האם הפלסטינים בעזה מתקרבים לנקודת השבירה?

בחודש האחרון, מאות פלסטינים ברצועת עזה צעדו לגדר ההפרדה הישראלית מדי יום, במפגן עוצמתי של זעם ותסכול ציבוריים במובלעת הנצורה. ההפגנות, שברובן לא היו חמושות אך לעתים היו מעורבים בהן הצתות ומטעני חבלה, נענו בתגובה אכזרית מצד הצבא הישראלי, שכללה ירי באש חיה, גז מדמיע, ואפילו תקיפות אוויריות על מטרות של חמאס.

ביום חמישי שעבר, במפנה חד, המארגנים הודיעו על הפסקת ההפגנות, אחרי שמתווכים הצליחו להשיג היענות לכמה דרישות ביניים מצד הרשויות בישראל, אך המפגינים התחייבו לחזור ולהפגין אם ההבטחות לא יתממשו.

עד ההודעה הזאת, המראות בשטח הזכירו לרבים את אירועי צעדות השיבה של 2018-2019, והיו מי שתיארו את ההפגנות כניסיון להחיות את אותה תנועה המונית. ההפגנות לא היו גדולות או סוערות כמו ההפגנות של 2018, אבל עוצמת האירועים היומיומיים לכדה את תשומת ליבם של כלי תקשורת מקומיים בעזה; בניגוד לכך, נראה שהתקשורת הבינלאומית התעלמה מהאירועים, למרות ההסלמה הגוברת בתגובה הישראלית בשבועות שחלפו.

רוב המשתתפים בהפגנות היו פלסטינים צעירים, שזכו לכינוי "הנוער המהפכני". פעילים פלסטינים בולטים, ובהם מי שהובילו את צעדת השיבה הגדולה – רבים מהם נפצעו מאש צלפים ישראלים בתקופה ההיא – הובילו את ארגון ההפגנות. הם מדגישים כי הם אינם משתייכים לאף סיעה וזוכים לתמיכה של פלגים פוליטיים רבים, כולל חמאס.

הדרישות שלהם כוללות הקלה במגבלות החמורות שהטילה ישראל על תנועה של סחורות ואנשים לתוך הרצועה ומחוצה לה. אבל ההפגנות אינן מתמקדות רק בדרישות כלכליות: המפגינים קוראים גם להפסקת כניסתם של מתנחלים וחיילים למתחם אל אקצא (כשהחיכוכים במקום מתגברים בזמן החגים היהודיים), ושיפור תנאי המעצר של אסירים פלסטינים בבתי כלא ישראליים.

אלימות בגבול

לצד הדרישות, המארגנים מדגישים את החשיבות של המשך ההתנגדות הפלסטינית מול גדר ההפרדה. הם גם מזהירים את ישראל מפני הסלמה אפשרית, למשל בדמות בלוני תבערה שנשלחים לכיוון יישובים ישראליים בדרום, כמו גם שימוש ברימוני יד ובמטעני חבלה נגד חלקים בגדר ומתקנים צבאיים אחרים.

ב-14 בספטמבר, משרד הבריאות הפלסטיני בעזה דיווח על פיצוץ בזמן ההפגנות נגד הגדר המזרחית בין ישראל לעזה, שבו נהרגו שישה פלסטינים ונפצעו 25. ב-22 בספטמבר, בזמן הסלמה בעימותים בין המפגינים לחיילים, חיל האוויר הישראלי ביצע כמה תקיפות אוויריות על עמדות אבטחה ומתקני חמאס אחרים ברצועה. באירוע נפרד באותו ערב, נורה צעיר פלסטיני על ידי חיילים בזמן ההפגנות, מה שהחריף את המתיחות שהצטברה בגבול.

בהמשך, עשרות מפגינים צעירים התחילו לשרוף צמיגים והתקדמו לכיוון מלכה, מחוז כפרי במזרח עזה, כדי לציין את יום השנה להתנתקות ב-2005. המשתתפים הניפו שלטים שקראו לסולידריות עם האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים, וגינו את הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לרשות הפלסטינית החודש לפני 30 שנה. בנוסף, הופרחו בלוני תבערה שהציתו שריפות בכמה מוקדים בתוך ישראל.

בתגובה, הצבא הישראלי ירה אש חיה וגז מדמיע על המפגינים, וגם על העיתונאים שסיקרו את האירועים. אשרף אבו אמרה, צלם פלסטיני שסיקר את המחאות, נפגע בידו ממכל גז מדמיע; הוא הועבר לטורקיה לטיפול חירום רפואי בניסיון להציל את היד.

זמן קצר לאחר מכן, ישראל החמירה את המגבלות הכלכליות על הרצועה, גם כצעד ענישתי וגם כחלק מהסגר השגרתי שמוטל על השטחים הכבושים בזמן החגים היהודיים. ב-19 בספטמבר, הרשויות בישראל סגרו את מעבר ארז ומנעו מיותר מ-18.5 אלף עובדים עזתים להגיע לעבודתם מחוץ לרצועה. העובדים האלה, שישראל העניקה להם אישור עבודה, מכניסים בערך 2 מיליון דולר ליום לכלכלה העזתית הקורסת. המעבר נפתח מאז כחלק מההסכם להפסקת ההפגנות.

ההתנגדות הפלסטינית מתגברת

הגבול המזרחי של רצועת עזה מהווה מזה זמן רב מוקד של עימותים תכופים ואלימות בין פלסטינים לישראלים; כמעט לא עוברת שנה בלי אפשרות ממשית להסלמה צבאית. מאחורי כל אפיזודה של התגברות המתח נמצאים מניעים רבים, ובראש ובראשונה ניסיון פלסטיני ללחוץ על ישראל להסיר את המצור המשתק שהטילה על האוכלוסייה הכבושה.

המחאות הנוכחיות בעזה התחילו בעיצומה של התגברות גם בהתנגדות הפלסטינית וגם בתקיפות הישראליות בשטחים הכבושים כולם. במשך חודשים, ישראל מנסה לנטרל קבוצות פלסטיניות חמושות שפועלות בגדה, באזורים כמו ג'נין ושכם; לפני כשבועיים, למשל, כוחות מיוחדים ערכו פשיטות במחנה הפליטים ג'נין, שבהן נהרגו חמישה פלסטינים.

בנוסף, הצבא הישראלי חזר להפגנות כוח מהאוויר – באמצעות מסוקים, מטוסי קרב ורחפנים חמושים – כחלק מהפשיטות שהוא מבצע בגדה, כמו בפשיטה הגדולה על מחנה הפליטים ג'נין בתחילת יולי. התקפות כאלה פגעו קשות בתשתית ההרוסה גם כך של המחנה, וחלקים נרחבים באזור סובלים מהפסקות חשמל תכופות.

בירושלים, סרטונים שפורסמו ברשתות החברתיות, שבהן נראו מתנחלים וכוחות חמושים תוקפים נשים וקשישים פלסטינים במתחם אל אקצא, הובילו להתפרצות זעם בקרב הפלסטינים בעזה. ההסלמה הזאת היתה בזמן החגים היהודיים, כשמספר גדול של יהודים, בעידוד פוליטיקאים וקבוצות קיצוניות, עולים למתחם אל אקצא (שהם מכנים הר הבית). בשבועות האלה, הרשויות הישראליות סוגרות את רוב המחסומים והמעברים מהשטחים הכבושים, ומגבילות את הגישה של הפלסטינים לאתר הקדוש.

השעיית ההפגנות מול הגדר עם עזה הושגה אחרי שיחות תיווך נרחבות, בסיוע גורמים בינלאומיים, שנועדו להפיג את המתיחות. בחזית המשא ומתן עמד המתאם המיוחד של האו"ם לשלום במזרח התיכון, תור ונסלן, שלפי דיווחים עירב גם את מצרים ואת קטר כדי להשיג את פריצת הדרך. העובדים העזתים קיבלו אישור לעבור את הגבול ולחזור לעבודתם בישראל, וישראל פתחה, כאמור, את מחסום ארז.

"אנחנו מודאגים מאוד מהמתיחות הגוברת בתוך וסביב עזה. המצב ברצועה חמור, ואנחנו חייבים להימנע מעימות נוסף שהשלכותיו יהיו חמורות לכולם", צייץ ונסלן בשבוע שעבר, כמה שעות לפני ההודעה על סיום ההפגנות. "אנשי עזה סבלו מספיק, ומגיע להם יותר מאשר רגיעה".

לא ברור כמה זמן תימשך הרגיעה הזאת. בעיני הפלסטיני הממוצע בעזה, הקלת המגבלות נתפסת כצעד אסטרטגי שתואם את האינטרסים של ישראל, ולא כמחווה אמיתית של רצון טוב. "הכיבוש בסך הכל משתף פעולה עם הדרישות שלנו", אמר אחמד סאלח, מפגין עזתי שהיה בחזית ההפגנות מול הגדר, למגזין 972+. לדבריו, מתן אפשרות לפועלים עזתים להיכנס שוב לישראל הוא רק חלק אחד מהמטרות הרחבות יותר שלהם.

באותו זמן, פלסטינים רבים שסבלו סבבים מרובים של עימותים צבאיים ואזרחיים עם ישראל, טוענים שהמשך המתיחות הוא מה שגורם לישראל להיענות לדרישותיהם, ולכן יש להמשיך את ההפגנות. אחרים מאמינים שלארגונים כמו חמאס יש עניין ביצירת חזית עממית נגד ישראל, ובהפעלת לחצים בתקופה שבה ישראל עצמה סובלת ממשבר פנימי סביב ה"רפורמה המשפטית". באמצעות ההפגנות, הם סבורים, הסיעות הפוליטיות בעזה יכולות לנהל "מלחמה קרה" עם מינימום אבידות, בוודאי שבהשוואה לתקיפות צבאיות.

להחיות את צעדת השיבה?

השאלה אם הפלסטינים בעזה רוצים לשחזר את צעדות השיבה הגדולות עוררה תשומת לב רבה בתחילת גל ההפגנות הנוכחי. ב-2018, המפגינים צעדו כדי לבטא את רצונם לשוב לאדמה שממנה הם ומשפחותיהם גורשו בנכבה של 1948. הם גם העבירו מסר חזק של אחדות, שהדגיש את הצורך הדחוף בהסרת המצור הלא חוקי על הרצועה.

אך צעדות השיבה גם הדגימו את הטקטיקות הקשוחות שמפעילה ישראל כדי לדכא כל צורה של מחאות עממיות בעזה לאורך הגדר ונגד המצור, גם כשהן לא אלימות. כשהצעדות הסתיימו ב-2019, סך ההרוגים היה מחריד: ישראל הרגה כ-250 מפגינים, ובהם קשישים, עיתונאים, נשים, ילדים ואנשי רפואה. הדיכוי האכזרי הראה גם עד כמה ישראל זוכה לחסינות מהקהילה הבינלאומית, גם על הרג פלסטינים וגם על מניעת זכויות אדם בסיסיות מ-2 מיליון תושבי עזה.

בעיקרון, ההפגנות עכשיו נובעות מאותה כמיהה עמוקה לחירות ולהגדרה עצמית, ומביעות תסכול מתנאי המחיה המידרדרים ומהסגירה החוזרת והנשנית של המעברים האזרחיים והמסחריים לעזה וממנה. הזעם על הפרובוקציות בירושלים מעיד גם הוא על הקשר ההדוק בין הפלסטינים, למרות ההפרדה הגיאוגרפית ביניהם, ועל נחישותם להיאבק בתוקפנות הישראלית.

ואכן, ההפגנות עכשיו, כמו לפני חמש שנים, הצליחו לגשר על הפערים הפוליטיים שמחריפים כבר זמן רב את סבלם של תושבי עזה. אנשים מסיעות ורקעים פוליטיים שונים צעדו זה לצד זה, מאוחדים בקריאה לכבוד ולחירות. המפגינים עמדו נחושים מול החיילים הישראלים בגבול כשהם מחזיקים בדגלי פלסטין ונצמדים למורשת הלאומית שלהם. ברגע נדיר אחד, פלסטינים בעזה חשו כי יש שפה משותפת שמרפאת את השברים הגדולים ביותר שלהם – גם הקרע הוותיק בין חמאס לפת"ח, וגם המצור המתמשך של ישראל.

נראה יותר ויותר שהפלסטינים בעזה, שנמצאים כבר 16 שנה במצור, מגיעים לנקודת שבירה. במחאות האלה, כמו גם בפעולות התנגדות בכל השטחים הכבושים, העזתים מדגימים מאבק מתמשך בכובשים – המשך "אינתיפאדת האחדות" של 2021. פלסטינים צעירים, שחלומותיהם נהרסו וחייהם לא שווים הרבה תחת השליטה הישראלית, רואים לעתים במחאות האלה את התקווה היחידה לעמוד מול מערכת ארוכת שנים של דיכוי והתעמרות – ותקווה לברוח ממעמדם הקבוע כפליטים במדינתם שלהם.

השאלה הקריטית היא, אם כן, איננה מדוע הפלסטינים נלחמים בצבא הישראלי בג'נין, או נאבקים בהשתלטות של מתנחלים על בתים בירושלים, או מפגינים מול הגדר בעזה. השאלה היא כמה צעדות שיבה או קבוצות של נוער מהפכני צריכים הפלסטינים לארגן, כמה חיים הם צריכים להקריב, לפני שישיגו את חירותם.

מוחמד ר. מהאווש הוא עיתונאי וסופר פלסטיני המתגורר בעזה. הוא אחד מהכותבים בספר A Land With a People: Palestinians and Jews Confront Zionism. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+