האם מפחידים אותנו מפני פיצוץ אוכלוסין כדי לדכא את מאבק המורים?

השנה 2048. מדינת ישראל נראית כמו תפאורה בסרט דיסטופי. פיצוץ האוכלוסין הבלתי נמנע, שאיש לא התמודד איתו, גרם לאסון. כך מוצגים פני הדברים בפרק הרביעי של הסדרה "בלי פאניקה", בכיכובם של לוסי איוב וגורי אלפי, המוקרנת בכאן 11.

הסדרה מתיימרת ללמד אותנו "כיצד עלינו כמדינה וכפרטים להתכונן ולהתמודד עם האסונות הבאים". אך האם פיצוץ האוכלוסין הזה באמת בלתי נמנע? מבדיקה קצת יותר מעמיקה נראה שהטענות שמוצגות בפרק כסיבות לאסון הן לכל הפחות בעייתיות. התוצאה, בכל מקרה, מייצרת הפחדה שעלולה לתרום לדיכוי מאבקים חברתיים בוערים, וגם להרצת נדל"ן.

הפרק הרביעי נפתח בקטע מבוים בהשתתפות איוב ואלפי. איוב נראית בו רוכשת דירה מוארת, ממנה נשקף נוף ירוק. אלפי שם כיועץ שלה. קאט אל העתיד: הדירה חשוכה, הנוף הירוק התחלף בתצפית ישירה לבניין סמוך מאוד, איוב, שהזדקנה מאוד, צופה בחדשות בטלוויזיה.

גרפיקה ממוחשבת מציגה את ישראל כזוועה אמיתית: בניינים צפופים ומתקלפים, כבישים עמוסים. בחדשות הקריינית מבשרת כי "היום נולד התינוק ה-17 מיליון בישראל. ההורים המאושרים נקנסו".

17 מיליון? נשמע מפחיד מאוד. אבל מאיפה המספר הזה?

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) פירסמה שלוש תחזיות של גידול האוכלוסייה בישראל – נמוכה, בינונית וגבוהה. בפרק הוצגה רק התחזית הגבוהה ביותר.

אוכלוסיית ישראל מונה כיום כ-9.5 מיליון נפש, לפי נתוני הלמ"ס. ב-2021, גידול האוכלוסייה היה 160 אלף איש בלבד. כרגע, התחזית הנמוכה של הלמ"ס נראית כתרחיש הסביר יותר. הפערים נשמעים קטנים בשנים הקרובות, אבל ככל שחולפות השנים, המרחק בין התחזיות גדל – ועד 2065 מדובר בהבדל של כמעט 10 מיליון נפש בין התחזית הנמוכה לגבוהה.

יש לציין שבתחזיות גידול האוכלוסין של האו"ם המספרים שונים לחלוטין. התחזית החציונית של האו"ם צופה שעד 2100 תמנה אוכלוסיית ישראל כ-18 מיליון איש "בלבד".

"ברוך הבא לעולם ילד, הרגע הרסת אותו לכולם" (לוסי איוב, דקה 6:19)

בהמשך הפרק אנחנו מגיעים לחדר לידה. ד"ר אליהו בן משה מדבר בו על הפקקים בכבישים, ולצד זאת על עלייה משמעותית במספר הלידות. אך האם באמת יש קשר בין הדברים? האם הגידול במספר כלי הרכב שאנחנו רואים בשנים האחרונות קשור לגידול באוכלוסייה, או אולי למשהו אחר?

על פי נתוני הלמ"ס, קצב הגידול השנתי של מספר כלי הרכב הפרטיים על הכבישים ב-2009-2018 היה כפול מקצב הגידול שלו ב-2001-2009.

הגידול הדמוגרפי באותן שנים לא יכול להסביר את הזינוק הזה. קורלציה מובהקת יותר ניתן למצוא בגידול באשראי.

בין 2014 ל-2016, למשל, ניתנו הלוואות לכלי רכב חדשים במימון של לא פחות מ-100% מעלות כלי הרכב, ובריבית נמוכה. הלווים משלמים בעשרות תשלומים על פני כמה שנים, וכלי הרכב היה מוכר כבטוחה להלוואה, בלי התחשבות בירידת ערכו לאורך חיי ההלוואה.

ב-2017, המפקח על הבנקים התערב בחגיגה והחליט לרסן את ההלוואות. למרות זאת, הריבית הנמוכה באופן חריג לאורך כל התקופה היתה תמריץ להמשיך ברכישות. ולפי דיווחים, החגיגה הזאת לא נפסקה, רק נדדה מהבנקים לחברות האשראי החוץ-בנקאי.

ויש עוד סיבות לגידול בצפיפות בכבישים שאינן באמת קשורות לשיעור הילודה. למשל, הרגלים משפחתיים להחזיק ביותר מכלי רכב אחד.

"מדוע האוצר לא יכול להעלות את השכר? כי יש הרבה גננות" (ד"ר בן משה, דקה 10:10)

ד"ר בן משה: "מדוע האוצר לא יכול להעלות את השכר? כי יש הרבה גננות. מדוע אי אפשר להשקיע כמו שמדינות מפותחות בעולם משקיעות במערכת החינוך?"

גורי אלפי: "כי יש יותר מדי".

ד"ר בן משה: המשאבים הם מוגבלים, יש לנו שמיכה אחת שמכסה את כולנו".

אפילו הכלכלנים הימניים ביותר לא היו מעיזים להשמיע טיעונים כאלה, שלקוחים היישר מהתפיסה המלתוסיאנית. אפילו הם מדברים במונחי "תוצר לנפש", כדי להתייחס לעובדה שבין האוכלוסייה לתוצרתה מתקיימים איזשהם יחסי גומלין, ושהתקציב כבר לא מבוסס על חוקי אצבע מהמאה ה-18, שקושרים בין גידול האוכלוסייה לעוני ומחסור הכרחיים.

טיעונים מהסוג הדי פרימיטיבי הזה משרתים לא רע את האידיאולוגיה הנוכחית של משרד האוצר, ומספקים תירוץ נוח מדוע מדינה שנמצאת ביתרה תקציבית של 34 מיליארד שקל, בנוסף לתכנון גירעוני של 64 מיליארד שקל ועודפי גבייה ממסים, לא יכולה לשלם משכורות ראויות למורות ולגננות.

הם גם מסבירים מדוע המדינה ממשיכה להכפיף את עצמה לכללים כמו הנומרטור וכלל ההוצאה – שלא מאפשרים לה להגדיל את ההוצאה כדי להציל שירותים ציבוריים הכרחיים מגסיסה, אפילו בתקופה של גירעון אפסי.

"אתה אומר, עדיין להחזיק נדל"ן, זה מה שאתה אומר" (גורי אלפי, דקה 17:04)

הנושא שזכה למירב תשומת הלב בפרק היה נושא הנדל"ן. כאן, העלו אלפי ואיוב סוגיה באמת חשובה ובוערת, שלא זוכה להתייחסות מספקת בתקשורת – היעדר תשתיות ראויות בבנייה צפופה. מתכננת הערים פרופ' רחל אלתרמן מתייחסת בפרק לסוגיה חשובה נוספת: העלות הגבוהה של תחזוקת המגדלים, שרוכשי הדירות אינם מייחסים לה די חשיבות.

אבל מעבר לסוגיות האלה, המסר העיקרי שעובר הוא שעליית מחירי הדיור היא תוצאה ישירה של גידול בילודה ובשיעורי הגירושין. האמנם?

כנראה שלא. מחקר של מכון שורש, מצא שהחל ב-2013, מספר יחידות הדיור שהסתיימה בנייתן עבר את תוספת המשפחות באותה בשנה. גם בנק ישראל פרסם בדו"ח השנתי האחרון שלו (פרק ט') כי מלאי הדירות עלה בשנים האחרונות באופן עקבי בקצב מהיר מקצב גידול האוכלוסייה.

מי שמחפש קורלציה משמעותית למחירי הדיור, ימצא אותה בנקל בירידת הריבית: עם ירידת הריבית ב-2008, מחירי הדיור התחילו לנסוק. בנוסף, צעדי מיסוי כמו העלאת מס הרכישה, ותוכניות ממשלתיות כמו מחיר למשתכן, הובילו להקדמת ביקושים גדולים, ולהתקררות השוק לאחריה.

בנק ישראל מדבר בדו"ח היציבות הפיננסית האחרון שלו על רמת הסיכון הגבוהה בשוק הדיור. הסיבות: לווים לוקחים משכנתאות גדולות יותר, הכנסתם נמוכה יותר, וגובה ההחזר החודשי שלהם הולך ועולה. זאת, לצד גידול חד בחובות להלוואות צרכניות, ובפרט חוץ-בנקאיות, שמתאפיינות בריבית גבוהה.

גם חברות הבנייה והיזמים נמצאים בדרגת סיכון גבוהה. והכל בגלל הימור אחד, שמשותף לכולנו, ושמרחף גם מעל הפרק: זה יעלה, רק יעלה, תפוס את הפיסה שלך היום, כי מחר ייגמר המקום.

אבל, על פי דו"ח מצב הטבע של המארג – התוכנית הלאומית להערכת מצב הטבע בישראל, רק 10.4% משטח המדינה הוא שטח בנוי. סביר להניח שאם נראה את הנוף הירוק מהמרפסת מתחלף לנוף לסלון הבית השכן, כפי שקרה לאיוב, זה לא יהיה מכיוון ש"נגמר המקום". זה יקרה מכיוון שפוליטיקאים מרסקים את התכנון העירוני, לוקחים מידי הציבור את יכולת ההתנגדות, ומכופפים את ארגוני הגנת הטבע.

והם עושים זאת כשהם רוכבים על פאניקת הגדלת ההיצע – שנובעת מהאמונה של כולנו שמחירי הדירות רק יעלו. באופן אירוני למדי, הפרק, שמזהיר מפני בנייה צפופה, תורם את חלקו הקטן להמשך קיומה של הפאניקה הזאת.

נשאלת השאלה כיצד בכתבה שמזהירה מפני פיצוץ אוכלוסין לא נאמרת ולו מילה על הגירה. בשנת 2000 הגיע לישראל העולה המיליון מבריה"מ לשעבר בגל העלייה הזאת. לאורך השנים היו עליות ממדינות נוספות. פוליטיקאים וגורמים אחרים מדברים על עידוד העלייה, ויש אפילו מי שמציגים אותה כ"פתרון לצורכי המשק". אז כיצד סוגיה משמעותית כל כך נעדרת מהפרק?

התשובה היא שהגירה היא סוגיה פוליטית באופן ברור, גלוי ובוטה. ככל הנראה, יוצרי הפרק לא מעוניינים להיות מזוהים עם עמדות פוליטיות שמתנגדות להגירה. אבל המסר עדיין עובר. היוצרים אולי חושבים שהפרק אינו פוליטי, אך המסרים הפוליטיים שהם מעבירים, במודע או שלא במודע, די קיצוניים.

אפשר היה לערוך בתוכנית השוואות בינלאומיות, שיבדקו אם גידול אוכלוסין דומה במדינות שונות הוביל לעלייה דומה במחירי הדיור. אלה לא נעשו. אף שהושמעו טיעונים שקשרו בין איכות השירותים לגודל האוכלוסייה, גם כאן לא נערכה השוואה בינלאומית כלשהי. ההשוואות הבינלאומיות היחידות שראינו עסקו במספר הלידות ובמדד הצפיפות.

נכון, ישראל היא אחת המדינות הצפופות ב-OECD. ונכון, אנחנו גם מובילים בקצב הילודה. וזה בהחלט הרסני, מסיבות רבות. בפרק מתייחסים להשפעות הפסיכולוגיות של זה. פחות, למעשה כמעט ולא, מתייחסים לכך שהנתונים האלה מציבים את ישראל בסיכון גבוה בהתמודדות עם משבר האקלים ומשבר המזון. וכן, זה גם משפיע – אם כי הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים – על מה שמכונה "יוקר המחיה".

בעוד האינפלציה שוחקת את שכרם של האזרחים והשירותים הציבוריים מגיעים למצבי קריסה, האוצר מנסה להפוך את מאבק המורים לסמל של "אי כניעה לסחטנות", כלומר מכריז בפני כל שהמדינה לא תגביר את תמיכתה או תשקיע בשירותים האלה.

והנה בא הפרק הנחמד הזה, ובהפקה מושקעת מצדיק את מדיניות האוצר. איוב ואלפי מספרים לנו שהייבוש בשירותים הציבוריים הוא בלתי נמנע, ולמעשה – אנחנו, בעיקר העניים שבנו, אשמים בו. הם ממליצים לנו "להמשיך להחזיק נדל"ן" (ואולי לרוץ לעוד משכנתא מסוכנת), ולזכור שאם משהו משתבש – זה רק עלינו.

טלי גולדרינג היא עורכת וידיאו, מורה ומרצה