הגבלת כוחה של המדינה - זו המשימה של השמאל היום
לפי החלוקה המסורתית, הימין תומך בממשלה צרה שתבטיח חופש לאזרחים והשמאל תומך בממשלה רחבה שתבטיח שוויון. המאבק נגד העריצות של נתניהו צריך ללמד אותנו שהמאבק הוא בין תומכי דמוקרטיה למתנגדיה
חוסר אמון עמוק, נרחב, מהותי בממשלה. זו התחושה הכללית של הציבור הישראלי בימים אלה. חוסר האמון הזה מוצדק לחלוטין. הוא תוצאה של כישלון כרוני של הממשלה בטיפול במשבר הקורונה, במשבר הכלכלי ובהיעדר מוחלט של דוגמה אישית מצד ההנהגה, בעיקר מצידה של סביבת ראש הממשלה.
הימין היום לא רוצה ארץ ישראל השלמה או קפיטליזם. הוא רוצה שלטון יחיד של נתניהו. נתניהו בעצרת בחירות (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
חוסר האמון הזה הוא גם תוצאה של שלוש מערכות בחירות, עם רביעית מאיימת בדרך, של ראש ממשלה חשוד בפלילים, של תקציב שלא עבר – סתם כי לא התחשק להעביר תקציב – וגם של הסכם שלום שנחתם מבלי שפקידים בכירים או הציבור הכללי קראו אותו (וכעת מסתבר שכנראה שהוא סביר, אז למה לא להפיצו מראש?).
הוא כמובן תוצאה של החלטות לא מקצועיות, לא ענייניות, הממוקדות רק באיסור על הפגנות ובמצבו המשפטי של נתניהו.
כלומר, לנתניהו חלק עיקרי במשבר האמון הישראלי, כמו גם לסביבתו הנרפית ולאופוזיציה הבלתי מתפקדת. אבל לחוסר האמון בממשלה שורשים עמוקים יותר. השורשים האלו עמוקים דיים לאפשר לנו דיון מחדש על הציפיות שלנו מהממשלה; לדון מחדש על תפקידה של הממשלה בחיינו; ולדבר על הגבלתה של המדינה כחלק מתפיסת העולם החדשה, המחודשת, של השמאל.
כלומר, עלינו לדון לא רק בחוסר האמון שנתניהו מייצר כלפי הממשלה שהוא עומד בראשה, ולא רק בצעדים האנטי-דמוקרטיים, בואכה דיקטטורה, שהממשלה הזו מייצרת, אלא ביחס שלנו אל המדינה ותפקידה.
ככלל, הגיע הזמן לרענן את האופן שבו אנחנו מגדירים את אידאולוגיית השמאל, לחשוב מחדש על הנוסחאות, האקסיומות והערכים שעמדו בבסיס השמאל במשך שנים, בישראל אך גם בעולם הרחב, כדי להתאים אותם למאה ה-21.
הריענון לאידיאולוגיה של השמאל שאני רוצה לדון בו במאמר הזה נוגע לכך שהגיע הזמן שהשמאל יתחיל לדבר על הגבלתה של המדינה, על הגבלת כוחה של הרשות המבצעת, על הגבלת כוחם של העומדים בראשה.
החלוקה הישנה כבר לא תופסת
התרגלנו לדיכוטומיה העתיקה שלפיה הימין קורא להגבלת המדינה, לממשלה צרה, להפחתת הוצאות, ואילו השמאל קורא להרחבת השירותים החברתיים, להרחבת מוטת הפעולה של המדינה, להרחבת הפיקוח שלה ולהלאמה. אבל האמת היא שמלבד שיח, שברובו מנותק מעולם המעשה, לא נותר הרבה מהדיכוטומיה הזו.
הדיכוטומיה הזו, בשיח הפוליטי, נהוגה לא רק בישראל, אלא גם במדינות אחרות. ממש כפי שבישראל יש רתיעה שמאלית מהמילים "חירות" או "ליברליות", כך גם בעוד כמה מדינות באירופה.
בארה"ב חלקים גדולים של הימין הרפובליקאי ממשיכים לשאוף ליותר חופש, פחות מסים וצמצום מדינת הרווחה. אפילו בהקשר של הקורונה, המתנגדים העיקריים והקולניים ביותר למגבלות שמוטלות עקב המחלה בארה"ב ובגרמניה הם אנשי ימין, ובעיקר ימין קיצוני.
אבל הדיכוטומיה הזו כבר לא נכונה. היא לא נכונה משום שהגלגול החדש של הימין הפוליטי הוא חזרה אל המלוכנות, אל הרודנות, אל הערצת מנהיג והגבלת החופש האישי, תוך פירוק המנגנונים המאפשרים ליחידים ולקבוצות מוביליוּת, חופש אישי והעצמה אישית וקבוצתית.
הימין בישראל, אך גם במקומות אחרים בעולם, תומך היום למעשה בשלל התערבויות ממשלתיות ובאינספור אופנים של הגבלת החירות. בכמעט כל ההיבטים, הימין מבכר מגבלות על החופש הרבה יותר מאשר השמאל הפוליטי. כך במדינות רבות, וכך גם בישראל.
בשינוי פרטים ונוסח, הימין הפוליטי תומך במדיניות הגירה נוקשה יותר; בהגבלות על צריכת סמים קלים; בהגבלות על הזכות של להט"בים למשפחה; בהגבלות שהנימוק להן הוא איום ביטחוני – מלחמה או טרור; ופעמים רבות בהגבלות שונות על חופש הביטוי תוך הפעלת כוחם של המשטרה והצבא.
בימים האלו ממש אנו רואים בישראל את השימוש במשטרה כדי לפזר הפגנות נגד הממשלה, ואנו רואים שימוש בצבא כדי להשליט מגבלות על אזרחים. וכמובן אנו חיים כבר 53 שנה עם משטר כיבוש של הפלסטינים, 38 שנה מתוכן תחת שלטון ימין.
הימין היום עוסק בדיכוי מצד המדינה, לא בחופש. שוטרים פושטים על הכפר אום אל חיראן (צילום: קרן מנור/ אקטיבסטילס)
אך העובדה שהימין הפוליטי ממשיך לטעון כי הוא נושא את "ערכי החירות" ותומך מפעם לפעם במאבקים נקודתיים למען "חירות", גורמת לשימור האשליה כאילו הדיכוטומיה העתיקה והאנכרוניסטית בין ימין הדורש חירות ושמאל הדורש מדינה חזקה ממשיכה להתקיים.
אי העשייה החברתית של הימין גרם לרבים לחשוב שהחלוקה הישנה של ימין-שמאל בנושא הכלכלי עדיין נכונה, ולפיכך אנשי שמאל רבים נוטים לתמוך בהרחבת המדינה והרחבת השפעתה. אך זהו רק בלבול הנובע מרטוריקה שקרית.
בחינה של מדיניות הימין בישראל מראה עד כמה הוא התומך העיקרי במעורבות המדינה ובהשלטת כוחה. כך למשל הריסת בתים במזרח ירושלים או בכפרים הלא מוכרים בנגב היא דרישה חוזרת של ארגוני ימין; השלטת חוקים דתיים – לגבי נישואים, פתיחת עסקים, הגבלת התנועה וקבלת אזרחות הם דרישות של הימין ושותפיו הקואליציוניים.
הימין הישראלי פועל במרץ להגבלות על מדיניות ההגירה בישראל – כלפי פליטים אך גם כלפי זכאי חוק השבות. הימין הישראלי מקדם איסור על הפגנות בתקופת הקורונה – למרות שאין בו כל צורך או הצדקה רפואית. וגם הכיבוש, כמובן, הוא פרויקט ימני.
אפשר לפרסם אינספור מאמרים על התפקיד של מפא"י או מפ"ם בפרויקט הכיבוש, אך העובדה היא שהליכוד בשלטון כבר יותר מ-40 שנה, וכשהעבודה או מרצ היו בממשלה הן ניסו לקדם את פתרון שתי המדינות או לכל הפחות להפחית את נזקי הכיבוש.
הפרויקט המרכזי של הימין הוא הנצחת שלטונו
למעשה, הפרויקט האמיתי של הימין בשנים האחרונות איננו "קפיטליזם", ואפילו איננו "ארץ ישראל השלמה", אלא הוא הנצחת שלטון הימין. הימין מקדם אותנו לקראת מדינה חסרת מעצורים, הנהגה פוליטית נטולת מתחרים ושלטון מעין מלוכני. במקרה הנוכחי – של נתניהו.
הפרויקט האמיתי של הימין הישראלי הוא שמירה על השלטון. הוא אינו מבקש שינוי בסדרי עדיפויות או בניסוח תוכנית טובה יותר למדינה על פי עמדות הימין. מטרתו הוא לשמור על השלטון ולחסל כל גורם מאזן.
לשם כך נעשים מאמצים אדירים – תקשורתיים ופוליטיים – לחיסול מערכת המשפט, לצמצם בכוחה של הכנסת ולהחליש את הפקידוּת. הכל כדי להביא למצב שבו הממשלה, והעומד בראשה, יעשו כרצונם.
הימין הישראלי, כמו גם האמריקאי, לכאורה תומך בהסרת מגבלות על עסקים, אך בפועל מדובר בעסקים גדולים, החזקים ממילא ומקורבים לשלטון. כלומר נוצרת כאן מעין אוליגרכיה של הון-שלטון. למעשה, האישומים נגד נתניהו נוגעים בדיוק בנקודה הזו – הסימביוזה החולנית בין פוליטיקאי בכיר ועוצמתי לבעלי הון חזקים במיוחד.
הפגנה בבלפור, ב-21 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)
הדיכוטומיה האמיתית היום היא בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה. הוויכוחים והמאבקים הכלכליים לא תמו, אבל החלוקה המיושנת של קפיטליזם מול סוציאליזם כבר לא תופסת.
המצב הנוכחי – שבו ראש ממשלה מואשם בפלילים מנהל בצורה ריכוזית וכושלת משבר בריאותי שהופך למשבר כלכלי חמור ומדלג ככל יכולתו על הכנסת – הוא נקודת הקיצון של תהליך ארוך שנים.
אולם הדרישה השמאלית להגבלת הממשלה אינה רק תוצר של הרכב הממשלה הנוכחית או זהות העומד בראשה. היא צריכה להיות עמוקה ומהותית יותר. אחרי עשרות שנות שלטון הימין, גם מערך הפקידות מלא באנשי ימין. המאמץ למלא את מערך הפקידות ב"אנשינו" הצליח עד כדי כך ששרים שאינם אנשי ימין מתקשים להעביר החלטות שלא מסתדרות עם קו הימין.
דוגמה עדכנית לכך היא ברשות להתיישבות הבדואים (גוף שלא היה צריך להתקיים, ויש לבטלו בהקדם). הרשות עברה לאחריותו של שר הכלכלה עמיר פרץ, המגלה יחס חיובי כלפי הציבור הבדואי יותר מקודמיו. אך רגע לפני כניסתו לתפקיד, הוארך מינויו של מנכ"ל הרשות יאיר מעיין, מי שמונה וכיהן תחת השר אורי אריאל מהבית היהודי. כלומר, הימין מינה איש ימין במטרה לסנדל את האפשרות של שר לקדם שינוי ברשות שקיבל תחת אחריותו.
לכך אפשר להוסיף רשויות, מחלקות ואגפים ממשלתיים שתכליתם היא לשרת את מטרות הימין בכלל, והימין הדתי בפרט. החינוך החרדי והציוני-דתי מקבלים תקציבי ענק מהממשלה לצורך חינוך מוטה פוליטית. הוא הדין בחטיבה להתיישבות, במשרד הדתות, ברבנות הראשית ועוד.
לפיכך גם מהפך שלטוני, שכבר שנים אינו ריאלי על פי כל סקר, לא יספיק כדי לשנות את כיוון הספינה הממשלתית העוינת את עמדות השמאל, את עקרונות השמאל ובמיוחד את הציבור הערבי.
השמאל צריך להטיל ספק בשלטון
לא מדובר רק במקרה הישראלי. באופן כללי יש לחשוד בממשלות בעידן הזה. כלים טכנולוגיים חדשים מאפשרים לממשלות לחדור לפרטיות האזרחים. חווינו את זה עם המאגר הביומטרי ואנחנו חווים את זה עכשיו עם האיכון הסלולרי שמפעיל השב"כ, כביכול בשם המלחמה בקורונה.
כלים טכנולוגיים אלו מאפשרים למשטרים אפלים ולממשלות בכלל מעקב ושליטה באוכלוסייה כפי שלא התקיימו מעולם. שילוב של שליטה במשטרה ובצבא עם מערכי מעקב טכנולוגיים מאפשרים לכל ממשלה כוח שלא היה לאף שלטון מעולם. ודאי ממשלה מרושלת כמו ממשלת ישראל, שבה לראש הממשלה כוח בלתי נתפס.
כפי שכתבתי בתחילה, על השמאל הישראלי לחשב מחדש את ערכיו ועקרונותיו. יש יותר מדי חלקים בשמאל שממשיכים דיון, שהחל והוגדר לפני כ-160 שנה, ומידת הרלוונטיות שלו לימים אלו מוגבלת. ערך השוויון הוא קריטי לשמאל, אבל האופן שבו אנחנו מבינים שוויון, והיחס בין חופש לשוויון צריך להשתנות.
עלינו להתחיל לקרוא להגבלה משמעותית של הממשלה. עלינו להפוך את הספק בכוונות השלטון לחלק עמוק, מהותי, מהאג'נדה המתחדשת של השמאל. חוסר האמון בשלטון המתפשט עתה בישראל צריך להיות מופנה קודם כל אל נתניהו, אחר כך אל שלטון הימין בכלל ובהמשך אל הממשלה בישראל ואל ממשלות בכלל.
מול ימין המבכר את העריצות, צריך לקום שמאל המבכר את השוויון, את החופש האישי, את האחריות האישית ואת חוסר האמון העמוק בממשלה.
למעשה, כבר היום השמאל הישראלי ממילא דורש את הגבלת כוחה הבלתי נסבל של הממשלה בתחומים רבים. אנו דורשים מדיניות הגירה אנושית ומגבילה פחות. אנו דורשים חופש ביטוי, חופש אמנות, חופש התאגדות וחופש תנועה לכולם. אנו דורשים כי החלטות יתקבלו בצורה מסודרת ולא על פי גחמתו של אדם אחד.
אנו רוצים מערכות ביקורת פעילות, מערכת משפטית ביקורתית ומבקר מדינה אפקטיבי. אנו רוצים אקדמיה פעילה ועצמאית. אנו רוצים שחוקים דתיים לא יגבילו את זכותנו לבחור את בני ובנות זוגנו, את אורח חיינו ואת הנגישות שלנו לתחבורה ציבורית. ואנחנו כמובן דורשים את סיום הכיבוש והאפליה. את כל הדרישות האלה אי אפשר למצות בדיכוטומיה העתיקה "קפיטליזם-סוציאליזם".
ערך השוויון הוא יסוד של תפיסת השמאל, והוא יסוד הכרחי לכל תפיסת הדמוקרטיה. בשום אופן אין לשנות זאת. אבל בעת הזו, עלינו להפוך את ערך החופש, ובפרט את הגבלת כוחה של הממשלה, לחלק מהותי, יסודי ועקרוני מתפיסת השמאל. לא כניגוד לתפיסות השמאל, אלא כהשלמה הכרחית, תנאי הכרחי לקיומו של השוויון.
זו התגובה ההגיונית למצבו של השמאל הישראלי מול ממשלות הימין בכלל וממשלת נתניהו הנוכחית בפרט. אך זה גם הכיוון ההכרחי לניסוח מחדש של האמנה החברתית בין הציבור לממשלה שעל השמאל, הישראלי ובכלל, לנסח מחדש ולקדם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
