אם ישראל תנצח, אם חמאס ינצח

מובן שעדיין אין לדעת אם אחת האפשרויות המובאות בכותרת אכן תתרחש. למעשה, גם אם אחד הצדדים ינצח, הוא לא יעשה זאת לבדו, אלא עם שותפים המסייעים לו ובהשפעת לחצים של צדדים נוספים. אולם אנסה לשרטט אמות מידה שעל פיהן ניתן יהיה לשפוט את האפשרויות העומדות בפני המזרח התיכון הערבי. כל האפשרויות גרועות, וכולן תולדה של המלחמה הקטלנית הזו.

>> "טראומה ייחודית בעוצמתה": ילדים בעזה ובישראל מתמודדים עם המלחמה

אם ישראל תנצח, איתה ינצח הרעיון המבעית שהחזק הוא הצודק, שטכנולוגיה עיוורת עולה על בני האדם ועל חייהם, ושבכוחה להכניעם. בעקבות זאת, תתפשט באזור כולו מנטליות מסוכנת כשם שהיא רבת־כוח, מנטליות דיקטטורית שעל פיה אפשר לדבר עם הערבים רק על ידי הפחדתם והרתעתם; הערבים, לפי זאת, צריכים רק לפחד, והשפה היחידה שעליהם להבין היא שפת הפחד.

המסקנה הנובעת מכך היא גזענית: האדם הישראלי חשוב יותר באופן מוחלט מזה הפלסטיני ובכלל מן הערבי, וילד ישראלי חשוב מחברו הפלסטיני. ילד פלסטיני עלול למות מסיבה כלשהי, אך את אפשרות המוות של ילד ישראלי יש לגרש אפילו מן החלומות. "מלחמת הציוויליזציות" הזו, שכל הצדדים במלחמה שואפים אליה, תלבש בסופו של דבר דמות של בוז לתרבות ולערכים הערביים. בדימוי כזה כל הערבים יהיו אותו דבר; אין הבדל בין המשורר בן המאה ה־10 אבו אל־עלאא אל־מערי לבין אוסאמה בן לאדן. סביר מאוד שלכך יתלווה יחס עוין כלפי יחידים או קולקטיבים ערביים שיצוץ פה ושם ברחבי העולם. מנגד, אלו שיובסו בידי הישראלים יחפשו את הנקמה הדמיונית שלהם בכל מיני סיפורי מעשיות אסלאמיים, מה שעלול להתבטא גם הוא במעשים של עוינות כלפי יחידים או כלפי קבוצות יהודיות ויוביל להלימה בין התנגדות למדינה העברית לבין אנטישמיות.

במישור הפוליטי, למרות האופטימיות של פרשנים מסוימים, סביר יותר שתרחיש כזה יוביל לביטול או להקפאה של ההסדרים באזור. מן הצד השני, אם עד כה הוצעו הסדרי שלום לפלסטינים, הרי שבתרחיש כזה מה שיוצע להם כ"שלום" יהיה קרוב יותר לכניעה מוחלטת ללא פיצוי. אפשר גם לשער שבמצב כזה המתנחלים בגדה יבזזו וייקחו לעצמם יותר ויותר אדמות, ויגרשו באופנים שונים עוד ועוד בעלי אדמות פלסטינים. הרי מי יוכל להבטיח שבאזור זה, שהוליד כל כך הרבה סכסוכים עדתיים ואתניים, גם ירדן, ואולי גם לבנון וסוריה במידת מה, לא ייפלו קורבן לעוד סבב של מלחמות אזרחים?

ומה עם נתניהו? גם אם יבואו חשבון עם המדיניות ועם המחדלים שלו, קשה מאוד לשער שהדבר יגיע לכדי דין וחשבון עם התוקפנות שנתניהו איננו אלא פן אחד שלה. להיפך, דין וחשבון עם נתניהו, בייחוד בתפיסה העצמית הישראלית הרואה במדינת ישראל מבצר מוגן ועליון על סביבתו, עלול להוביל דווקא להעצמה של היהירות ושל השוביניזם הבטוחים בעצמם של ישראל.

כל דבר פרימיטיבי תחת השמש

מנגד, מה אם חמאס ינצח? תרחיש זה יעיר מרבצו את קונספציית "השחרור הלאומי" – מאבק עצמאי כנגד כובש זר – אך איש לא ישים לב לאופן השליטה שתחתיו נמצאים הפלסטינים בפועל. במקום חירויות והזכות להשכלה ולידע ישתררו החושך והדיכוי, שיוחמרו על ידי העוני והמסכנות, שבתורם הוחמרו עשרות מונים על ידי המלחמה. ממש כמו ששני הצדדים במלחמה הזו אינם מראים כל התחשבות בחיי אזרחים, ללוחם החופש ולמנצח מותר הכול. זכויות האישה ייעלמו; בשיח השורר בסביבת תנועות ההתנגדות השונות כבר הפכה האישה לכלי ב"ג'יהאד הדמוגרפי".

עוד לפני שחמאס ינצח, כבר מתרבים הסימנים לקיומו של מקארתיזם הרודף כל מי שאינו מתיישר עם התנועה בדיבור ובמעשה. מקארתיזם זה מתבטא בפטישיזם של מחוות וסמלים: החובה להשתמש בסט מוכתב מראש של כינויי גנאי כדי לדבר בו על "האויב", ומנגד – במונחי הלל ושבח כאשר מדברים על המוות. אותו הדבר נכון גם לאירועים באוניברסיטאות, לכאורה מרחבים של שיח חופשי: ביטולם של סמינרים והרצאות, ובהמשך, רדיפה מאורגנת של מרצים "ציונים" כביכול.

אוסף זה של כל דבר מפגר ופרימיטיבי תחת השמש יאפשר לחמאס, ולמעריצים המתרבים של הפרוגרסיביות של דובר התנועה אבו עוביידה, להביא עלינו "מלחמת ציוויליזציות" שתבודד אותנו מהקהילה הבינלאומית בתואנה שהיא מוטה לטובת ישראל. מובן שהדבר לא יסדוק את הביטחון העצמי של חמאס ביכולתו לנצח את המלחמה. המזרח התיכון הערבי, שכל שערי ההסדרים המדיניים ייסגרו בפניו, יידרדר למלחמות אינסופיות על גבולותיו ובתוכם. האיבה תתפשט בכל מקום והאזור יהפוך לסבך עוינות בלתי ניתן להתרה, בעוד טהראן מחככת את ידיה בהנאה.

ניצחון של חמאס גם ידחה כל התפתחות פרוגרסיבית או משחררת באזור. קשה היה שלא לשים לב שמאז פרוץ "מבול אל־אקצא" לא שמענו דבר על הדיכוי באיראן, על הטבח בסוריה או על ביזת הלבנונים, שלא נותר להם אלא לצפות בעיניים כלות לנאומיו של אותו אדם המספר להם כל שהם צריכים לדעת על חייהם ועל מותם.

אלה הם רק מקצת "הרווחים" שאנו עשויים להפיק מ"מבול אל־אקצא" המתגלגל אל סופו, מפיץ לכל עבר רוחות של ימין גזעני ודוחה המתמחה בהרג ילדים ושל פופוליזם פנטי, אויבם של החיים, הרציונליות והחירות.

חאזם סאריה הוא אינטלקטואל לבנוני בעל מוניטין ערבי ובינלאומי. המאמר המקורי התפרסם ב-12 בנובמבר 2023 בעיתון הערבי הוותיק א-שרק אל-אווסט היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום: אליצור גלוק