באמירויות סקרנים כלפי ישראלים, ולא שוכחים את הפלסטינים

כבר חודשים רבים שאנחנו שומעים על "הסכמי אברהם". ערוצי הטלוויזיה מלאים בכתבות מגזין המושכות את הציבור הישראלי לבקר בדובאי וכמעט כל שבוע משלחת ישראלית נוספת עושה את דרכה לאיחוד האמירויות עם תקוות גדולות למצוא השקעות ואפיקים חדשים לעסקים. אבל מה באמת הולך שם ברחוב מעבר למסדרונות בתי המלון והכנסים והאם יש גם הזדמנויות לאלה ששואפים לכלול את הפלסטינים בתהליך?

הרי מיד עם פרסום ההסכם עלו טענות המדגישות שהוא לא מתייחס לזכויות הפלסטינים או נוגע לסוגיות הליבה של הסכסוך. כאחד שעובר כבר שנים בארגונים המנסים לקדם דיאלוג ופתרון הבנתי עד כמה ההתייחסות הזאת חשובה כדי באמת לשנות את המציאות.

מתוך שאלה זאת החלטתי לנסוע לשם. כבר כמה שנים שאני מעורב בסמינרים עם אנשי חברה אזרחית מהאזור וכבר מעל לשנה שאנחנו מנסים לפנות ישירות לקהל מהמפרץ דרך פורומים אזוריים והפעם יש כאן הזדמנות חדשה להגיע למקום ולהבין יותר טוב יותר את ההשפעה של ההסכמים.

בביקור כזה יש ניסיון לבדוק אם יש בו הזדמנויות חדשות, או אם יש דרכו אפשרות להביא לשינוי אזורי מהותי שבו לכולם יהיה מקום.

גם עצם העובדה שהשתתפתי בכנס באבו דאבי רק בתחילת השנה היתה יכולה לתת לי אפשרות להשוות בין המציאות לפני ההסכם ואחריו. אי שם בפברואר האחרון, בעולם של לפני וירוס הקורונה והסכמי אברהם, הביקור שלי באבו דאבי לווה בחשש מסוים.

אמנם שהיתי שם במסגרת כנס בינלאומי של האו"ם, אבל זה היה רק ביקור שני במקום והצגת הזהות שלי בארצות ערביות תמיד לוותה בהיסוס או נתקלה בתגובות צוננות מהמקומיים, שמגלים באופן ברור סולידריות עם הפלסטינים.

בהתחלה החשש הזה עדיין היה קיים גם הפעם, ולכן גם נזהרתי בהצגת המוצא שלי או במה אני מעורב. החשש היה כפול, שכן גם המוצא הישראלי ומנגד גם הפעילות בארגוני השלום, יכולים שניהם להביא לביקורת, בין אם מצד מי שמבקרים את הנורמליזציה או מי שמבקרים דווקא את הפלסטינים.

אבל עם הימים שעברו ולמרות החששות, היה ברור לי שההתגוננות הראשונית הפכה לסקרנות גדולה. כך התאפשר לי להיכנס לשיחות עמוקות עם מקומים לגבי ההסכמים, לגבי האזור וכמובן לגבי העתיד שלנו עם הפלסטינים.

בכל מקום שהלכתי, בין אם בבתי הקפה של מרכז העיר, באזור הגלריות של אל סרקאל ורובע העיצוב או אפילו בארוחות ערב פרטיות, פעם אחר פעם נשאלתי על ההיסטוריה של הארץ ועל דעותיי לגבי זכויות הפלסטינים, מתוך סקרנות ופתיחות אמיתית ללמוד.

בשיחות האלה היה נראה שדווקא ההסכם איפשר לרבים להעמיק את ידיעתם מעבר לעמדה האוטומטית שהיתה להם לפני כן, וכך להבין טוב יותר את הנעשה בארץ, ואולי מתוך כך גם להיכנס לשיחות ישירות עם ישראלים על המצב מתוך נכונות להשפיע ולאתגר ואולי אפילו לקדם איזו פשרה.

עם סומא למשל, סטודנטית להנדסה, היה ברור מהרגע הראשון שהיא מתלהבת מהקשר עם ישראלים. היא שמחה על האפשרות להכיר ישראלים באופן ישיר. בעודה מנסה לתרגל כמה משפטים בעברית שלמדה, היא סיפרה עד כמה הקורסים לעברית הפכו לפופולריים באמירויות ועד כמה זה רק היבט אחד של צעדים רבים המבשרים על עידן חדש לאזור.

עם התלהבות כזאת, לא ידעתי אם לשאול לגבי עתיד ההסכמים בהקשר סוגיות הליבה באזור, אבל כששאלתי אותה לגבי הסכם השלום ואם הוא מספיק. פתאום הופיעה הסתייגות קטנה בקולה, והיא אמרה שבסופו של דבר צריך לכלול את הצרכים של כל הצדדים, כולל הפלסטינים.

ההסתייגות הזו היתה יותר ברורה בשיחות עם עבאס ועבדאללה, שני יזמים מקומיים שקשורים בעסקים ויוזמות שונות ברחבי האזור. עצם היותם בני משפחות מעורבות של אמיראתים וסורים הביא אותם להביע חשש ברור יותר לגבי עבודה עם ישראלים.

זה לא רק הפחד מחרם אפשרי, הם אמרו לי, אלא גם הרצון האמיתי לעבוד עם אנשים שמאמינים בעתיד טוב יותר לאזור, הכולל גם את הפלסטינים. זוהי הסיבה מדוע הם מסתייגים מישראלים שפונים אליהם ומנסים לברר על סולם הערכים שלהם לפני כל פגישה פוטנציאלית.

גם כרים, מפיק מסיבות מקומי, הדגיש את אותה גישה כלפי שותפות. מבחינתו זה עדיין מוקדם, אבל מעורבותו באירועים משותפים בעתיד תלויה ביכולת להציג ולחזק את הערכים שלו כחלק מכל אירוע אפשרי. לכן חשוב לו שהשותפים שלו יאמינו באותם ערכים, המתנגדים לאפליית פלסטינים ושואפים לעתיד בו יש מקום לכולם.

בפעם אחרת, בעודי מבקר באחד מחממות היזמות, עצם המעורבות ביוזמות משותפות היה מה שהביא ליצירת הקשר. כך למשל נוצר הקשר עם פאדי, אפגני שעובד באחד הקרנות של משפחת המלוכה, שפנה אלי לאחר ששמע שאני עובד ביוזמה משותפת. כשגילה על היוזמות המשותפות, הוא הביע עניין בתמיכה ביוזמות אלו או לכל הפחות לבקר בארץ כדי לצפות במציאות באופן ישיר וכך להגביר מודעות לכך גם באמירויות.

לעומתם, שייח'ה, פעילה פמיניסטית מקומית, היתה הרבה יותר נחרצת. מבחינתה, היא מוכנה לתקשר רק עם ישראלים שמביעים עמדה ברורה כנגד אפליית פלסטינים. כחלק מכך, היא רואה הזדמנויות בהסכם השלום בחיזוק הקולות שרוצים שלום ושואפת לתת במה לישראלים ששואפים לעתיד כזה, הכולל גם את הפלסטינים.

היא מאמינה שאפשר להדגיש יוזמות משותפות ששמות את הערכים האלה במרכז. בשל כך, היא מנסה להעלות את המודעות לכך בקרב האמיראתים.

מכל השיחות האלה התחוורה לי מציאות מעניינת מאוד. פעם אחר פעם גם המקומים הופתעו לגלות שיש ישראלים ששואפים לקדם שלום עם הפלסטינים, מכירים בזכויותיהם, מנסים להעלות מודעות או לקדם איזשהו שינוי.

נראה אם כן שכאשר הפלסטינים מבקרים את ההסכם ובכך דוחפים אמיראתים רבים להתרחק מהנושא, דווקא הבעת עמדות כאלה מצד ישראלים מאפשרת למצוא איזו דרך חזרה פנימה, שבה הביקורת על האפליה כלפי הפלסטינים אינה מצטיירת בהכרח כהתנגדות להסכם או למדיניות הממשלה המקומית, אלא כזאת התומכת במציאת פתרון. במדינה שבה לא לגיטימי למתוח ביקורת על הממשלה, אופציית ביניים כזאת נראית חשובה, ואפילו הכרחית.

ליאל מגן הוא מנהל שותף במרכז ליוזמות אזוריות (IPCRI)