ה"הורים" של אוסלו לא היו ירושלמים

כשאוסלו נולד, לקחו אותו הוריו למסע ארוך, הרחק מירושלים. הם דילגו עליה, כאילו אפשר להתעלם ממנה. בספטמבר לפני שלושים שנה, הוסכם לדחות את הדיון על עתידה של העיר.

ההנהגה הישראלית היתה שבויה במיתוס "ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח נצחים", שהיא יצרה וטיפחה. התפיסה המיתית של מנהיגי ישראל, שאותה הנחילו גם לציבור, מנעה מהם לראות את העיר הריאלית – זו שקמה בבוקר והולכת לישון אחרי יום ארוך של התמודדות עם בעיות וצרכים של כל עיר רגילה. המיתוס הלאומי הרתיע. מי יעז לנפץ אותו ולבדוק אם הוא ריאלי?

ה"הורים" של אוסלו לא היו ירושלמים. הם לא התהלכו ברחובותיה ולא התערו בין תושביה. היא נתפסה כמרחב אחר, שונה מאוד. הישראלים ראו רק את היותה עיר קודש, זרה לחיי החלוצים, למורשת הפלמ"ח ולישראליות הגאה של תל אביב. עיר זועפת, קשה ומלאת עימותים.

הנהגת אש"ף בתוניס לא הכירה את העיר, והדירה מהמשא ומתן את שלוחתה המקומית – האוריינט האוס בראשות פייסל חוסייני. הנהגת אש"ף הסיטה אותה לנתיב צדדי ללא מוצא, אל השיחות העקרות שנוהלו בוושינגטון. הערוץ החשאי של אוסלו עקף את שיחות וושינגטון. ניתן רק לשער מה היה קורה אילו באוסלו ייצגו את אש"ף פייסל חוסייני וחנאן עשראווי, שני מנהיגים ירושלמים שבאו במגע שוטף עם ישראלים. עבור הנהגת אש"ף, העיר היתה סמל לאומי-דתי. הם רצו לאחוז בסמל, לא ליישב אותו עם המציאות העירונית.

גילוי נאות: אוסלו, כלומר האירועים והמהלכים שהתרחשו מאז ספטמבר 1993, הם חלק מהביוגרפיה האישית, המקצועית והפוליטית שלי. נטלתי חלק ביוזמות של החברות האזרחיות בישראל ובפלסטין בעיר, במטרה להכיר ל"הורי" אוסלו את ירושלים ואיך יכול להיראות בעיר הסכם שלום. בין שתי הקבוצות היה ערוץ פתוח, שבו הוחלפו מידע ורעיונות ונלמדה המציאות בשני חלקי העיר. כאשר התקרבה פסגת קמפ דיוויד, שבה אמור היה להיחתך עתידה של ירושלים, לא היתה לשני ה"הורים" חסרי הידע ברירה והם הראו עניין בתוצרי הקבוצות הללו.

ההנהגות של שני הצדדים ערכו היכרות עם העיר מאוחר מדי ולאט מדי. ירושלים היתה הנושא העיקרי עליו דנו בקמפ דיוויד 2000, ולא פלא שהוועידה התפוצצה בסופו של דבר בגללה. מתנגדי אוסלו, לעומת זאת, פעלו מהר יותר, ודרכם היתה קלה יותר מזו של "הורי" אוסלו. הם נדרשו רק לרומם את המיתוס של ירושלים בתודעה הלאומית, ההיסטורית והדתית של כל צד. ואילו "הורי" אוסלו היו צריכים לעדכן את המיתוס, אם לא להשתחרר ממנו. את זה הם התקשו מאוד לעשות.

פער עמוק בכל תחומי החיים

הנה כמה עובדות שחושפות את הפער בין המיתוס והרטוריקה לבין המציאות: מזרח ירושלים לא היתה קיימת לפני 1967 – ישראל יצרה אותה כשסיפחה את העיר הירדנית הקטנה ושטחים נרחבים מצפון, מדרום וממזרח לעיר הישראלית. ישראל שולטת על ירושלים "המאוחדת" זמן רב יותר מאשר המנדט הבריטי והשלטון הירדני גם יחד.

בשנים אלו שינתה ישראל את פני העיר בהיקף שאף ממשל קודם לא עשה. ירושלים היא העיר הגדולה ביותר בשטחה ובאוכלוסייתה בישראל או בפלסטין. 10% מכלל הישראלים והפלסטינים גרים בירושלים. למעשה, ירושלים היא עיר דו-לאומית. בשום עיר מעורבת אחרת לא מהווים הפלסטינים 40% מתושבי העיר. ובשום אזור אחר במרחב שבין הירדן לים התיכון אין מגע יומיומי בין ישראלים לפלסטינים באותו היקף כבירושלים.

טעות לראות זאת כישראליזציה של הפלסטינים. בירושלים מתקיימת דינמיקה של חיי יומיום עירוניים שיש בה גם מגע אזרחי בין יהודים לערבים-פלסטינים וגם אלימות, מרחב משותף ורתיעה ממנו, זיקה למקום "שלי" ותודעה מקבילה של מקום "אחר".

זאת ועוד, ירושלים היא תא השטח היחיד שבו פרויקט ההתנחלות הישראלי הצליח דמוגרפית. חצי מיהודי העיר גרים מעבר לקו הירוק, בשטח הירדני לשעבר. אך זהו גם הגבול העליון של ההצלחה. הם לא משנים את העובדה שירושלים היא עיר דו-לאומית. המציאות הורסת את המיתוס הישראלי על עיר מאוחדת ויהודית, ואת מיתוס העיר היהודית והדמוקרטית.

בירושלים מתקיים פער עמוק בכל תחומי החיים בין האזרחים היהודים והתושבים הערבים. זו אחת הערים העניות ביותר בישראל, והיא דוחה גם את תושביה היהודים. מזה עשרות שנים, הרבה יותר יהודים עוזבים את העיר מאשר באים לגור בה. ואילו התושבים הפלסטינים דבקים בה, למרות המאמץ הישראלי הנרחב להמעיט את מספרם.

הלקחים משנות אוסלו ברורים. אין לדחות את העיסוק בירושלים לסופו של המשא ומתן להסדר קבע, אלא צריך להתחיל בירושלים. יתר על כן, כדי שהמשא ומתן יצליח יש לשנות עוד לפני כן את המציאות בעיר. זו אחריותה של ישראל כשלטון כובש וחזק, לפנות מקום להווייה ולממסד עירוני פלסטיני. את המשא ומתן צריכים להוביל ירושלמים, ומטרתו צריכה להיות שונה מזו שהוצבה מאז קמפ דיוויד.

המטרה הישראלית אז היתה ההיפרדות מוחלטת לשתי ערים ושמירה על עליונות ישראל בכל תחום. במקום הפרדה מוחלטת, שתהפוך את ירושלים ואת אל-קודס לערי גבול חשדניות ומבוצרות, צריך לשמור על החיבורים הרבים בין תושבי מזרח ומערב ירושלים, ולפתח אותם. ובמקום עליונות ישראלית, להעמיד את השוויון והשותפות כמטרות ההסכם.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה