בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן
משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים
"אנחנו עדיין איתנים, ומנסים לציין את חודש הצום". קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)
בית החולים האירופי ליד ח'אן יונס מלא באלפי פלסטינים שנעקרו מביתם ונפצעו במלחמה ברצועת עזה, שתיכנס עוד מעט לחודש השביעי שלה. המסדרונות וחצר בית החולים גדושים באוהלים, וסבלם של השוכנים בהם גלוי בפני כולם.
אין נתונים מאומתים לגבי המספר המדויק של האנשים שחיים כאן – בית החולים מעריך שכ-30 אלף איש מצטופפים בין כתליו – אבל אין ספק שהם מתמודדים עם קשיים עצומים בהשגת הצרכים הבסיסיים ביותר, מכיוון שבית החולים אינו ערוך לשמש כמקלט מאולתר להמונים.
למרות זוועות המלחמה, הפלסטינים שגרים כאן משתדלים מאוד לציין את חודש הרמדאן הקדוש, ואת עיד אל-פיטר (החג שמציין את סוף הרמדאן) שחל עוד שבועיים. משפחות וצוות בית החולים תלו קישוטים וחילקו לילדים קישוטים לתלות באוהלים ובמסדרונות, בתקווה ליצור אווירה קצת יותר חגיגית גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים.
"למרות הפצועים, המתים, המלחמה וההרס שנגרם לילדים, לנשים ולקשישים שלנו, אנחנו עדיין איתנים ומנסים לציין את חודש הצום", אומר ג'מאל אל-מסרי, בן 55, שנאלץ לברוח מביתו במחנה הפליטים א-שאטי ולמצוא מקלט בבית החולים האירופי.
האלה ע'בן, בת 53, שנעקרה מביתה בשכונת שייח' רדואן בעיר עזה, אמרה שבנה רצה תחילה ללכת לעיר רפיח כדי לנסות למכור שם קישוטי רמדאן ולהרוויח קצת כסף לצורך קניית אוכל למשפחתו. אבל, "כשראה את הילדים (מסתכלים על הקישוטים), החליט לא למכור אותם, אלא לתת אותם לילדים בחינם כדי לשמח את ליבם".
>> "המלחמה לא הותירה דבר". עזה המורעבת והחרבה נערכת לרמדאן
הניסיון ליצור תחושה חגיגית כלשהי היה קשה מאוד. רבים בבית החולים אמרו שהם חשים ייאוש כבד לקיים את רמדאן הרחק מבתיהם, שרבים מהם נהרסו, אחרי שהופרדו מבני משפחה רבים, שחלקם נהרגו או נפצעו קשה במלחמה. היעדר המזון והמים הנקיים, וחודשים של תת תזונה ורעב נרחבים, הפכו את עונת הצום הזאת למאתגרת במיוחד.
ועדיין, ילדים רבים כאן, שמחו שלא נמנעו מהם כמה מראות משמחים, אף שהם מתגעגעים לבתיהם ולחייהם הקודמים. וכולם, צעירים ומבוגרים, ממשיכים לקוות שהחודש הזה יביא סוף סוף את הישועה מהמלחמה האיומה הזאת.
"איבדתי את חלומותיי, את ביתי, את ילדותי"
"חודש הרמדאן הוא התקופה היפה ביותר בשנה", מקוננת ע'בן. "מפגשים משפחתיים, שולחנות מלאים במזון ומקושטים לאפטאר. היינו יוצאים לקניון לקניות, או מזמינים ארוחות טעימות ממסעדות ולוקחים את האוכל לחוף כדי לשבור שם את הצום".
אך עכשיו רוב בני משפחתה של ע'בן התפזרו בגלל המלחמה, ובקושי יודעים היכן האחרים נמצאים. "העקורים סביבנו שרויים בעצב עמוק. אנחנו מתגעגעים למפגשים עם שכנים וחברים לתפילות התראוויח (תפילות ערב בזמן הרמדאן). איבדתי את המטבח שלי, שבו ביליתי יותר מארבע שעות בהכנה של המזון המשובח ביותר. עכשיו אני באוהל, יושבת על החול. אין לי מספיק כלי מטבח. יש רק אוכל משומר, מכיוון שהמחירים גבוהים מאוד".
כשהתחילה המלחמה, ע'בן היתה במצרים לצורך טיפול רפואי בפגיעה בגב. התקשורת עם ילדיה ונכדיה בעיר עזה היתה משובשת, עד שהם ברחו בסופו של דבר דרומה לח'אן יונס, שם ע'בן התאחדה איתם אחרי שנכנסה בחזרה לעזה בזמן הפסקת האש בת השבוע בסוף נובמבר. הם לא מצאו מקום להסתתר בו חוץ מבית החולים האירופי, והקימו אוהלים בחצר בית החולים.
"הזדעזעתי מהמצב כאן", אמרה ע'בן. "אין מים, אין אוכל, אין כלום. אני לא יכולה להשתמש בשירותים בגלל התורים הארוכים. אנחנו אפילו לא יכולים להתרוקן כמו אנשים רגילים. לקחו מאיתנו הכל. לרוע המזל, רבים מהעקורים כאן משתינים על עצמם, כי אין די תאי שירותים בבית החולים".
ע'בן מציינת שרוב האוהלים בבית החולים צרים, "ואין מקום ל-10 אנשים לישון בהם. אני יושבת כל היום בכניסה לאוהל, ומסתכלת על פניהם של האנשים. לפעמים אנשים עוברים עם גופות. איבדנו את היכולת לבכות, כי ליבנו מתפוצץ מכאב. ואנחנו לא מרגישים בטוחים. כל יום אנחנו שומעים הפצצות והפגזות של טנקים ישראליים. טילים רבים נופלים ליד בית החולים, ומרימים את החול מהאדמה כמו הר געש".
כתוצאה מכך, אומרת ע'בן בצער, "אנחנו חווים את הרגעים הגרועים ביותר בחיינו, בימים שהיו בעבר היפים ביותר בשנה… היתה לי תקווה לחזור לביתי בשייח' רדואן. כל יום אני מחכה לשמוע שהמו"מ על הפסקת האש הצליח, כי החיים באוהל אינם אפשריים".
"עזה ברמדאן היתה יפהפייה, אבל המלחמה הרסה הכל". השוק ברפיח לקראת הרמדאן, במרץ 2022 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
ח'ליל אבו חסנין, נכדה בן ה-13 של ע'בן, המום מייסורי המלחמה. "איבדתי הכל במלחמה הזאת, את החלומות שלי, את הבית שלי, את ילדותי", הוא אומר. "אני מבלה את הזמן שלי בחיפוש אחר מים ובהמתנה למזון, רואה את הפצועים וההרוגים. עזבנו את הבית שלנו בגלל ההפצצות החזקות, ועברנו לבית של סבא וסבתא, ואז לבית החולים אל-שיפאא בעיר עזה. אבל כשראינו את עלוני הצבא הישראלי שמורים לכולם לעבור דרומה, ברחנו לבית החולים האירופי.
"אני חי חיים של השפלה, דיכוי ורדיפה בבית החולים הזה", ממשיך ח'ליל. "לפני המלחמה אכלנו עוף ושתינו מים נקיים. אהבתי ללמוד והיו לי הרבה חברים. אבל המלחמה הזאת מכריחה אותי לאכול מזון משומר ולשתות מים מלוחים, והיא הרגה חברים ואהובים. אנחנו רוצים לחזור לעיר עזה. אני מתגעגע לבית שלי ולחיים שלי שם".
כששאלתי אותו על החודש הקדוש, אמר ח'ליל, "אין אווירת רמדאן. החיים בבית החולים אינם חיים. אבל אני חייב לסבול את הקושי. אין לי ברירה. התרגלנו לטקסים משפחתיים שונים בבתים שלנו; אני מתגעגע לקישוטים ולמנורות. עזה ברמדאן היתה יפהפייה, אבל המלחמה הרסה הכל".
גם כשהוא מנסה לשמור על אופטימיות בשביל הרמדאן, אל-מסרי מא-שאטי לא יכול להתחמק מהעצב ומהפחד שאופפים את אנשי עזה. "כאבא וסבא, אני לא יכול לספק למשפחה שלי את הצרכים הבסיסיים ביותר של החיים, כמו אוכל ומים", הוא אומר. "אין איפה להתפנות בבית החולים. הצפיפות מתסכלת. כולם עצובים, חסרי תקווה בחיים כל זמן שהמלחמה נמשכת. בית החולים לא יכול לשמש מקלט לאלפים – הוא בקושי מצליח לספק שירותים רפואיים לחולים ולפצועים".
אל-מסרי נזכר בחיבה בטקסי הרמדאן שקיים לפני המלחמה, כמו הסוחור (ארוחת בוקר לפני תחילת הצום, עם הזריחה), קניית מזון ובגדים בשווקים מקומיים, ובילוי שעות בחיפוש ממתקים ומשקאות. אבל בבית החולים נדרש מאמץ רב כדי להרגיש ברמדאן. "אנחנו חייבים להתרגל לתנאים האלה, אף שהם קשים. אבל אנחנו עם שאוהב את החיים ומייחל לאושר וביטחון. אולי זה יהיה חודש טוב, שבו תסתיים המלחמה הזאת".
"אני לא יכול לעזוב את העבודה שלי, זו אחריות גדולה"
בית החולים האירופי מתקשה לבצע את הפעולות הבסיסיות ביותר, לא כל כשכן לספק את צורכיהם של אלפי העקורים שמצאו בו מקלט. המצב קשה אף יותר לנוכח העובדה שרוב בתי החולים בעזה, כולל בית החולים נאצר הסמוך, נאלצו להיסגר בגלל הפצצות ישראליות כבדות, פשיטות קרקעיות ומצור מתמשך, שרוקן אותם ממשאבים חיוניים – מציוד רפואי ועד חשמל.
"אנחנו עובדים יומם וליל כדי לטפל בחולים", אומר ד"ר עומאר ח'טאב, כירורג ילדים בן 37 מח'אן יונס. "הצפיפות כאן משפיעה לרעה על איכות ומהירות העבודה שלנו. אנחנו לא יכולים לעבור במהירות במסדרונות בגלל האנשים והאוהלים. כשחולים מקבלים טיפול וצריך לשחרר אותם, הם מסרבים לעזוב כי הבתים שלהם, או השכונות שלהם, הושמדו או שהן עדיין מסוכנות מדי, והם נשארים בבית החולים עם המשפחות שלהם. זה מקום המקלט היחיד שלהם".
לחצי המלחמה גבו מחיר אישי מח'טאב. "מכיוון שאני עובד שעות ארוכות ודואג מאוד לאישתי ולשלושת ילדי, ביקשתי מהם לעבור לגור בבית החולים, ועכשיו כולנו ישנים בחדר הרופאים. אני לא יכול לעזוב את העבודה שלי, אני מרגיש שזו אחריות גדולה.
"לרבים מהילדים הפצועים יש בעיות בריאותיות רבות", הוא אומר. "יש כאן ילדים שסובלים מתת תזונה ומזיהום. אנחנו עובדים עם הציוד הבסיסי ביותר, למרות הצורך הנואש בטיפולים נוספים ובמעקב רפואי, אבל בית החולים לא יכול לעזור בזה. גם האזור שבו נמצא בית החולים אינו בטוח, אנחנו שומעים קולות נפץ של פגזי טנקים מדי פעם, בנוסף לטילים שנופלים באזור".
בנוגע לרמדאן, הוא אומר, "כואב לבלות את החודש הזה הרחק מהמשפחות. אני רגיל לאכול אפטאר עם אבי ואמי. לרוע המזל, הם נאלצו לעקור מביתם וגרים כעת באוהל ברפיח, ואני לא יכול לעזוב את העבודה שלי כדי להיות איתם".
בית החולים לא ערוך לטיפול באלפי עקורים. פלסטינים שנעקרו מביתם שוהים באוהלים בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-1 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
מנהל בית החולים האירופי, יוסף אל-עקאד, מספר גם הוא על הלחצים הבלתי נסבלים שמופעלים על בית החולים כמתקן שירותי הבריאות הגדול האחרון שעדיין מתפקד באזור. עומס המטופלים אילץ את הצוות לשכן אותם בחלקים של בית החולים שאינם ערוכים לספק את הצרכים הרפואיים הדחופים שלהם, וחלק מהמטופלים נאלצים לשכב על הרצפה בגלל המחסור במיטות. "יש לנו מחסור בציוד רפואי ובתרופות, למשל חומרי הרדמה, אנטיביוטיקה, משככי כאבים ותרופות לדיאליזה", הוא מוסיף. "אנחנו מספקים רק את הטיפול הרפואי המינימלי".
בנוסף לכל זה, אל-עקאד מציין כי יש גם מחסור חמור במזון, מים נקיים וחשמל לכל העקורים כמו גם למטופלים. לדבריו, העקורים שאיבדו את בתיהם מתייחסים אל בית החולים כאל "מקום בטוח יותר, אף שאין מקום בטוח בעזה".
צוות בית החולים האירופי סובל משחיקה חמורה. "אנחנו כבר עמוק בחודש השישי למלחמה. צוותי הבריאות, הרופאים, האחיות וכל העובדים פה כל כך עייפים, עד שאינם יכולים להמשיך לתת שירות כנדרש", אומר אל-עקאד. "יש להם גם חובות כלפי המשפחות שלהם. חלקם עקורים וגרים בתוך בית החולים, ואחרים גרים באוהלים באל-מוואסי, והם כל הזמן דואגים גם למצב המשפחות שלהם. זה גורם לעייפות פיזית ופסיכולוגית, והם זקוקים לכל התמיכה שאנחנו יכולים לתת".
בהינתן כל זה, מזהיר אל-עקאד, בית החולים "עלול לקרוס לגמרי בקרוב. מאות פצועים סיימו את תקופת הטיפול שלהם והתבקשו לעזוב את בית החולים, אבל אין להם לאן. רבים לא יכולים לגור באוהלים בגלל מצבם הרפואי. כמה מהמטופלים הם מהחלקים הצפוניים של רצועת עזה, ולא יכולים לחזור בגלל מחסומי הצבא הישראלי שלא מאפשרים להם לעבור".
כל הזמן הזה, מוסיף אל-עקאד, בית החולים נמצא תחת איום מתמיד בפלישה או מצור ישראלים, כפי שחוו בתי חולים אחרים בעזה, מה שעלול לגרום לו להיסגר ולא לספק טיפול רפואי ומחסה לפצועים, לחולים ולעקורים. "אבל אנחנו מקווים שזה לא יקרה", הוא מתפלל.
רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
