בוש האב פיטר את שמיר, ביידן יכול לפטר את נתניהו
ניסיון העבר מלמד שאם הממשל האמריקאי רוצה, הוא יכול להכתיב לישראל מה לעשות. ביידן מגלה קוצר רוח הולך וגובר כלפי נתניהו, השאלה אם ומתי הוא יחליט להציל את ישראל מעצמה ואת הפלסטינים מרצח עם
בלי התמיכה הצבאית, הכלכלית והמדינית מארה"ב, ישראל לא תוכל לשרוד. כרזת תמיכה בנשיא ג'ו ביידן בנתיבי איילון, אוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)
שני תרחישים עלולים לדרדר את פשעי המלחמה החמורים שכבר ביצעה ישראל בעזה לכדי רצח עם של ממש. התסריט הראשון הוא החרפת הרעב הקשה הקיים כבר עכשיו ברצועה כתוצאה מההגבלות שמטיל הצבא על כניסת מזון וסיוע הומניטרי, במיוחד בצפון הרצועה, שם עדיין שוהים כ-300,000 אזרחים.
הייתכן שבישראל עוד לא מבינים את מלוא משמעות הצו של ביידן?
הרעבה מכוונת של אוכלוסיה אזרחית היא לא רק פשע מלחמה חמור שישראל כבר חוטאת בו, היא גם עלולה להיחשב כראיה בעת בירור האשמה ברצח עם (genocide). סעיף 2 לאמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם (1948) מגדיר את פשע הג'נוסייד כאחד מחמישה מעשים, כשהרלוונטי ביותר למצב הנוכחי הוא סעיף קטן 3: "העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה".
התרחיש השני הוא זה של פלישה קרקעית מסיבית לרפיח שבדרום הרצועה, שם מרוכזים כרגע יותר ממיליון אזרחים, מרביתם במחנות עקורים מאולתרים שהוקמו עבור מי שברחו מהגיהנום של צפון הרצועה. פלישה צבאית לרפיח עלולה לגבות מחיר אסטרונומי בחיי האזרחים העזתים העקורים, ולדרדר את ממשלת ישראל לרמתם של משטרים אחרים שביצעו רצח עם.
נתניהו מצהיר שוב ושוב שללא פלישה קרקעית לרפיח, ישראל "תפסיד את המלחמה" שמטרתה "חיסול מוחלט של החמאס". זאת למרות שבכירי מערכת הביטחון הישראלית והאמריקאית סבורים שהמטרה הזאת לא ריאלית, שכן גם פלישה לרפיח לא תחסל את כל התשתית הצבאית של חמאס. וזה מבלי שציינו כי צבא יכול לחסל אנשים ספציפיים, אבל לא יכול לחסל רעיון.
מאבד את הסבלנות. הנשיא ג'ו ביידן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בנתב"ג, אוקטובר 2023 (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)
תלות מוחלטת ב"אחות הגדולה"
הדבר היחיד שיכול להציל את ישראל מעצמה, כלומר לרסן את יצר הנקם המשתולל לפני שהוא מצרף את ישראל למועדון הנורא של רוצחי עם, הוא לחץ מצד ארה"ב, שכן ישראל תלויה לחלוטין ב"אחותה הגדולה".
ואכן, הפלישה המתוכננת לרפיח, והסרת החסמים שמציבה ישראל בפני משלוחי הסיוע, עומדות במרכז המחלוקת בין ממשל הנשיא ג'ו ביידן לבין ממשלת נתניהו. בשיחות הישירות בין השניים, וכן בביקורו של שר החוץ אנטוני בלינקן בסוף השבוע, הודגשו שני הנושאים האלה, פעם אחר פעם. בכירי הממשל האמריקאי לוחצים להכניס סיוע מיידי לרצועה ומדגישים שללא תוכנית ריאלית להגנה על האזרחים, פלישה לרפיח תהיה אסון.
כשנשאל על כוונתו להציב קווים אדומים לנתניהו בעניין רפיח, אמר ביידן: "לעולם לא אנטוש את ישראל… אבל יש קווים אדומים שאם היא תחצה אותם…", ואז מבלי לפרט מה בדיוק יקרה, אמר "לא יכולים להיות עוד 30,000 הרוגים פלסטינים". סגנית הנשיא קמלה האריס היתה מפורשת יותר בראיון ל-ABC אתמול (יום א') בו אמרה שהממשל האמריקאי הבהיר לישראל שפלישה לרפיח תהיה "טעות עצומה" ולא שללה שלפלישה כזו "יהיו השלכות" מבחינת ארה"ב.
סימן נוסף למשבר המתפתח בין בעלות הברית הוותיקות אפשר לזהות בקריאה להפסקת אש מיידית, שהעלתה ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם. עד השבוע האחרון, ארה"ב הטילה וטו על החלטות דומות, כפי שהיא נוהגת לעשות בכל פעם שבה עולה במועצה הצעת החלטה נגד ישראל. להזכיר, בניגוד להחלטות האסיפה הכללית של האו"ם, להחלטות של מועצת הבטחון יש "שיניים", במובן שהן פותחות בפני האו"ם שורה של סנקציות אפשריות, אפילו עד כדי התערבות צבאית ישירה.
הדיפלומטים האמריקאים ידעו שסין ורוסיה – שהעלו שלוש הצעות קודמות להפסקת המלחמה מאז 7 באוקטובר שעליהן הוטל וטו אמריקאי – יטילו וטו משלהן על ההצעה משום שהשפה בהחלטה לא היתה נוקשה מספיק ולא כללה קריאה ברורה לישראל שלא לפלוש לרפיח. אולם ההחלטה האמריקאית להעלות את ההצעה להצבעה למרות זאת נועדה לאותת באופן ברור לנתניהו שהאשראי שקנו לו זוועות 7 באוקטובר עומד להסתיים, ושאם נתניהו לא יתנהג יפה, ההצעה הבאה, שתכלול קריאה לסיום מידי של המלחמה, עשויה לעבור ללא וטו אמריקאי.
בלי נשק אמריקאי, ישראל תאבד את עליונותה הצבאית. מטוס אף 35 שישראל קונה מארה"ב (צילום: יוסי זיגלר / פלאש 90)
"נצטרך לקבל גם את העצות"
ניקולס קריסטוף, הפרשן הבכיר של "ניו יורק טיימס" ובעל עבר עשיר של תמיכה בישראל, פרסם בשבוע שעבר טור שכותרתו "הנשיא ביידן, יש לך מינוף (leverage) שיכול להציל חיים בעזה. בבקשה השתמש בו". בטור מצטט קריסטוף את ההיסטוריון הישראלי-בריטי אבי שליים, שסיפר שמשה דיין אמר למנהיג ציוני שהיה בביקור בישראל ב-1967: "ארה"ב מציעה לנו כסף, נשק ועצות. אנחנו לוקחים את הכסף, אנחנו לוקחים את הנשק, ומסרבים לעצות". כשנשאל מה יקרה אם ארה"ב תגיד שישראל תקבל סיוע בתנאי שהיא תקבל גם את העצות, השיב דיין: "אז נצטרך לקבל גם את העצות".
קריסטוף ושליים ממעיטים במידת ההשפעה שיש לארה"ב על ישראל. פרט לכסף ולנשק, שמגיע לישראל ברכבת אווירית בהיקף עצום מאז תחילת המלחמה, ארה"ב נותנת לה עוד שני דברים הכרחיים: הגנה בזירה הבינלאומית, וקשרים כלכליים. באשר להגנה הבינלאומית, היא רלוונטית כיום בדמות הווטו האמריקאי על החלטות במועצת הביטחון של האו"ם, אבל תהיה עוד יותר רלוונטית לאחר סיום המלחמה, כשנושא פשעי המלחמה יידון בפורומים בינלאומיים כדוגמת בית הדין הפלילי הבינלאומי.
באשר לקשרים הכלכליים, חשוב לזכור שהתלות הכלכלית של ישראל בארה"ב היא מוחלטת. הקשרים הכלכליים של ישראל עם אירופה ואסיה לא קרובים להיות אלטרנטיבה מספקת לשוק האמריקאי. אם הסנקציות הכלכליות האמריקאיות, כמו אלה שהוכרזו בחודש שעבר נגד מנהיגי טרור מתנחלי מהגדה, יופנו כלפי מדינת ישראל ולא רק כלפי אזרחים בודדים, זה יהיה "תרחיש יום הדין" עבור מגזרי הייצוא הישראליים, ובראשם תעשיית הנשק ותעשיית ההיי-טק. פגיעה כזו תשליך על הכלכלה הישראלית כולה.
המיצוב של ישראל כמעצמה צבאית תלוי כולו בתמיכה האמריקאית, ובלעדיה הצבא הישראלי יידרדר תוך שנים ספורות למצב שבו העליונות הצבאית היחידה שלו היא נשק להשמדה המונית, על פי מקורות זרים, כמובן. 17 סנטורים דמוקרטיים כבר חתמו על נייר עמדה, שלפיו ישראל איננה עומדת יותר בתנאי חוק לייהי, האוסר על סיוע צבאי אמריקאי ליחידות צבאיות המפרות זכויות אדם באופן שיטתי. לא פחות חשוב מכך ראוי לציין שההתערבות הצבאית הישירה של ארה"ב בתימן נגד החות'ים, וההתארגנות של ארה"ב ונאט"ו מול לבנון ואיראן תרמו תרומה חשובה למניעת הפיכת המלחמה בעזה למלחמה אזורית.
בקצרה, ישראל לא יכולה לקוות לשרוד בלי תמיכה אמריקאית. שרשרת השמרטפים שהגיעה לישראל בחודשים האחרונים כדי לרסן את נתניהו, הרטוריקה המחריפה של ממשל ביידן, והאיתותים שמאיימים במשיכת התמיכה הצבאית והדיפלומטית ובסנקציות כלכליות, הם לא "מינוף", הם חרב דמוקלס שמונפת מעל ראשו של נתניהו.
דווקא כן רפובליקת בננות
מעניין מאוד לשים לב לסערה שהתפתחה בשבוע שעבר סביב דבריו של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שוּמֶר, שאמר כי נתניהו "איבד את דרכו", וקרא להקדמת הבחירות בישראל. נתניהו הגיב בעלבון, ואמר ש"ישראל היא לא רפובליקת בננות, אלא דמוקרטיה עצמאית וגאה. מצופה מהסנטור שומר שיכבד את הממשלה הנבחרת".
נכנע ללחץ האמריקאי. יצחק שמיר בקריאת מגילה, 1991 (צילום: מגי איילון / לע"מ)
זו אמירה ריקה מתוכן. ה"דמוקרטיה" הישראלית כפופה באופן מוחלט לתכתיבי השלטון האמריקאי. כפי שציין נועם חומסקי בראיון ל"שיחה מקומית" לפני שלוש שנים: "בכל פעם שארה"ב מתעקשת ואומרת 'אתם חייבים לעשות כך וכך', ישראל עושה זאת, לא משנה כמה היא מתנגדת".
כדוגמאות לכפיפות המוחלטת של ראשי ממשלה ישראליים לתכתיבים אמריקאיים, מציין חומסקי את משבר הפלקון מ-1996, אז ישראל ויתרה על עסקה למכירת מערכת התראה לסין בעקבות לחץ אמריקאי, וכמובן את היחסים של ראש הממשלה יצחק שמיר עם הנשיא ג'ורג' בוש האב.
שמיר, ככל ראשי ממשלת ישראל לפניו ואחריו, התנגד נחרצות לרעיון של מדינה פלסטינית. ב-1991, ממשל בוש האב רצה שהממשלה בישראל תהיה מוכנה לכל הפחות לנהל "שיחות" עם הפלסטינים, דבר ששמיר התנגד אליו. כששמיר החליט להתריס, וקיבל את פניו של שר החוץ ג'יימס בייקר בהכרזה על הקמת התנחלויות נוספות, החליט בוש החליט לפטר את שמיר מתפקיד ראש הממשלה, שכן ידע שהממשלה שלו רעועה.
כל שנדרש מבוש לעשות היה לאיים, שישראל לא תקבל את כספי הערבויות שארה"ב הבטיחה להעמיד לטובתה כדי לקלוט את ההגירה של יהודי ברית המועצות, ושמיר התקפל. חומסקי טען שאף שפורמלית היה מדובר ב"ערבויות", למעשה היה מדובר בכספי סיוע, שהאמריקאים ידעו שיילכו להתנחלויות.
כך או כך, שמיר נסע לוועידת מדריד, סיעות הימין הקיצוני בממשלתו פרשו, ובבחירות שהתקיימו לאחר נפילת הממשלה, יצחק רבין ניצח והדרך להסכמי אוסלו נסללה. האיום אז היה בסך הכל למנוע את כספי הערבויות שישראל היתה זקוקה להם, ולא למנוע ממנה את התמיכה הצבאית והדיפלומטית, האיום שממשל ביידן מנופף בו היום.
מייחל להפסד דמוקרטי. נתניהו עם דונלד טראמפ בבית הלבן, מרץ 2018 (צילום: חיים זך / לע"מ)
הרטוריקה הרושפת של נתניהו ("ישראל היא לא רפובליקת בננות", "נפעל ברפיח גם ללא תמיכת ארה"ב") היא בסך הכל נסיון להתמקח על התכתיב המדויק, שהוא יישמע לו בסופו של דבר. נתניהו יודע שהכיסא שלו מתנדנד אולי אפילו יותר מהכיסא של שמיר, ושאין לו סיכוי לשרוד בלי תמיכה מארה"ב. נתניהו עצמו סיכם היטב את הנקודה הזאת בשיחותיו עם המו"ל של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שהוקלטו ונחשפו במסגרת תיק 2000. כשמוזס שאל אותו על דעת הקהל העולמית, נתניהו ענה בפשטות: "אתה פשוט לא קולט מה הולך. מה זה העולם? העולם זה מדינה אחת". כלומר ארצות הברית.
ייתכן שנתניהו מרשה לעצמו לשחק גיבור גדול מול ביידן משום שהוא מהמר שהדמוקרטים יפסידו את הבחירות בסוף השנה, ושהוא ימצא שוב בעל ברית נוח יותר מהרגע שטראמפ יחזור לבית הלבן. אולם טראמפ בוחר כבר זמן רב להימנע מלהביע עמדה ברורה בנוגע למלחמה בעזה, ורק חוזר על כך שמתקפת 7 באוקטובר, כמו הפלישה הרוסית לאוקראינה, לא היתה מתרחשת אילו הוא היה נשיא.
בכל מקרה, כפי שיודע כל מי שניסה לעשות איתו עסקים, טראמפ הוא שותף הפכפך ובלתי אמין, שדורש נאמנות מוחלטת מצד כל הכפופים לו. מדיניות החוץ במהלך כהונתו נוהלה בעיקר על ידי הדרג המקצועי במערכת הצבאית-ביטחונית האמריקאית, דרג שלא משתנה הרבה עם חילופי נשיאים. נראה שבעיני הדרג המקצועי הזה האשראי של נתניהו הולך ואוזל.
לטוב ולרע, לממשל האמריקאי נתונה המילה האחרונה על מדיניות הישראלית. ביידן הוא היום האיש היחיד שיכול למנוע את הידרדרות המלחמה הנוראה בעזה לכדי רצח עם ממש. אם הוא לא יציל את ישראל מעצמה, דמם של רבבות עזתים חפים מפשע יהיה על ידיו לא פחות מאשר על ידיו של נתניהו. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו להמרות את פיו. השאלה היחידה שנותרה היא איפה ומתי ביידן ימתח את הקו האדום.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
