בית הדין קבע: חיי פלסטיני שווים שלושה חודשי עבודות שירות

העובדה שחיי פלסטינים אינם שווים הרבה בעיני מערכת המשפט הצבאית היא, כך נדמה, מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. עם זאת, החודש, הרחק מהעין הציבורית, קבעה מערכת המשפט הצבאית תג מחיר ברור להרג שעל פי הודאתה שלה עצמה, היה נטול כל עילה או הגיון: שלושה חודשי עבודות שירות.

פשוט כך ללא הסוואה, הסתרה או טשטוש. המחיר על חיי פלסטיני שנלקחו על ידי חייל ללא כל סיבה הוא שלושה חודשי עבודות שירות. ואם להוסיף אירוניה על פשע, הרי שחודשי השירות האלה ייעשו בצבא, כמובן. המערכת ששלחה את החייל למשימתו וחיפתה עליו לאחר מעשה תקבל את החייל הקטלני לשורותיה לעוד שלושה חודשים.

כתב האישום כנגד החייל שירה והרג את אחמד מנאסרה ופצע את עלאא מחמד טאה ע'יאדה קובע בבירור כי הנאשם "בהיותו חייל צה"ל ביום 19 למרץ 2019, גרם למוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין".

בשעה תשע בערב נעצר עלאא, שנסע יחד עם אשתו ושתי בנותיו, ליד צומת אפרת לאחר שמכונית פלסטינית אחרת התנגשה בו. במקום התפתח ויכוח בין שני בעלי המכוניות, וחייל שהיה בעמדת שמירה (פילבוקס) סמוכה חשב שעלאא משליך אבנים באמצע הכביש, ירה בו ופצע אותו בבטנו.

לאחר מכן הגיעה מכונית פלסטינית נוספת עם ארבעה נוסעים, אחד מהם אחמד מנאסרה. הם עצרו על מנת לסייע. שלושה מהם פינו את הפצוע לבית החולים, ואחמד, שנשאר עם בת הזוג ושתי הבנות המבועתות (אחת בת 8 ושנייה בת 5), ניסה להניע את האוטו ולהוציא אותן משם. האוטו לא הניע, ככל הנראה כתוצאה מהירי, וכשאחמד יצא לבדוק מה קרה הוא נורה בחזהו ונהרג.

הצבא קנה את הגרסה הבלתי אפשרית של החייל שהירי על עלאא נעשה כי הוא חשב שעלאא משליך אבנים, ופטר אותו מאחריות לפציעה הקשה והטראומטית (אבנים באמצע הצומת? מדוע החייל לא בדק במשקפת שנמצאת בעמדה לפני שירה? ממתי ויכוח בין שני אנשים נראה כמו השלכת אבנים? ויש לי עוד כמה וכמה שאלות להציע לחוקרי מצ"ח המיומנים).

לעומת יכולתם המפליאה של החוקרים להיתלות בטיעון חסר ההיגיון של השלכת אבנים בירי הראשון, הרי שלגבי הירי השני על אחמד אפילו הם לא הצליחו למצוא שום הסבר. ואני מצטט מכתב האישום: "בשלב מסוים, לאחר שההרוג יצא מרכבו של עלאא, הנאשם ירה לכיוונו. זאת לאחר שסבר בטעות שהוא מיידה האבנים שזיהה קודם לכן".

כלומר החייל סבר כי באורח נס, אותו פלסטיני שהוא עצמו פצע כמה דקות לפני כן החלים מפציעתו, חזר מבית החולים והמשיך להשליך את אותם אבנים שהוא לא השליך מלכתחילה.

אפילו הצבא, שבאמת ניסה להיתלות בכל טיעון, חסר הגיון ככל שיהיה, לא יכול היה לקנות את הגרסה המופרכת (העל טבעית, אם תרצו) וקבע באופן מפורש כי "ההרוג התרחק מהצומת לכיוון הכפר אל ח'דר, והנאשם המשיך בירי לעברו ובכלל זאת לעבר מרכז גופו של ההרוג. הירי שביצע הנאשם לעבר ההרוג היה רשלני, ועמד בניגוד לכללי הפתיחה באש. כתוצאה מהירי, ההרוג נפגע בחזהו ובזרועותיו, וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו. בכך גרם הנאשם ברשלנותו למותו של ההרוג".

על המסמך הזה, המתאר באופן מצמרר ובשפה משפטית מכובסת הוצאה להורג של פלסטיני ללא כל סיבה (כלומר יש לכך סיבות, אבל אף אחד לא יכתוב אותן במסמך של הפרקליטות הצבאית: כיבוש שתולדותיו הן שנאה, בוז, זלזול תהומי בחיי אדם ואדישות מוחלטת להרג), חתום קצין בכיר מאוד בפרקליטות.

כתב האישום המפורט הזה, החריג בנוף המשפטי הצבאי, התגלה כחסר משמעות. מיד לאחר הגשתו, אותה מערכת משפטית עצמה סגרה על עסקת טיעון עם עורך הדין של החייל היורה, ונקבע כי החייל יודה באשמה ויקבל שלושה חודשי עבודת שירות.

הייתי בביתם של הוריו של אחמד, זוג אנשים מהעדינים שפגשתי בחיי, בשעה שעורך הדין שלהם סיפר להם על עסקת הטיעון המתרקמת. את הבעת פניו של האב – שלא אמר דבר – לא אשכח לעולם. לא היה בה כעס או זעם, אלא עצב תהומי של אדם שיודע כי חייו, חיי בנו וחיי שאר בני עמו אינם שווים דבר בעיני מערכת משפט מסואבת ואכזרית.

תתבוננו רגע בתמונתו של אחמד ז"ל, בנם של ידידי הטובים והישרים, תושבי ואדי פוכין, שגידלו בן לתפארת שעצר על מנת לסייע לפצוע והוצא להורג ללא כל סיבה. תתבוננו בו טוב טוב ותחשבו על העונשי שניתן לחייל, שמראה אותנו בכיעורנו. העניין הזה אינו מוטל רק על כתפיה של הפרקליטות הצבאית לבדה, אלא על כולנו, שמאפשרים יום יום את קיומו של משטר אפרטהייד אלים שמפלה בין אדם לאדם ובין דם לדם.

ביום שני הקרוב בשעה 10 בבוקר יתקיים בבית הדין הצבאי ביפו ערעור על גזר הדין, בנוכחות אביו של אחמד ועלאא שנפצע. מול הדיון תיערך הפגנת תמיכה במשפחה.

פרופ' חיים וייס מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון