בעולם הערכים החדש בישראל, שחרור החטופים נדחק לשוליים
בשיח הדתי-לאומי וגם בשיח הביטחוניסטי עיסקה לשחרור שבויים נתפסת כפגיעה בכבוד הלאומי. אבל החטופים מייצגים חבל ארץ שלם, והפקרתם עלולה דווקא לפרק את הישראליות
כבר לא חלק מהערבות ההדדית. אלה בן עמי, שהוריה נחטפו לעזה בידי חמאס, במסיבת עיתונאים בתל אביב, 3 באוקטובר 2023 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)
היחס לאזרחים שנחטפו בשבת השחורה שופך אור בוהק על הערכים המכוננים של החברה בישראל. על פי הסיפור הציוני המסורתי, עסקאות שבויים הן הכרחיות, אף ביחס של 1,000 פלסטינים לישראלי חי אחד. הן לא נרקמו בשמחה, לא ברצון, אבל מתוך תחושת סולידריות פנימית. על הבסיס זה שוחררו שמונת חיילי הנח"ל שנפלו בשבי ב-1982 בלבנון, גלעד שליט, אלחנן טננבוים ועוד.
>>השיבה לניר עוז: זיכרונות מפויחים וחרדה לשלום החטופים
אולם בעשור השני של המאה הנוכחית, הימין המתנחלי מכתיב את מהלכי המדינה. לשיטתו, יש מהות ומשמעות לציונות, שהן מעבר להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, המטרה היא לאפשר לעם ישראל למלא את תפקידו בעולם – חיבור בין אומות העולם לבין הקב"ה. לשם כך, עליו לשלוט באופן מוחלט בארץ ישראל, להתנהל על פי התורה, ולהקים מחדש את בית המקדש. במשימה זו יש חשיבות מכרעת להתנהלותו הקולקטיבית של העם; זכויות האזרח וייחודו של היחיד משניים בלבד.
גם בתוך הציבור החילוני חל שינוי עמוק. בסוף 1990 שמעתי במו אוזניי את יצחק רבין מכיר בכך שהעורף הישראלי אינו יכול לשאת עוד מצב מלחמה. יתכן שזה מה שהביא אותו לנסות להגיע להסדר שלום עם העם הפלסטיני. הרוח הזו של רבין שלטה בציבור החילוני הישראלי גם אחרי שנרצח, אבל האמירה של אהוד ברק בשנת 2000 לפיה "אין פרטנר", יחד עם פיגועי התופת של האינתיפאדה השנייה, חתמו את השלב הזה. רובו של הציבור החילוני ויתר אז על שאיפה לשלום והמיר אותה בתפיסה של "חוסן לאומי".
השילוב של השיח הדתי-לאומי עם השיח החילוני-ביטחוניסטי יצר עולם ערכים חדש, שבו "הכבוד הלאומי" תפס מקום נכבד מאוד ותואר כ"נכס בטחוני". תפיסה זו הלכה והתעצמה בשני העשורים האחרונים תחת שלטון הליכוד, וביתר שאת תחת בנימין נתניהו. לפי התפיסה החדשה הזו, הערכים המערביים-אזרחיים של הציונות לא מסוגלים להתמודד מול התרבות השבטית-קולקטיביסטית במזרח התיכון. אליהו יוסיאן מנסח זאת בחדות ובבוטות.
לפי התפיסה הביטחונית, המזרח התיכון מחכה לראות אם ניכנע לדרישות החוטפים. שר הביטחון יואב גלנט מול חיילים בדרום (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)
לפי שיטת מחשבה הזו זו, כל המזרח התיכון מביט בנו עכשיו ומחכה לראות האם נפעל לפי הערכים המערביים-ציוניים, נספוג את המכה ונחזיר את החטופים על פי הערכים המערביים-ציוניים, או שנוכיח שהשלם הקולקטיבי הישראלי חשוב יותר מהפרטים שמרכיבים אותו.
קשה להתעלם מהעובדה שמרבית החטופים האזרחים הם קיבוצניקים, המשתייכים סוציולוגית לזרם הציוני-אזרחי. על רקע זה, הדרישה להחזרת החטופים מסתמכת על עולם ערכים ונורמות השייכים לעידן הקודם של הישראליוּת. העידן הנוכחי יכול להשאיר בידי האויב 242 חטופים, מרביתם אזרחים, להכריז עליו מלחמת השמד תוך נטילת סיכון שהחטופים ימותו יחד עם האויב.
גם מי שאומר "השמדת האויב" יודע שהדבר בלתי מציאותי ומטרתו לחזק את לב העם. כלומר השיח הזה מופנה כלפי פנים, אל שני החלקים המרכזיים של הציבור: המצדדים בשבטיות הישראלית הקמאית, והביטחוניסטים, שבאופן טבעי חלק גדול מהם משתייך ל"שבט החילוני".
אצל אנשי "השבט החילוני-ביטחוני". היחס המסויג לרעיון של חילופי שבויים עכשיו נשען על התגובה השלילית שעוררו העסקאות לשחרור שליט, טננבאום וחיילי הנח"ל בלבנון. ניתן להבין את התסכול מכך שחלק מאלפי אסירים בעסקאות האלה חזרו לפעולה אלימה נגד אזרחי ישראל.
אולם במקרה הנוכחי, לא מדובר ביחיד או יחידים. זו לא רק הכמות. רוב החטופים מהווים חלק משמעותי מהקהילות שבהם חיו, ולכן אם יקרה להם משהו, הדבר יפגע בקהילות שלמות. כלומר זו לא סוגייה הומניטרית, עניין אישי או משפחתי, ואף רק לא עניין של קהילה אחת, אלא של חבל ארץ שלם, ולכן סוגייה לאומית. עובדה זו היתה אמורה לשנות באופן מהותי את היחס לאפשרות של שחרור אסירים פלסטינים בתמורה להשבת החטופים.
חישבו מה יקרה אם חלק מהחטופים, או חס וחלילה רובם, ייהרגו מאש הצבא במנהרות החמאס. נסו לדמיין את שיקום האוכלוסייה היהודית בנגב המערבי. האם ניתן יהיה לעשות זאת בהיעדרם של שליש מחברי ניר עוז, עשרות מחברי נחל עוז, יותר מ-100 מחברי בארי? וזאת מעבר למאות הרבות שנרצחו בפוגרום.
חלק גדול מהקהילה הלך לשבי. חייל בבית הרוס בקיבוץ בארי (צילום: אדי ישראל / פלאש 90)
אולם נראה כי לשיטתה של האליטה המושלת בישראל כעת, נקמה ברוטלית בתושבי עזה ("כולם חמאסניקים, כולם מחבלים") היא הדרך להשיב את הכבוד הלאומי שנפגע בעיני העמים באיזור, שהאליטה הישראלית תופסת כפרימיטיביים. לדידם, השבת הכבוד היא זו שאמורה להשיב את הביטחון לישראל.
בתפיסה זו אין מחשבה כיצד החברה הישראלית, על כל חלקיה, תוכל להשתקם כאומה עם לכידות חברתית אחרי אוקטובר 23'. אין גם מחשבה כיצד האוכלוסייה של הנגב המערבי תוכל להשתקם. או שמא התוכנית היא "לשקם" את הנגב המערבי באמצעות גרעינים תורניים ו"שיבה" של מפוני חבל קטיף ליישובים ההרוסים שלהם. סוג של חילופי אוכלוסין.
בעיני הלאומנים, וגם של חלק מהביטחוניסטים, שחרור החטופים יכול להיעשות אך ורק בדם ואש. רק כך אפשר יהיה להשיב את הכבוד האבוד של מערכת הביטחון הישראלית. אבל תרחיש זה מתאים יותר לספרי ילדים, לא למציאות. גם אם כוחות הביטחון יצליחו לשחרר כמה מהחטופים בדרך הזו, מחיר הדם שיישפך יהפוך את שמחת השחרור לטרגדיה ישראלית.
את החברה הישראלית אפשר יהיה לשקם אחרי אוקטובר 23', רק אם שחרור החטופים יהיה המטרה הראשונה של המלחמה הנוכחית, ו"מיגור שלטון החמאס" – תהיה משמעותו של המושג הזה אשר תהיה – יבוא במקום השני. רק כך יינתן אופק לשיקום האוכלוסייה היהודית בנגב המערבי ויתאפשר שיקום איטי וכואב של הישראליוּת, כחברה מגוונת ומכילה שוֹנוּיוֹת. אבל גישה זו, אולי שייכת למערך הערכים הקודם, לא זה העדכני.
מייסד-שותף של מרכז ניסאן לחברה משותפת במכון ון ליר; מחבר הספר ״מבעד לכוונות הטובות״
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
