ביטול נאום בן גביר רק חושף את צביעות האיחוד האירופי

בתחילת החודש, שגרירות האיחוד האירופי בישראל הודיעה כי תבטל את קבלת הפנים לרגל "יום אירופה", שנקבעה ל-9 במאי, בגלל התעקשותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לנאום באירוע. בהודעת דובר משלחת האיחוד נטען כי הביטול נבע חוסר רצון "לספק במה למישהו שסותר את הערכים שלנו". אך ההחלטה לא מעידה על חוזק ערכי זכויות האדם במדינות אירופה, אלא בעיקר מדגימה שוב את צביעותן של המדינות האלה בכל הנוגע למעורבותן בענייני ישראל-פלסטין.

ההודעה נמסרה אחרי שבוע שבו דווח בתקשורת כי משלחת האיחוד האירופי מקווה שממשלתו של בנימין נתניהו תשלח שר אחר לקבלת הפנים במקום בן גביר. אם הם היו מוכנים ששר אחר מהממשלה הימנית הקיצונית ביותר בהיסטוריה של ישראל יישא דברים באירוע, הדיפלומטים האירופיים כבר היו יכולים לאפשר את השתתפותו של בן גביר, ופשוט לכסות את ראשם בשמיכה בזמן נאומו.

וזה לא היה סוף הבושה. יום לפני חגיגות יום אירופה, ישראל הרסה בית ספר בג'יב אל-דיב, כפר בדואי קטן ליד בית לחם בגדה המערבית, שנבנה במימון האיחוד האירופי. בתגובה, משרד החוץ הגרמני גינה את הריסת בית הספר, והדגיש שפעולות כאלה "אינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי, ויש לכבד את זכותם של ילדים לחינוך". בהודעה נכתב עוד: "האיחוד האירופי קורא לישראל לעצור את כל ההריסות והפינויים, שרק יגבירו את סבלה של האוכלוסייה הפלסטינית ואת הסיכון להתפרצות של מתיחות בשטח".

ההצהרה הזאת מצטרפת לאינספור גינויים שפרסמו האיחוד האירופי וממשלות באירופה נגד מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים. מה שלא ניתן למצוא באף אחד מהגינויים האלה הוא רמז כלשהו לצעדים שיינקטו נגד ישראל אם תמשיך לנקוט במדיניות הזאת, או לסנקציות שיוטלו עליה בתגובה.

הפער העצום בין עוצמת הגינויים – שלפעמים מנוסחים במילים חריפות – לבין המציאות שבה ישראל ממשיכה לא לשאת בשום השלכה, היא תוצאה של אינטרסים מדיניים וריאל-פוליטיק. במקום זה, מדינות אירופה פועלות בתוך המסגרת של הקשרים הביטחוניים, המודיעיניים, הפוליטיים והכלכליים שלהן עם ישראל, ומושפעות גם מארה"ב ומברית נאט"ו.

למרות הגינויים החוזרים ונשנים מצד האיחוד האירופי על הפרת החוק הבינלאומי ופגיעה בזכויות אדם מצד ישראל, שלעתים קרובות מנוסחים בצורה חריפה הרבה יותר מזו שנשמעת מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי, אין שום משמעות להצהרות האלה כל עוד שהממשלות שמשחררות אותן ממשיכות לתעדף את האינטרסים שלהן על פני זכויות האדם. כעת, לאחר הסרת החיסיון בארכיון הלאומי מאלפי מברקים ומסמכים של משרד החוץ הישראלי בשנים 1967-1990, אפשר לראות שזהו סדר העדיפויות של מדינות אירופה בכל הנוגע לישראל כבר עשורים.

"שואה לכלכלת גרמניה"

במסמכים אלה ניתן לראות, למשל, שהדיונים בין נציגי ישראל לנציגי גרמניה המערבית, בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה, בקושי עסקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת המבט של החוק הבינלאומי והפרות זכויות האדם והאזרח של הפלסטינים.

אפילו כשהמערב-גרמנים גינו בפומבי או בפרטיות את המדיניות הישראלית בשטחים הכבושים, הדבר נבע מהאינטרסים של גרמניה המערבית ולא ממחויבות כלשהי לזכויות אדם. בעשרות מברקים, התמיכה של גרמניה המערבית בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית מוסברת כקשורה לתמיכה בזכותו של העם הגרמני להגדרה עצמית באמצעות איחוד עם גרמניה המזרחית.

בזמן ביקורו של שר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר בישראל ביוני 1978, הוא הבהיר לנציגים הישראלים שגרמניה לאו דווקא תומכת במדינה פלסטינית עצמאית, אלא ביישות אוטונומית. בסיכום ביקורו של שר החוץ הישראלי דאז, יצחק שמיר, בגרמניה המערבית בנובמבר 1980, נכתב שגנשר אמר לו שההגדרה העצמית של הפלסטינים תלויה בהכרח בהסכמת ישראל. ובמסמך שהוכן במשרד החוץ הישראלי ב-19 ביוני 1983, נכתב שגרמניה המערבית אינה תומכת בהקמה של מדינה פלסטינית ריבונית, אלא רק בסוג כלשהו של "רשות פוליטית".

מאמצע שנות ה-70, גרמניה המערבית התחילה לגנות בצורה בולטת יותר את פרויקט ההתנחלויות הישראלי ואת ההשתלטות הישראלית על קרקעות, בטענה שהדבר פוגע במאמצי השלום. אך מסמכי הארכיון – שכוללים עשרות מברקים שמתעדים שיחות בין גורמים בישראל וגרמניה המערבית, כמו גם הערכות מצב שהכינו פקידים בכירים במשרד החוץ הישראלי – חושפים שעבור גרמניה המערבית, השלום וההגנה על זכויות הפלסטינים שנפגעו מפרויקט ההתנחלויות הישראלי היו בעיקר אינטרס פיננסי: החשש שהסכסוך יידרדר למלחמה אזורית, שתפגע בכלכלת המדינה.

בסיכום שנכתב ב-16 בפברואר 1975, כהכנה לביקורו של שר החוץ דאז יגאל אלון בגרמניה המערבית, הסביר סגן מנהל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, ניסים יעיש, בבחירת מילים מוזרה, שבמעגלים הפוליטיים והכלכליים בגרמניה המערבית, "קיימת תמימות דעים שבתקופה הזאת, מלחמה כזאת תשפיע השפעה מרחיקת לכת על כל ענייניה של המדינה, הפנימיים והחיצוניים, ויכולה להמיט שואה על כלכלת גרמניה. בהתבסס על העמדה הזאת, גרמניה המערבית מעוניינת בהתקדמות מהירה לכיוון של הסכם [שלום]".

במברק ששלח השליח הישראלי בבון, אפרים אלון, למנהל מחלקת אירופה במשרד החוץ ב-21 במרץ 1980, הוא כתב שבפגישתו עם האחראי על המזרח התיכון במשרד החוץ של גרמניה המערבית, הוא "דיבר כמובן על סוגיית ההתנחלויות, שכפי שביטא את זה, מקשה על חברינו המסורים להגן על פעולותיה ומדיניותה של ישראל". מנהל המחלקה האירופית הוסיף בכתב יד: "לא חדש – המזמור הישן". אפילו אז, ישראל התייחסה לטיעון הזה כאל קלישאה.

ניתן להניח שכיום, לאור הסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן, כמו גם הסכמי אברהם שנחתמו בשנים האחרונות עם מדינות ערביות אחרות, גרמניה – שמובילה את האיחוד האירופי – חוששת פחות מהתפרצות של מלחמה אזורית שתמיט "שואה" על כלכלתה. בשל כך, אין לה בעיה לסבול את ה"סטטוס קוו" של משטר האפרטהייד ופשעי המלחמה הישראליים בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

חוסר כנות

המסמכים והמברקים בארכיון המדינה, שהוסר מהם החיסיון לאחרונה, חושפים סיפור דומה בכל הנוגע ליחסי ישראל עם נורבגיה בשנות ה-80. לכאורה, נורבגיה היא המבקרת החריפה ביותר באירופה של מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. אך כמו גרמניה המערבית, ממשלות נורבגיה פעלו בעיקר בהתאם לאינטרסים הכלכליים והאחרים שלהן, ולא מתוך מחויבות לזכויות אדם.

בסקירה של היחסים בין שתי המדינות, שהכינו במטה משרד החוץ בירושלים בפברואר 1984, מצוין כי הביקורת של נורבגיה על פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ועל תפקידה בטבח סברה ושתילה "היתה חריפה יותר מהביקורת שהושמעה מצד המדינות הנורדיות האחרות ורוב מדינות אירופה, גם בתקשורת וגם מצד הדרג הפוליטי". עם זאת, בכירים נורבגים ביקרו בישראל בשנה שלאחר מכן, וחיזקו את היחסים בין המדינות בכך שהסכימו לראשונה לרכוש חלקי ציוד ביטחוני מישראל ולמכור לה נפט.

הפער בין הגינויים החריפים של ממשלת נורבגיה את מדיניות ישראל בלבנון לבין המציאות של "עסקים כרגיל" אינה ייחודית לישראל; נורבגיה התנהגה באופן דומה מול משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. במברק מ-4 בנובמבר 1986 ששלחה שגרירת ישראל באוסלו, יהודית היבנר, למנהל מחלקת אירופה במשרד החוץ, היא כתבה: "נורבגיה תנסה להנהיג את המדינות הנורדיות במגמה האנטי-דרום אפריקאית, כדי להוכיח שהיא נושאת הדגל בעניינים כאלה". אבל מכיוון שחלקים בנורבגיה נסמכו מאוד על הסחר עם דרום אפריקה, היא לא תטיל שום סנקציה ממשית על המשטר, בגלל "האינטרסים הכלכליים החיוניים" האלה.

כארבעה עשורים לאחר מכן, התמונה עדיין דומה מאוד. חוסר הכנות של הגינויים שמשחררים האיחוד האירופי וממשלות אירופיות נגד ישראל, וחוסר השקיפות לגבי האינטרסים הצבאיים, הכלכליים והפוליטיים האמיתיים בשמירת הסטטוס קוו, פשוט נותנים לממשלות ישראל אור ירוק להתעלם מההצהרות האלה, ולהמשיך להפר את החוק הבינלאומי בחופשיות, ללא כל השלכות.

המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס