שירה באיאד אחלחאק (צילום: ג'ווד עווד / פלאש 90)
גם השוטר ע' העיד "מהאדרנלין של האירוע עצמו, צעקתי 'לא לירות' … אני לא יודע אם שמעו אותי או לא. כי לא ראיתי במהלך הריצה איזה כלי או משהו עם הבחור". נעשה ניסיון לטעון כי היות שהמפקד ירה, קל וחומר השוטר הצעיר, אך זאת טענה שאיננה נסמכת על עובדות. המפקד ירה במרדף, גם זה ירי לא חוקי, אבל במרדף עוד אפשר לטעון לסכנה לאזרחים בדרך. בחדר התחום, הטענה לא רלוונטית.
אך השופטת לא נכנעת לשוטרים האחרים, להיגיון או לצדק, וקובעת: "הנאשם פעל בתום לב… כאשר אדם שזה עתה נורה בפלג גופו התחתון ונפל ארצה, מבצע תנועה מהירה כלפי מעלה, חרף הוראה שקיבל לא לזוז וכאשר מכוון לעברו רובה, בהחלט עשויה להתפרש אצל לוחם, שנמצא בעיצומו של מה שהוא חושב שהוא אירוע מבצעי של פיגוע טרור, כגילוי תעוזה מצד מחבל שאינו מוותר ומנסה לפגוע פעם נוספת".
פה כבר יש כשל לוגי של ממש. השופטת מסבירה לנו את הירי הקטלני, השני, בעזרת הירי הראשון. אבל גם הוא היה לא חוקי, ובוצע על ידי אותו יורה. לא היתה כל הצדקה לירי הראשון. אבל השופטת שואלת: למה שאדם שירו בו יזוז? זאת טעות נפוצה בלוגיקה, כאשר מניחים דבר שגוי, אפשר להסיק מכך כל דבר ואת היפוכו. נניח, למשל, שאחת שווה שתיים, מפה אפשר להסיק ששתיים שווה שלוש. ברגע שהניחה כי הירי הראשון חוקי, אז גם השני.
לפי קביעה זאת אפשר לירות בכל אחד (פלסטיני כמובן), ואם יזוז לאחר מכן, אפשר לפרש את התזוזה, באופן סובייקטיבי, כתעוזה, ומפה אפשר כבר ללכת עד הסוף. הסיפא בציטוט של השופטת הוא כבר שקר מוחלט: "מנסה לפגוע פעם נוספת". אין שום טענה שאלחלאק פגע פעם ראשונה, אובייקטיבית או סובייקטיבית, מדומה או לא. זהו שקר שהשופטת נדרשת אליו, כי ללא ניסיון פגיעה ראשון, אין שום הצדקה להפוך חשד לאיום שמצדיק ירי.
חשש מפני אדם ששוכב על הקרקע. הושטר שירה באיאד אל חלאק מגיע לבית המשפט, פברואר 2022 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
החלק המסוכן מגיע בסוף
קושי נוסף שעמד בפני השופטת בדרך לזיכוי המצופה היתה מורתו של איאד אלחלאק, ורדה אבו חדיד, שהיתה סמוך אליו בחדר בו הומת. היא העידה כי צעקה לשוטרים, שמדובר בנכה ושלא יירו בו. זה היה צריך להספיק לפחות בשביל לעצור את הירי. אבל יש פתרון גם לזה: "דומה כי אילו צעקותיה של ורדה (המורה; ג'.ב) היו כה עוצמתיות וממושכות, כפי שהעידה בבית המשפט, הן היו נחרטות בצורה מובהקת יותר בזיכרונם של העדים. אף ורדה עצמה העידה בבית המשפט, כי היא אינה בטוחה שהשוטרים שמעו את צעקותיה". הנאשם דווקא העיד ששמע משהו בערבית והסיק מכך שהמורה בסכנה. "הנאשם י' העיד 'אין קשר בין אם האדם ערבי, יהודי, או נכה, לזה שהוא מחבל'", כותבת השופטת. בטח שאין קשר.
החלק המסוכן ביותר בהכרעה מגיע בסייפא. השופטת מצטטת מפסק הדין של הנשיאה אסתר חיות בעניין סאמי עלי חסן עלי כוסבה נ' היועץ המשפטי לממשלה, הנער שישראל שומר הרג בשגגה בירי מדויק בראשו. "אין להתעלם מכך שהפעילות הלוחמתית מאופיינת בעצימות ייחודית – בתחושת חוסר-ודאות, האופפת כל זירה מבצעית, בתכיפות האירועים הרודפים זה אחר זה, כאשר כל הכרעה של הכוחות הלוחמים, המתקבלת בשבריר של רגע, עלולה להיות הרת גורל וקטלנית. נטילת סיכונים, המגבירה מעצם טבעה את האפשרות לטעויות, מהווה חלק אינטגרלי מהפעילות הצבאית ומהשגת מטרותיה".
בטוענה לאכיפה בררנית, מסרבת השופטת להשוות, אבל בסוף זה מותר. פסק דין בעניין שומר ניתן בנוגע לפעילות צבאית כביכול נגד אויב, שהיא שונה במהותה מפעולת שיטור בירושלים. השופטת פותחת פתח למיליטריזציה של המשטרה נגד פלסטינים. כל חשד הופך להוצאה להורג מוצדקת כי מדובר באויב. הזיהוי בין פלסטינים לאויב גם בתוך ישראל, אף אם דה פקטו, תמיד היה קיים. בפסיקה של השופטת הוא הופך רשמי, ודוגמה נוספת ומטרידה לזליגה של הנעשה בגדה המערבית לתוך הדין הישראלי.
סביר להניח כי למעט נסיבות חריגות מאוד, כמו תיעוד שדולף, זהו המשפט האחרון שיתנהל על המתת פלסטיני בידי כוחות ביטחון ישראלים. השופטת נותנת כאן קארט בלאנש להריגה של פלסטיני באשר הוא, אפילו הוא אוטיסט, בטיעון של סכנת חיים מדומיינת.
איאד אלחלאק נורה כי הוא אויב. בכרוניקה של זיכוי ידוע מראש, השופטת רק מילאה את תפקידה בהצגה, כמו כל השחקנים האחרים. המחלקה לחקירות שוטרים צריכה לחקור, פרקליטות המדינה להאשים, כי בכל זאת מדובר בבעל מוגבלות, ההגנה צריכה לטעון, התביעה להאשים, בית המשפט צריך לזכות, הציבור הנאור צריך לומר שלא השוטר הצעיר אשם, אלא המצב, י' צריך לירות, והערבי, הערבי צריך למות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
