newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דילול אוכלוסייה? תאנוס יכול לחכות

בתחום הדמוגרפי נראה שהעולם כולו מתקדם בכיוון חיובי, ולעומתו ישראל נעה במסלול בעייתי הפוך. במה מדובר, מדוע זה קורה, איך הפמיניזם קשור לזה, איך טעה נבל "הנוקמים" ומדוע מואשם ביל גייטס ב"דילול אוכלוסייה באמצעות חיסונים"? כתבה ראשונה: המצב העולמי

מאת:

אימרה נפוצה טוענת ש"חיים כיום יותר אנשים מאשר מתו אי פעם" ("The Living Outnumber the Dead"), אימרה זו שגויה מאוד. ההערכות מדברות על כ-108 מיליארד אנשים שנולדו לאורך ההיסטוריה, לעומת פחות מ-8 מיליארד החיים כיום, כך שמספר המתים גדול פי 12 ממספר חיים.

תאנוס מחכה (צילום: MrGranBomba777, CC BY-SA 4.0)

תאנוס מחכה (צילום: MrGranBomba777, CC BY-SA 4.0)

אולי הסיבה שהקביעה השגויה הזו נשמעת הגיונית היא שחיים כיום יותר אנשים על פני האדמה משחיו בכל רגע אחר בהיסטוריה. ב-12 אלף השנים האחרונות אוכלוסיית העולם צמחה­ פי 3,000. אבל כמעט כל הצמיחה הזאת קרתה ממש לאחרונה, ב-250 השנים האחרונות, למען הדיוק.

בגרף למטה ניתן לראות שעל פי מיטב ההערכות, אוכלוסיית העולם היתה יציבה מאוד במשך כמעט כל ההיסטוריה האנושית. משחר ההיסטוריה המתועדת ועד המאה ה-18 היה קצב הגידול השנתי 0.04% בלבד.

הגידול המהיר במספר בני האדם, שהחל במאה ה-18, בלט כבר מתחילתו לעיני האינטלקטואלים של התקופה. אחד מהנודעים שבהם, הכלכלן והכומר תומאס מלתוס פירסם אז את חיבורו רב ההשפעה "על עקרונות האוכלוסין". בחיבור זה הוא קבע את "העקרון המלתוסיאני", שלפיו יכולת ייצור המזון של האנושות גדלה בקצב קבוע ואילו ריבוי האוכלוסין גדל בקצב מעריכי, כלומר הרבה יותר מהר. לכן, לא ניתן להימנע מכך שהעוני, המצוקה, המחסור והרעב יילכו ויגדלו – ויובילו לבסוף לתמותה המונית.

רבים סברו אז ומאז שהעולם אכן דוהר לקראת גורל מלתוסיאני רע ומר. גם גרף אוכלוסיית העולם לעיל נראה על פניו כתומך בתפיסת הגידול המעריכי: משנת 0 לספירה מספר האנשים הוכפל בפעם הראשונה תוך 1,200 שנה; שוב תוך 550 שנה; תוך 150 שנה; תוך 60 שנה; ובפעם האחרונה תוך כ-35 שנה בלבד. המין האנושי מכפיל את גודלו בתוך פרקי זמן הולכים ומתקצרים.

האמנם אנו מאיצים לקראת התפוצצות אוכלוסין בלתי נמנעת, גוזרים על עצמנו אומללות ואולי אפילו כליה? האם רק תאנוס, רשע-העל של סרטי "הנוקמים", המייצג המודרני של הפילוסופיה המלתוסיאנית ומי שאפילו שמו נשען על תאנטוס (התגלמות המוות במיתולוגיה היוונית), יוכל להציל אותנו מעצמנו?

צילום מסך מתוך סרט "הנוקמים"

צילום מסך מתוך סרט "הנוקמים"

ובכן, לא. דמותו של תאנוס נוצרה בשנת 1973, ולא במקרה. עד שנות ה-70 אכן נראה היה שאוכלוסיית כדור הארץ מאיצה אל גורל רע ומר של התפוצצות אוכלוסין ומחסור במשאבים. אך הבנה טובה יותר של "מודל התמורה הדמוגרפית" הביאה לכך שבתוך כמה שנים כבר לא סבר אף דמוגרף שיש הגיון או צורך בקיומו של תאנוס שכזה. מודל התמורה הדמוגרפית יעיל יותר מתאנוס, וגם הגיוני בהרבה.

הטעות של מלתוס

מודל התמורה הדמוגרפית (Demographic Transition Model) נחשב לאחת התיאוריות המבוססות והמקובלות ביותר כיום במדעי החברה. על פי המודל, קיימים ארבעה שלבים דמוגרפיים מובהקים שדרכם עוברת כל חברה מודרנית במהלך התפתחותה.

ניתן לתאר את שלבי המודל באופן סכמטי באמצעות הגרף הבא, כאשר ציר ה-X מתאר את חלוף הזמן, וציר ה-Y מתייחס לשלוש עקומות שונות: קצב ילודה (בירוק), קצב תמותה (בכחול) וסך כל האוכלוסייה (בצהוב). מדובר בהרבה מידע על גרף אחד, לכן כדי להבין נבחן בנפרד כל אחד מהשלבים.

השלב הראשון מאופיין בקצב ילודה גבוה שמאוזן על ידי קצב תמותה גבוה. כתוצאה מכך גידול האוכלוסייה אטי מאוד, אם בכלל. הממצאים מצביעים על כך שהאנושות היתה בשלב זה לאורך כל ההיסטוריה האנושית ועד 200 השנים האחרונות. במאה ה-18 עברו בהדרגה כל מדינות העולם משלב 1 לשלב 2, וכיום אין כבר אף מדינה בעולם שנמצאת עדיין בשלב הראשון.

השלב השני מתאפיין בגידול חד באוכלוסייה. קצב הילודה ממשיך להיות גבוה, כמו בשלב הראשון, אך בזכות שיפורים בטכנולוגיה, בסניטציה, ברפואה, בתרבות ובאורח החיים יורד קצב התמותה (בעיקר בקרב ילדים). יש מגוון סיבות אפשריות לכך שהילודה נשארת גבוהה: אינרציה תרבותית; העובדה שבחברה חקלאית בעלת שפע יחסי היתרונות של עוד ידיים עובדות גדולים מהחסרונות של עוד פיות להאכיל; ומגוון סיבות תרבותיות ודתיות שרובן כרוך בדיכוי נשים.

מדינות אירופה היו הראשונות לעבור לשלב הדמוגרפי השני באמצע המאה ה-18, עם המהפכה התעשייתית. ככל שהתפשטו בעולם שיפורי המדע והטכנולוגיה עברו עוד ועוד מדינות משלב 1 לשלב 2, תהליך שהואץ החל מאמצע המאה ה-20, כשנפוצו בעולם חידושים כמו פניצילין, חיסונים, חומרי הדברה, תרופות חדשות, אמצעי מניעה וטכנולוגיה רפואית. רוב מדינות העולם כבר התקדמו הלאה מהשלב השני, אך לא מעט מדינות עדיין נמצאות בו, ובהן תימן, אפגניסטן, עיראק ומדינות אפריקה שמדרום לסהרה.

בשלב השלישי מתחיל להיסגר הפער בין קצב התמותה לקצב הילודה, והגידול באוכלוסייה מאט. קצב הילודה יורד בזכות שילוב של כמה גורמים, שכולם מתעדפים השקעה במספר קטן יותר של ילדים ומעלים את ערך זמנן של נשים:

  • תמותה נמוכה יותר בילדות דורשת פחות ילודה כדי להגיע למספר צאצאים מבוקש.
  • ככל שהחברה מתקדמת והופכת יותר טכנולוגית, הופך החינוך לקריטי בחשיבותו וההשקעה בגידול ילד מאמירה.
  • ככל שהחברה הופכת פחות חקלאית, העסקת ילדים הופכת לא לגיטימית או לא אפשרית, והתרומה לקיום המשפחה פוחתת.
  • המעבר המואץ לערים, על המקום המוגבל בהן, גורם לתיעדוף של איכות על חשבון כמות בכל האמור לגודל המשפחה.
  • שיפורים בגישה לאמצעי מניעה מקלים על תכנון משפחה. עיור מאיץ היבט הזה עוד יותר, הן מבחינת נגישות והן מבחינת אנונימיות: בעיר האישה לא צריכה ללכת קילומטרים לבית המרקחת הקרוב רק כדי לפגוש שם את הרוקח שהוא חבר של הוריה או בעלה.
  • ונקודת המפתח בכל האמור לדמוגרפיה: זכויות נשים. ככל שהחברה מתקדמת ונשים משתחררות יותר מבחינה תרבותית ודתית, הן חופשיות לרכוש השכלה, ליזום עסקית ולהשתתף בשוק העבודה, במקום להתחתן בגיל צעיר ולהקדיש את עצמן להולדת ולגידול ילדים.

קיימות אינדיקציות לכך שההיבט החברתי-תרבותי-דתי הוא דומיננטי. הדבר עולה מהשוואות בין מדינות שונות אלה מאלה בהיבט זה, אך דומות בהיבטים משמעותיים אחרים. למשל, מהשוואה בין אנגליה וצרפת בתחילת המאה ה-20.

לחלופין, רואים זאת בבחינה של מדינות שבהן היתה חלוקה פנימית ברורה מבחינה תרבותית-דתית, כמו בין בלגיה הפלמית אל מול חלקה הוואלוני בעשור השני של המאה ה-20, כאשר תנאי החיים בשני חלקי המדינה היו דומים כמעט בכל היבט למעט דתיות מוגברת בחלק הפלמי – וקצב ילודה מוגבר. אפילו בתוך מדינות ניכרת התאמה בין אזורים דתיים יותר לאזורים עם ילודה מוגברת, גם כשיתר תנאי החיים דומים.

מדינות רבות בעולם נמצאות בשלב 3, עם קצב גידול אוכלוסייה שעודנו גבוה ,אך הולך ומאיט ונמצא כבר ב-50% או פחות משיאו. בשלב 3 כיום ניתן למצוא מדינות כמו אינדונזיה, מלזיה, מקסיקו, הפיליפינים, רוב מדינות צפון אפריקה וחלק ממדינות המזרח התיכון. המדינות שמכונות "מפותחות" חלפו דרך שלב 3 בין חלקה השני של המאה ה-19 לבין חלקה השני של המאה ה-20, וכיום נמצאות בשלב 4.

מקור: גידול אוכלוסייה במדינות העולם, על פי נתוני מחלקת האוכלוסייה של האו"ם

מקור: גידול אוכלוסייה במדינות העולם, על פי נתוני מחלקת האוכלוסייה של האו"ם

בשלב הרביעי קצב הילודה הנמוך תואם לקצב התמותה הנמוך, והגידול באוכלוסייה הופך אפסי או אפילו מעט שלילי. שלב זה מונע על ידי מעבר הולך וגובר לערים ועל ידי המשך השוואת זכויות נשים, הזוכות ליותר הזדמנויות לחינוך ולמעורבות מלאה יותר בכוח העבודה. הנשים זוכות לבחור אם להתחיל ללדת בגיל מוקדם, וברוב המקרים אין להן רצון במספר רב של ילדים.

כמעט כל העולם המפותח נמצא בשלב 4. ב-2011 היו יותר מ-50 מדינות שבהן גידול האוכלוסייה היה שלילי, כלומר שכל אישה ילדה פחות ילדים ממה שנדרש כדי להגיע למה שקרוי "קצב ההחלפה" – שבו האוכלוסייה נותרת קבועה. קצב זה הוא כ-2.1 ילדים לאישה (קצב ההחלפה הוא מעט יותר מ-2 ילדים לאישה, מכיוון שיש מעט יותר בנים מבנות ובגלל תמותת ילדים לפני הגעה לגיל הפריון).

שלב חמישי הוצע גם הוא על ידי חלק מהדמוגרפים, אך אין הסכמה ברורה אודותיו. יש אנשי מקצוע המשערים שהמדינות המפותחות של היום יגיעו לשלב שבו גידול האוכלוסייה שוב יהפוך לחיובי. אך רבים סבורים שיימשך הגידול השלילי, מה שעשוי, אם אין די הגירה צעירה, להוביל לבעיות כמו יחס גבוה מדי בין מספר הקשישים למספר האנשים בגילי העבודה.

כך או כך מוסכם שמדובר בחשיבה ספקולטיבית, גם כי רוב העולם עדיין רחוק מכך, וגם כי קשה לחזות התפתחויות עתידיות, כמו איך ייראה שוק העבודה, מה יהיה גיל הפרישה החדש לאור חידושים ברפואה, אלו עבודות יידרשו לאור ההתקדמות הטכנולוגית המאיצה ועוד.

העולם המפותח והעולם המתפתח

ההבדל הדמוגרפי הגדול כיום בין העולם הראשון לשלישי נובע מנקודת הזמן השונה שבה החלו להתקדם לאורך מודל התמורה. במאה ה-18 כל העולם היה עוד בשלב הראשון, ואירופה היתה אז במצב גרוע יותר מאשר מדינות העולם השלישי של ימינו מבחינת סניטציה, תזונה, בריאות, תוחלת חיים, חינוך ועוד. אישה אירופאית ילדה אז בממוצע חמישה ילדים במהלך חייה, אבל רק שניים מהם שרדו לבגרות.

רק בסביבות שנת 1750 החלה היפרדות, כאשר העולם המפותח עבר לשלב 2 מאה שנה ויותר לפני העולם המתפתח. גודלה של אוכלוסיית בריטניה, למשל, הוכפל בין 1750 ל-1850, בעוד שמדינות כמו מלזיה, אתיופיה או הודו עברו לשלב 2 רק במאה ה-20. פערי הזמן נגררו גם למעבר משלב 2 לשלב 3.

המדינות המתפתחות יצאו אמנם לדרך מאוחר יותר, אך הן מתקדמות במהירות רבה יותר, וקצב השינוי רק מאיץ. למדינות אירופה נדרשו בממוצע כ-80 שנה להפחית את מספר הילדים הממוצע לאשה מ-6 ל-3. מלזיה ודרום אפריקה עשו זאת ב-34 שנה, בנגלדש ב-20 שנה ואיראן בתוך 10 שנים בלבד: קצב גידול האוכלוסייה באיראן היה 4.2% לשנה בשנת 1983, וב-1993 צנח ל-1.5% בלבד.

ככל שעוד מדינות מתקדמות לאורך מודל התמורה הדמוגרפי, הולך ומאיט קצב גידול האוכלוסייה בעולם. אפשר לראות זאת בגרף קצב גידול האוכלוסייה העולמי כאן.

עד שנות ה-60 היתה מפעם לפעם ירידה בקצב גידול האוכלוסייה, אך רק לתקופות קצרות יחסית – שנים בודדות עד עשורים לכל היותר – כתוצאה מאסונות טבעיים או אנושיים מחרידים, במיוחד כמו למשל המגיפה השחורה במאה ה-14 (שבשקע שיצרה ניתן להבחין בגרף האוכלוסייה העולמית למעלה); מלחמות העולם; או "הקפיצה הגדולה קדימה" בסין, על עשרות מיליוני מתיה (שמסומנת בגרף).

להוציא אסונות זמניים אלה, קצב גידול האוכלוסייה עלה באופן קבוע לכל אורך ההיסטוריה האנושית המתועדת. במילים אחרות, עד 1962 לא רק שהאנושות גדלה, אלא שגם קצב הגידול הלך והאיץ. גידול מעריכי. תאנוס חיכך את כ(פ)פותיו בציפיה.

אך בשנות ה-60 הגלגל התהפך. מאסה קריטית של מדינות השלימה את המעבר משלב 2 לשלב 3, ובמקביל מדינות שהיו עד אז בשלב 3 הבשילו לשלב 4. בשנת 1962 קצב הגידול השנתי של האנושות הפסיק לעלות לראשונה בהיסטוריה המתועדת, התיישר למשך כמה שנים ואז החל לרדת.

קצב הגידול העולמי הגיע אז לשיא של 2.2% לשנה, אך כעת הוא כבר חצי מכך – 1.1% לשנה. המשמעות היא שהאנושות עדיין גדלה, אבל קצב הגידול הולך ומאט. הדבר דומה ללחיצה על דוושת הבלם בכלי רכב מהיר שעד כה האיץ: כלי הרכב מפסיק להאיץ ומהירותו הולכת ופוחתת. הוא ימשיך להתקדם, אך בסופו של דבר ייעצר.

מלתוס חשש מהתפוצצות אוכלוסין שתגרום למחסור ועוני, אך בלימת התהליך יחד עם ההתקדמות הטכנולוגית העבירו את העולם למגמת שפע ולירידה חדה בעוני. בשנת 1990 היו 36% מאוכלוסיית העולם במצב המוגדר "עוני קיצוני" (מתחת לקו העוני הבינלאומי), ובשנת 2017 השיעור ירד ל-9.2% בלבד.

בגרף למעלה מופיעה גם התחזית החציונית של האו"ם עד לשנת 2100 (בכחול). לסטיות מתחזית זו השפעה מכרעת על גודל אוכלוסיית העולם העתידית, כפי שאפשר לראות בגרף להלן המבוסס על מודלים שונים של האו"ם. אם למשל נתעלם מהירידה בקצב הילודה ונניח שמספר הילדים הממוצע לאישה יישאר קבוע מעתה והלאה, נקבל את הגרף העליון, הקולע אותנו להתפוצצות האוכלוסין שמפניה התריע מלתוס.

אך מאחר שמדינות העולם המתפתח ממשיכות להתקדם בעקביות לאורך המודל, אין הגיון בהנחה שקצב הגידול יפסיק לרדת. בחלק מהתחזיות קצב הגידול צונח במהירות ובחלק לאט יותר, אך לפי התחזית החציונית – שלדעת המומחים היא הסבירה ביותר – האדם ה-12 מיליארד על כדור הארץ לא ייוולד לעולם.

דרך נוספת לבחון זאת היא בחינת פרק הזמן הנדרש לתוספת מיליארד אנשים לאוכלוסיית העולם. אפשר לראות שאף שמספר האנשים הולך ועולה, החל משנות ה-70 הירידה בקצב הילודה מקזזת זאת. אף שיותר נשים יולדות, הגידול באוכלוסייה לא רק שאינו מאיץ אלא כיום אפילו מתחיל להאיט.

דילול אוכלוסייה?

טענה נפוצה בקרב מתנגדי חיסונים היא שהחיסונים משמשים כלי בידי אליטה נבחרת כדי "לדלל" את אוכלוסיית העולם באמצעות חיסול אנשים ממעמדות נמוכים. מה שמוכר כתיאוריית "חיסון=חיסול". יש אינספור אתרים, קבוצות, דפים וסרטונים המנסים "להעיר את הכבשים" שאינן מודעות לתוכנית מזעזעת זאת.

הנה למשל צילום מסך מתוך סרטון בעל השם הקליט "היטלר, רק בענק! הפסיכופט המטורף ביל גייטס ימ"ש מודה בפה מלא שהוא מעוניין לדלל את האוכלוסייה".

מקור: צילום מסך מתוך הסרטון

מקור: צילום מסך מתוך הסרטון

הקטע לקוח מהרצאת TED מ-2010, שבה מתייחס גייטס למשבר האקלים, ומדבר על האפשרות לצמצם את אוכלוסיית העולם ב-10%-15%. כמובן שגייטס אינו מדבר על 10%-15% מהאנשים החיים כיום, אלא על צמצום אוכלוסיית העולם העתידית, זו שטרם נולדה, משמע על הצורך להאט את הגידול באוכלוסייה. הוא מדגיש את הצורך בהגשת סיוע שיאפשר לעוד מדינות לעבור במהירות האפשרית מהשלב השני לשלב השלישי במודל התמורה הדמוגרפי.

הרעיון בחיסונים אינו לדלל את האוכלוסייה על ידי המתת ילדים המונית (ומכאן "היטלר, רק בענק!"), כי אם ההיפך: להשתמש בחיסונים כדי להוריד את התמותה בילדות, ולסייע כך לילודה לרדת בהדרגה מ-6-7 ילדים לאישה ל-2-3 ילדים בלבד.

גייטס מכיר היטב את מודל התמורה, ויודע שככל שניטיב את חייהם של יותר אנשים באמצעות שיפור מערכות הבריאות, נגישות לחיסונים וקידום התרבות והחינוך (בראש ובראשונה לנשים), כך תרד הילודה ותצטמצם האוכלוסייה העתידית. בבנגלדש, למשל, ב-1971 מתו 25% מהילדים, ואישה ילדה בממוצע שבע פעמים במהלך חייה. ב-2015 תמותת הילדים בבנגלדש צנחה ל-3.8%, ובהתאם ילדה כל אישה רק 2.2 ילדים בממוצע.

גייטס יודע גם שהמפתח הוא במדינות המתפתחות. העולם נע בכיוון הנכון, אך לא כולו באותו הקצב. מספר הילדים הממוצע לאישה בעולם ירד מ-5 ב-1950 ל-2.5 כיום, אך באפריקה שמדרום לסהרה הוא ירד מ-6.6 ילדים לאישה ל-5. במדינות אלה יש להתמקד, ולעזור להן לבצע את המהפך.

קרן גייטס משקיעה מיליארדים בקידום הבריאות ושיפור החיים במדינות מתפתחות, מתוך הבנה שהאצת התקדמותן של אותן מדינות לאורך מודל התמורה הדמוגרפי תסייע לא רק לאזרחיהן, אלא לכדור הארץ כולו – בין אם מדובר על השקעות עצומות בחינוך לנשים, במבצעי חיסון גלובליים שמורידים תמותת ילדים או בצמצום תחלואה באמצעות שיפור מצב הביוב והנגישות למים. סדר עדיפויות זה משתקף היטב בהשקעות הקרן לאורך השנים, כמופיע בגרף שצירף מגזין Fortune לכתבה שהוקדשה לפעילותה.

כולנו באותה הסירה

ההערכות הקיימות הן שיותר מ-820 מיליון איש בעולם כיום סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, ושליותר ממיליארד איש אין נגישות לתשתיות הולמות של דיור, מים, ביוב ועוד. מצוקה המונית זו היא לכאורה שקופה, שכן אין לעוני ביטוי בפעילות הכלכלית בעולם. מחיר החיטה משפיע על כמות ומצוקת האוכלוסיות הרעבות, אבל כמות ומצוקת האוכלוסיות הרעבות לא משפיע על מחיר החיטה.

שיפור המצב רצוי לא רק לאזרחי המדינות המתפתחות, הכמהים לחיים טובים יותר. מעבר לכל השיקולים המוסריים והאמפתיים, הראויים מאוד בפני עצמם, אפילו מהבחינה האגוצנטרית האינטרס של אזרחי מדינות מפותחות צריך לכלול שיקולים אקולוגיים של הקטנת אוכלוסיית העולם והפצת טכנולוגיות בנות-קיימא; של הקטנה לחצי של ההגירה ממדינות עניות ומרובות אוכלוסין; ושל יצירת שווקים חדשים ואמצעי ייצור נוספים. העולם אינו משחק סכום אפס, אלא שותפות של האנושות כולה.

אחד מהמאפיינים המרכזיים של התמורה הדמוגרפית הוא מעבר לערים. הגרף שלמטה מתאר את נתוני ותחזית העיור בעולם בשנים 1500 עד 2050. אפשר לראות שבשנת 2000 התגוררו באזורים עירוניים וכפריים בערך אותו מספר אנשים – 3 מיליארד בכל אחד.

בשנת 2050 מספר התושבים באזורים הכפריים לא צפוי להשתנות הרבה, אבל הערים צפויות להכפיל את אוכלוסייתן ל-6 מיליארד תושבים. כל אותם 3 מיליארד איש שיתווספו לערים חזויים להיות במדינות עניות, גידול המקביל לבניית עיר של מיליון תושבים כל חמישה ימים, מהיום ועד שנת 2050.

כל זה צפוי לקרות במדינות מעוטות משאבים, וללא סיוע ונקיטת צעדים אקטיביים סביר שמיליארד האנשים החיים כיום בלי תשתיות מספקות של מים, חשמל וביוב יהפכו לארבעה מיליארד איש. זהו התסריט שארגונים רבים, כולל קרן גייטס, חותרים למנוע.

מקור: OurWorldInData על פי נתוני פרויקט World Urbanization Prospects של האו"ם

מקור: OurWorldInData על פי נתוני פרויקט World Urbanization Prospects של האו"ם

על עכברים ואנשים

בשנת 1962 פירסם האתולוג האמריקאי ג'ון קאלהון את תוצאותיו של מחקר דמוגרפי מפתיע שערך במכרסמים. המאמר זכה מאז מדי שנה ליותר מ-150 ציטוטים במחקרים אחרים, ונכלל ברשימת "40 המחקרים ששינו את ההיסטוריה של הפסיכולוגיה", לצד פרויד, פאבלוב, סקינר, מילגרם ואושיות אחרות.

המכרסמים של קאלהון, כמו הכלבים של פאבלוב או היונים של סקינר לפניהם, הפכו לחיות אייקוניות, מודלים פסיכולוגיים שאין ספור מחקרים לאורך השנים, ולא רק בתחום הפסיכולוגיה, השתמשו בהם כדי לנסות ולנתח התנהגויות אנושיות ולהפיק תחזיות משוערות.

קאלהון ניסה להבין איך תתנהג אוכלוסייה של מכרסמים במה שהוא קרא לו "יקום גן עדן": סביבה ללא סיכונים חיצוניים, ללא מחלות, עם מזון ומים ללא הגבלה ועם שפע של חומרי ומקומות קינון – כל מה שמכרסם זקוק לו כדי להיות מאושר ולהתרבות. בהתאם למשאבים שהיקום העמיד לרשותם, אוכלוסיית המכרסמים יכלה להגיע עד 4,000 פרטים לפני התחלה של מחסור. המגבלה היחידה ביקום היתה המרחב, ובניגוד לטבע, כאשר הצפיפות עלתה מעל לערך מסוים לא התאפשרה הגירה החוצה.

קאלהון הכניס ארבעה זוגות של עכברים בריאים לאותו "יקום אוטופי" שיצר עבורם, והמתין לראות מה יקרה כאשר מספר הפרטים יגיע ל-4,000.

להפתעתו, לא רק שאוכלוסיית העכברים הגיעה בשיאה רק למחצית מערכה המקסימלי האפשרי, אלא שמנקודת המקסימום הזו כמות העכברים הלכה ופחתה במהירות עד שהאוכלוסייה כולה נכחדה לחלוטין. קאלהון ואחרים חזרו על הניסוי פעמים רבות, ביקומים אוטופיים שונים, והתוצאות חזרו על עצמן פעם אחר פעם: גדילה שנעצרת הרבה לפני מיצוי המשאבים, ואז היפוך המגמה, עד לכליה.

גרף האוכלוסין בניסוייו של קאלהון הזכיר להפליא את מודל התמורה הדמוגרפי. מצב הבסיס היה שלב 1 של המודל, בטבע, שם שומרות קהילות עכברים על גודל קבוע פחות או יותר עקב תמותה גבוהה הודות לטורפים, מחלות וכו׳. מרגע שהפחית קאלהון את גורמי התמותה והכניס את העכברים ליקום שלו, עברה האוכלוסייה לשלב 2 והתחיל גידול מעריכי. מספר העכברים החל להכפיל את עצמו בכל 55 ימים בממוצע: 20 עכברים, 40, 80, 160, 320 ועד 620 עכברים ביום 145.

מקור: מחקר של קאלהון מ-1972, ציר ה-Y הינו לוגריתמי (גדל בהכפלות), לכן גידול מעריכי נראה עליו כמו קו ישר

מקור: מחקר של קאלהון מ-1972, ציר ה-Y הינו לוגריתמי (גדל בהכפלות), לכן גידול מעריכי נראה עליו כמו קו ישר

סביב היום ה-150, למרות שרק כ-15% מהמשאבים נוצלו, החל קצב גידול האוכלוסייה להאיט והאוכלוסייה עברה לשלב 3 של המודל הדמוגרפי. אחרי 560 יום קצב ההכפלה נעצר כליל והדמוגרפיה הפכה דומה לשלב 4 למשך כמה מאות ימים, כאשר גודל אוכלוסייה נשאר יציב עם ירידה קלה. בשלב האחרון, שלב 5, הירידה הלכה והאיצה, ובסופה לא נותר ולו עכבר אחד בחיים למרות שכל אותו הזמן היו מזון, מים ומקומות קינון מספקים גם לקהילת גדולה בסדרי גודל.

האם זהו פשוט סופו של מודל התמורה הדמוגרפי, וכדאי שהמין האנושי יתכונן לעובדה שהוא מתקדם לקראת כליה עצמית? מה השתבש באופן כה קטסטרופלי, בכל חזרה על הניסוי?

כשבוחנים את התפתחות התנהגות העכברים לאורך זמן מתבהר שמגבלת השטח, יחד עם העליה המעריכית בכמות העכברים, הפכה בהדרגה את "גן העדן" לגיהנום. ככל שהצפיפות עלתה הפכו הזכרים הדומיננטיים לתוקפניים יותר כלפי העכברים שסביבם. מרגע שהצפיפות חצתה סף מסוים, חלקם החלו לנוע בקבוצות ולתקוף אפילו נקבות וצעירים. הזדווגויות הופרעו תדיר, מהלכי החיזור הרגילים לא התאפשרו וזכרים רבים ניסו להזדווג עם כל חיה שנתקלו בה ללא הבחנה.

גם אצל הנקבות גרמה עליית הצפיפות לשיבוש הולך וגובר בהתנהגות התקינה: אמהות הזניחו יותר ויותר את ולדותיהן, כשלו בבניית קינים נאותים, נטשו ולבסוף אף תקפו את גוריהן. לקראת סוף שלב 3 תמותת הוולדות עלתה עד כדי 96% ואפילו קניבליזציה של גורים מתים הפכה רווחת, למרות שפע המשאבים שסביב.

בשלב זה התנהגות האוכלוסייה השתבשה בצורה כזו שאבדה לחלוטין היכולת להתרבות. ההמלטה האחרונה היתה 560 יום אחרי תחילת הניסוי, ולמעשה כבר אז נחרץ דינה של האוכלוסייה להיכחד. יתר הזמן עד לסיום הניסוי היה רק תמותה הדרגתית של שורדים שאיבדו באופן בלתי-הפיך את היכולת שלהם לתפקד חברתית. גם במחקרי שחזור, כאשר, הוצאו בשלב זה חלק מהמכרסמים והועברו לקהילת עכברים מתפקדת, הם נותרו במצב לא מתפקד אף שהיו בריאים לחלוטין.

מחקריו של קאלהון היכו גלים בשנות ה-60, עם גידול האוכלוסייה ההולך ומאיץ שאפיין אותם והערים ההולכות ומצטופפות. צפיפות זו נתפסה לא פעם כפתולוגיה, עם הבעיות החברתיות והכלכליות ההולכות ומחריפות, שבעיקר בערי ארה"ב כללו גם מהומות, ומחאות גזעיות ואידיאולוגיות.

כאשר בשנות ה-70 החל הגידול באוכלוסיית העולם להאיט, מאליה עלתה השאלה האם לא פוסעת האנושות בעקבות המכרסמים של קאלהון? גם שלב 4 האנושי עקב יפה אחרי שלב 4 אצל המכרסמים, עם גודל האוכלוסיה הקבוע ואף יורד באיטיות במדינות המפותחות. האמנם הולכת ההתנהגות החברתית האנושית ומשתבשת, אולי עד כדי הגעה להכחדה עצמית כפי שנצפה שוב ושוב בניסויים אלה?

מסתבר ששוב, כמו עם מאלתוס, כדאי לחשוב פעמיים לפני קפיצה למסקנות אפוקליפטיות.

ג'ון קאלהון והעכברים, ב-10 בפברואר 1970 (צילום: המכונים הלאומיים האמריקאים לבריאות)

ג'ון קאלהון והעכברים, ב-10 בפברואר 1970 (צילום: המכונים הלאומיים האמריקאים לבריאות)

החרדות עקב מחקריו של קאלהון היכו שורש בעיקר במדיה הפופולרית, בספרים ובעיתונות. בקרב אנשי המדע לעומת זאת, כולל קאלהון עצמו, הלכה והתבססה התפיסה שייתכן שמבחינה דמוגרפית, בין מכרסמים לאנשים, רב השוני על הדמיון.

אוכלוסיית המדינות המפותחות בשלב 4 כיום הפסיקה לגדול הודות לאיזון בין ילודה לתמותה, ולא עקב היעדר ילודה טוטלי ואובדן יכולת הרביה; האנושות לא איבדה את היכולת לשתף פעולה ולתפקד חברתית גם במקומות שבהם הילודה פחתה.

במחקרים מאוחרים הראה קאלהון אינדיקציות לכך שגם אצל מכרסמים ניתן לבנות יקומים באופן המסייע לאוכלוסייה לשמור על אינטראקציה תקינה ואיזון חברתי, גם כשהצפיפות עולה. כבר בשלב מוקדם למדי התגבש הקונצנזוס המדעי שלפיו אין להקיש ממחקריו של קאלהון לאנשים, ולמרות זאת הרעיון היכה שורש בתרבות הפופולרית בעוצמה כזו שהיו מחקרים שציינו שייתכן ש"היקף ההשפעה של מחקריו של קאלהון הינו תופעה מסתורית לא פחות מהמחקרים עצמם".

כאן ניתן לקרוא עוד על מחקריו של קאלהון, על השפעתם העצומה בעולם המדע ומעבר לו ועל איך הפרסום הפופולרי שזכו לו היה לבסוף בעוכריו של קאלהון, שנתפס שלא בצדק כמקדם את התפיסות הלא מבוססות מבחינה מדעית שאפפו אותם.

חתיכה אחת בפאזל

מה שאפשר להגיד ברמת ודאות גבוהה על אוכלוסיית העולם בעשורים הקרובים הוא:

1. היא תלך ותגדל.

2. קצב הגידול שלה יאיט.

3. היא תזדקן.

4. היא תהיה עירונית יותר.

ניתן גם לקבוע שמעבר לשיפור הבריאות, החינוך והתשתיות לכלל האוכלוסיות המתפתחות, מפתח עיקרי לעצירת גידול האוכלוסין נמצא אצל הנשים – או ליתר דיוק בהפסקת הדיכוי שלהן על ידי גברים. הצמיחה באוכלוסיית העולם יכולה ככל הנראה להיעצר לפני שנת 2100, אם העולם יהפוך לכזה שבו נשים מקבלות הזדמנות שווה לחינוך, לא מאולצות להתחתן בגיל צעיר, מקבלות הזדמנות שווה לאשראי ליוזמות עסקיות, ומקבלות גישה לאמצעי מניעה ותכנון משפחה.

חשוב להבין שעצירת הגידול באוכלוסייה היא רק חתיכה אחת בפאזל האתגרים הניצבים בפני האנושות. במודל התמורה הדמוגרפי כרוכים שיקולים אקולוגיים מורכבים. מספר בני האדם אינו הפרמטר היחיד בחישוב טביעת הרגל הסביבתית של האנושות, וככל שחברה מתקדמת היא נוטה לצרוך משאבים רבים יותר ולהגדיל את טביעת הרגל האקולוגית שלה. מפת צריכת האנרגיה לנפש שלמטרה מהווה את תמונת המראה של מפת הגידול באוכלוסייה. נושא זה, שגם הוא קריטי לעתיד האנושות, ראוי להתייחסות נפרדת.

חלקה השני של הכתבה יתמקד במקום מיוחד: מדינה מזרח תיכונית שהמתרחש בה סותר את מודל התמורה כפי שהוא מתבטא בשאר העולם. מקום שאנו מכירים היטב, ושהמגמות הדמוגרפיות בו – שכרגע נראה שאינן בנות קיימא – יקבעו לטוב ולרע את עתידנו ואת עתיד ילדינו.

קולו אור מחלק את החיים בין מחקר, יצירה ומוזיקה. סקרן תמיד להבין את המציאות שמאחורי האג'נדות

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחנה פליטים פלסטיני בדמשק, ב-1948 (צלם בלתי ידוע, ברשות הציבור)

מחנה פליטים פלסטיני בדמשק, ב-1948 (צלם בלתי ידוע, ברשות הציבור)

הנכבה בספרות הפלסטינית החדשה: למי שייך הזיכרון?

ספר חדש תוקף את התפיסה שצריך להתבסס על הזיכרונות כדי "להגדיר את הבעיה הפלסטינית" ואת הצביעות הלאומית והבין-לאומית כלפיה, דרך דמותו של זקן שמסרב באגרסיביות לדבר על זיכרונותיו מהנכבה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf