ההפיכה המשפטית הצליחה, הכיבוש הושתק

נדמה שהסכנה המיידית של ההפיכה המשפטית נעצרה, לפחות לעת עתה. פגרת האביב של הכנסת, האיום הביטחוני הגובר והבטחתו של נתניהו להידברות דחו את קידום תוכניות הממשלה, ועד כה, מרבית החוקים לא עברו. אך למעשה, ההפיכה המשפטית הצליחה, ובענק – אומנם לא במטרתה המוצהרת, אבל במטרה אחרת, חמקמקה ונסתרת.

ניסיון ההפיכה המשפטית קירב את ישראל, יותר מאי פעם, לסיפוח חוקי ותודעתי של השטחים הכבושים, ולמימוש חלומם של רבים בארץ ובמסדרונות הכנסת לארץ ישראל השלמה והיהודית באופן בלעדי.

"חלון אוברטון" הוא ביטוי שמשמעותו טווח הרעיונות המקובל בשיח הציבורי, זה שמגדיר את גבולות הדמיון הפוליטי. מה שבתוך החלון נחשב סביר וניתן לדבר עליו, ומה שמחוצה לו – רדיקלי ולא מתקבל על הדעת. בספקטרום הפוליטי ההיסטורי הרחב, לאומיות המבוססת על הזדהות אתנית ולא אזרחית היא עקרון ימני. בישראל, הרעיון הימני של מדינת לאום אתנית ומדירה הוא ה"מרכז".

>> סרבן ראשון מול ממשלת בן גביר

גם ימנים וגם שמאלנים בישראל מסכימים על קיומה של ישראל כמדינה יהודית. לכן, חלון האוברטון בישראל נמצא בצד ימין של הספקטרום, ושם תמיד היה. רעיונות שנתפסים בקרב הקהילה הבינלאומית כסבירים למדי, כמו מדינת כל אזרחיה, נתפסים בישראל כאנטי ציוניים ורדיקליים. מצדו השני של הספקטרום, רעיונות פשיסטיים בוטים כמו אלה שמקדם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – למשל טוהר גזע ועליונות מוחלטת של קבוצה אחת על קבוצה אחרת – זוכים לאהדה רבה, ולא מתויגים כרדיקליים, כפי שהם היו מתויגים במקומות רבים בעולם.

תכונה נוספת של אותו החלון היא דינמיות. דעות משתנות, ואיתן גם השיח. זוהי תזוזה טבעית של ההיסטוריה. אך ישנם מהלכים כה קיצוניים ותלושים מהמציאות, שהם מצליחים למשוך את החלון בעוצמה לכיוון כזה או אחר. כאן טמון סוד הצלחתה של הממשלה הנוכחית. מהלך ההפיכה המשפטית היה כה קיצוני ותלוש מהמציאות, שהוא הצליח להזיז את השיח הישראלי לנקודה הכי ימנית שבה הוא היה מזה שנים.

במובן הזה, במסגרת ההפיכה, לא משנה אילו חוקים עברו ואילו לא – מה שמשנה הוא השיח. התרחיש שבו ישראל הופכת לדיקטטורה הוא כל כך קיצוני, שעכשיו גם המרכז והשמאל הישראליים מוכנים לעזוב את סוגיית הכיבוש; היא רחוקה מדי על הספקטרום, אי שם בצד שמאל, אי אפשר להגיע אליה בכלל.

הכיבוש, ופלסטינים ככלל – שמלכתחילה לא נכחו בתודעה הציבורית יותר מדי – נעלמו כליל. הציבור הערבי נזנח כלא רלוונטי. במחאות הגדולות ביותר שידעה ישראל אי פעם בחרו במכוון להשמיט את הכיבוש כסוגייה רלוונטית. קריאות למחיקת כפרים התחילו להישמע משרים בכירים. 17 אלף איש, ובהם חברי כנסת ושרים, צעדו לאביתר בהסכמה מלאה של הצבא ובשיתוף פעולה של רשויות וחברי כנסת.

כל הדיון סביב הפוגרום בחווארה בחודשים האחרונים היה פנים-יהודי. המפגינים שאלו את השוטרים "איפה הייתם בחווארה?" לא מדאגה לפלסטינים קורבנות הפוגרום, אלא מזעם על דיכוי ההפגנות בתל אביב. העיירה הפלסטינית, שעומדת על תילה כבר מאות שנים, הפכה לאתר של דיון פנים-ישראלי על תפקיד המשטרה. פתאום, בלי לשים לב, השטחים כבר מרגישים לנו חלק מישראל.

אבל מעבר לשינוי בשיח, הגורמים הקיצוניים בממשלה השתמשו בהקצנה למען שינויים בצעדי מדיניות קונקרטיים. המהלך של בן גביר, שבו הסכים להקפאת ההפיכה המשפטית תמורת הקמת מיליציה תחתיו, מראה את זה באופן הכי שקוף שיש. מה זה כבר הקמת מיליציה פשיסטית, לעומת הניסיון שנעצר להפיכת ישראל לדיקטטורה? מחיר שכנראה רבים מוכנים לשלם. ובזמן שדעתנו הוסחה, בוטל לו חוק ההתנתקות, ועבר בקריאה טרומית חוק עונש מוות למחבלים.

אסור לנו לשחק לידיהם. אסור לנו להשתיק את הסוגיות החשובות, אסור לנו להגיד שהכיבוש יכול לחכות עד אחרי שהמחאה תצליח. אנחנו חייבים להמשיך לדבר ולהילחם דווקא על מה שנמצא מחוץ לשיח הציבורי ו"פוגע במחאה", כי בקרוב מאוד זה עלול להיות מאוחר מדי. אנחנו חייבים לדבר על הכיבוש.

יובל דג הוא סרבן גיוס, המרצה כיום תקופת כליאה שלישית על סירובו להתגייס.