הנשק האמריקאי לאוקראינה מביא להמשך המלחמה, לא לסיומה

בדצמבר 1979, פלש הצבא האדום לאפגניסטן במטרה להציל את המשטר הפרו-סובייטי, שהתבסס במדינה בשנים שקדמו לפלישה. הק.ג.ב. וההנהגה הסובייטית בראשות ליאוניד ברז'נייב ציפו לניצחון מהיר ולביסוס והרחבת הנוכחות הסובייטית במרכז אסיה. אף אחד מהם לא ציפה לעשור של מלחמה שתגבה את חייהם של יותר מ-25 אלף חיילים סובייטיים (לפי ההערכות) ולפחות 56 אלף אפגנים.

בעוד שהצבא האדום ובעלי בריתם המקומיים (שנקראו המפלגה הדמוקרטית העממית של אפגניסטן) ביססו במהירות את שליטתם בערים הגדולות, עיקר הלחימה התרחש באזורים הכפריים וההרריים, שבהם התבססו המוג'אהידין, צבא אסלאמיסטי שזכה למימון מהסי.איי.איי והפך ברבות השנים את אפגניסטן למוקד העולמי של לוחמי האסלאם הפונדמנטליסטי.

לאורך שנות השמונים, מלחמת ההתשה של המוג'אהידין גבתה מברית המועצות לא רק את המספר הגבוה ביותר של הרוגים מאז סיום מלחמת העולם השנייה, אלא גם פגעה קשות בכלכלה הסובייטית, יצרה פילוג בהנהגת המפלגה הקומוניסטית וזכתה לביקורת קשה הן מחוץ לברית המועצות והן בתוכה. בסופו של יום, ההרפתקה הסובייטית באפגניסטן, שהיתה אמורה להיות ניצחון מהיר ופשוט יחסית עבור הצבא השני בעוצמתו בעולם, הפכה לאחד הזרזים לקריסתה של ברית המועצות.

הפיכת אפגניסטן ל"וייטנאם של ברית המועצות" לא היתה מקרית. ממשל רייגן זיהה היטב שהסובייטים לא יכולים להרשות לעצמם מלחמה ממושכת ויקרה במשאבים ובחיי אדם, ולכן שש לממן, לאמן, ולנצל פוליטית את המוג'אהידין, גם אם אותו הממשל לא זיהה את המחיר, שתשלם ארה"ב עצמה על זרעי הג'יהאד העולמי שזרעה באפגניסטן.

גרמניה חיכתה להחלטה אמריקאית

בשבוע שעבר התבשרנו שהנשיא ג'ו ביידן אישר משלוח של טנקים מסוג אברמס M1 לאוקראינה. שינוי הכיוון של ארה"ב הוא שאפשר לקנצלר גרמניה אולאף שולץ להצהיר שגם הוא ישלח לאוקראינה טנקים מסוג Leopord 2.

עוד לפני ההחלטה לשלוח טנקים לאוקראינה, החליט ביידן לשלוח לאוקראינה תחמושת וארטילריה מישראל – ששומרת על מצבור נשק אמריקאי גדול כדי לאפשר לארה"ב פעולה צבאית במזרח התיכון, ומורשה גם להשתמש בעצמה בנשק במצבי חירום, על אף החששות שהביעו בכירים במערכת הביטחון הישראלית שמהלך כזה יפגע ביחסי ישראל עם הקרמלין.

אלא שטועה מי שרואה במשלוחי הנשק לאוקראינה סימן לכך שהמערב סוף סוף נחלץ להצלת העם האוקראיני. מתחילת המלחמה ועד היום, המטרה האסטרטגית הראשונה במעלה של ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו איננה מניעת ההרס המוחלט של אוקראינה. המטרה הברורה היא להפוך את אוקראינה לאפגניסטן של פוטין.

זמן קצר לאחר הפלישה של פוטין לאוקראינה לפני כמעט שנה, כשנעשה ברור שהצבא הרוסי לא יצליח לכבוש את קייב ולסיים את המלחמה בתוך ימים ספורים, צצה השאלה שעדיין על השולחן היום: איך תסתיים המלחמה באוקראינה?

האפשרויות היו ונשארו ברורות לכל: האחת היא להגיע למשא ומתן על סיום המלחמה, שיכלול בהכרח ויתור – לפחות חלקי – על השאיפה האוקראינית לשחרר את האזורים המזרחיים והדרומיים של המדינה, שנכבשו על ידי רוסיה בניגוד בוטה לחוק הבינלאומי. אפשרות זאת כואבת ובמידה רבה בלתי צודקת, כי היא תשאיר בידי פוטין את השלל שהושג באמצעות הפשע הראשון במעלה בחוק הבינלאומי: תוקפנות צבאית חסרת הצדקה חוקית. עם זאת, אפשרות זאת היתה מונעת את ההרס העצום שחוותה אוקראינה בשנה האחרונה, ואת משבר הפליטים החמור ביותר באירופה מאז סיום מלחמת העולם השנייה.

האפשרות השנייה, כפי שהעיר נועם חומסקי, היא התמשכות המלחמה עד להרס של אחד הצדדים. מאחר שהמלחמה מתרחשת על אדמת אוקראינה ולא על אדמת רוסיה, אומר חומסקי, על אף שייתכן תיאורטית שאוקראינה תצליח להדוף את הכוחות הרוסיים עד לגבול, המדינה היחידה שיכולה להיהרס במלחמה הזאת היא אוקראינה.

משלוח הנשק לאוקראינה הוא השלב האחרון במדיניות ארה"ב לאורך המלחמה כולה: שיש להתעקש על המשך המלחמה ולא לסיים אותה באמצעות משא ומתן. ארה"ב פעלה אקטיבית בעבר כדי למנוע שיחות לסיום המלחמה, וכעת שולחת נשק כדי להבטיח את המשכה.

כאן חשוב להתעכב על סוג הנשק שנשלח לאוקראינה: ארטילריה וטנקים. מאז שהמתקפות הראשוניות של רוסיה מצפון לעבר לבה של אוקראינה נכשלו, הלחימה הפכה בעיקרה למלחמת התשה. מאז שחרור חרסון בתחילת נובמבר, אף אחד מהצדדים לא השיג הישג טריטוריאלי משמעותי, ופרט לשחרור חרסון, קווי החזית נותרו כמעט ללא שינוי כבר מאז אפריל. המלחמה בשלב הנוכחי שלה היא למעשה סדרה בלתי נגמרת של הפצצות מצד הצבא הרוסי נגד מטרות אזרחיות וצבאיות באוקראינה, והפצצות-נגד אוקראיניות נגד הצבא הרוסי. במילים פשוטות, המלחמה הפכה להיות תלויה בשאלה "למי יגמרו הפגזים קודם?".

לא סביר שהמשלוח של ארטילריה נוספת יוביל לשינוי משמעותי במערך הכוחות או שיאפשר לדחוק את הצבא הרוסי מאוקראינה. באשר לטנקים, הם אמנם לא איבדו את הרלוונטיות שלהם, כפי שנטען לפעמים, אבל החסרונות הטקטיים הגדולים שלהם גרמו לכך שהם כבר לא דרך להבטחת עליונות צבאית, כפי שהיה במאה העשרים. המשמעות העיקרית של משלוח ארטילריה וטנקים לאוקראינה היא הבטחה שהתחמושת לא תיגמר לאוקראינה קודם, ושההפצצות ההדדיות – וההרס העצום שנזרע באוקראינה – יימשכו. אין מדובר במשלוח של נשק "שובר שוויון", אלא בדיוק להיפך: זהו מהלך שמבקש לשמר את השוויון.

נראה שזלנסקי עצמו מבין שמשלוחי התחמושת והטנקים אינם עומדים לשנות את מאזן הכוחות, אלא לכל היותר לעזור לצבא האוקראיני להתמודד עם המתקפה הרוסית המחודשת שצפויה בחודשים הקרובים. זו הסיבה לכך שבשבוע שעבר הנשיא האוקראיני חזר שוב על בקשתו מהמערב לשלוח נשק מתקדם יותר, כגון מטוסי קרב.

שימור שוויון לא תמים

שימור השוויון הזה איננו מקרי. מטרתו היא להמשיך את המלחמה כדי להמשיך להחליש את רוסיה מבחינה צבאית, כלכלית ופוליטית, ולערער את שלטון פוטין. פוטין הוא עריץ מרושע ופושע מלחמה, והפלתו היא מטרה ראויה, בכך לא יכול להיות ספק. באותה המידה, לא ניתן להטיל ספק בהירואיות של העם האוקראיני, בעומדם כדוד מול גולית, או במחירים הכבדים שהם משלמים.

אבל את משלוחי הנשק מהמערב יש להבין כהתעקשות להקריב את אוקראינה ואת חורבנה על מנת להחליש את פוטין. העם האוקראיני האמיץ הוא, מבחינת המערב, פיון שיש להקריב במאבק הגלובלי בין כוחות גדולים ממנו בהרבה. במילותיו של הדיפלומט האמריקאי הבכיר לשעבר צ'רלס פרימן בתחילת המלחמה, המטרה האמריקאית היא "להילחם ברוסיה עד אחרון האוקראינים".

בין כוחות אלה יש לזכור לא רק את מאבקי הכוחות בין ארה"ב ורוסיה, אלא גם את הסבסוד העקיף של תעשיית הנשק, שניזונה ממלחמות ממושכות. בשני המובנים החשובים האלה, אם המלחמה באוקראינה תיגמר מחר בעקבות שיחות שלום בין פוטין וזלנסקי, יהיה זה הפסד, לא ניצחון, לארה"ב. שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה איננה העניין עבורם כלל.

סיום המלחמה באמצעות משא ומתן, ומניעת הרס נוסף של אוקראינה, הן הדרישות הראשונות במעלה שצריכות לעלות מהשמאל. עם הכיבוש הרוסי של מחוזות בדרום ומזרח אוקראינה (שכולל, בל נשכח, את חצי האי קרים, שתחת כיבוש רוסי כבר מאז 2014) יש להתמודד באמצעים דיפלומטיים. התמשכות המלחמה רק תבטיח שההרס של המחוזות הכבושים ושל שאר אוקריאנה יהיה כל כך כבד, שגם אם הם ישוחררו בכח הזרוע, כבר לא יישאר מה לשחרר.