אין שום דבר אנטישמי בחשיפת הדיכוי הישראלי בשטחים הכבושים

האנטישמיות שהופנתה כלפי היהודים לא נותנת לישראל פטור מיחס שוויוני כלפי הפלסטינים. פלסטיניות במחסום קלנדיה (צילום: מלאני פידלר / פלאש 90)

ב-12 בינואר 2023 נשאתי דברים באירוע שהתקיים בסנאט ברומא, שבו הציגה פרנצ׳סקה אלבנזה, השליחה המיוחדת של האו"ם לשטחים הפלסטינים הכבושים, את הדו"ח השנתי שלה, שהוגש לעצרת האו"ם בספטמבר 2022. הדו"ח עוסק בזכויות אדם והפרות זכויות האדם בשטחים ובזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.

הדברים שנשאתי לא נגעו לניתוח המשפטי שבדו"ח מאחר שנושא זה אינו בתחום התמחותי. כהיסטוריון שתחום התמחותו בין היתר היסטוריה של השואה, של ישראל ופלסטין ולימודי יהדות אני יכול להעיד שהדיון ההיסטורי בדו"ח על העבר שהביא למצב הנוכחי בשטחים הפלסטיניים הכבושים הוא אמין ועובדתי, אם כי יהיו היסטוריונים ואחרים שיעלו פרשנויות אחרות. הדברים שנשאתי נוגעים לביקורת שטענה שהדו"ח של אלבנזה נגוע באנטישמיות. להלן הדברים:

אנטי-יהודיות היא תופעה עתיקת יומין, אך המונח אנטישמיות חדש יחסית. הוא נטבע בשליש האחרון של המאה ה-19, והראשון לעשות בו שימוש פוליטי ותרבותי אפקטיבי היה הסופר והפעיל הפוליטי הגרמני הרדיקלי וילהלם מאר, בספר שפרסם בשנת 1879. המונח החדש סימן נקודת מפנה בהיסטוריה של שנאת יהודים, ויצר הבחנה בין השנאה הנוצרית הקלאסית כלפי היהודים לבין גישות גזעניות מודרניות המעוגנות בפוליטיקה, על אף שהבחנה זו מעולם לא גובשה לחלוטין, ושני המושגים המשיכו להיטמע זה בזה ולחפוף זה את זה.

המונח הופיע וזכה לפופולריות כתגובה לשוויון האזרחי שהשיגו היהודים באותה העת בגרמניה ובמדינות אחרות באירופה. האנטישמיות חרטה על דגלה התנגדות למתן זכויות ליהודים, שהיו מיעוט חסר הגנה, כפי שתנועת ההתנגדות לאנטישמיות היתה למעשה תנועה למען זכויות המיעוט. על אף המורכבות שבמונח, כפי שבא לידי ביטוי בפוליטיקה, בחברה ובתרבות, היתה הסכמה רחבה בקרב יהודים ושונאי יהודים כאחד באשר למשמעותו: שלילת זכויותיהם של היהודים – זכויותיהם החוקיות ואף זכותם להתקיים בכלל – כמיעוט. פשר המונח אנטישמיות היה באופן זה ברור ומוסכם על הכל, במיוחד אחרי השואה.

האשמה באנטישמיות הפכה, בצדק, לכתם. דגל ישראל על שרידי חומת ברלין (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

כיצד, אם כן, כיצד הפך המונח "אנטישמיות" כה שנוי במחלוקת בדור האחרון, במיוחד בקרב יהודים? אין אולי נושא מפלג יותר בשיח היהודי האקטואלי מהמונח "אנטישמיות" ומשמעותו המדויקת. בו בזמן, התפתחה בקרב חלק מהאוכלוסייה הלא יהודית באירופה ובארצות הברית נטייה אוטומטית לכנות "אנטישמי" כל ביקורת כלפי מדיניות ממשלות ישראל כלפי הפלסטינים. התוצאה היא שכיום אין תמימות דעים באשר למשמעות המונח אנטישמיות.

למען הסר ספק, האנטישמיות קיימת ויש להילחם בה ללא סייג. זוהי אמירה מובנת מאליה. במונח "אנטישמיות" הכוונה היא א) ניסיון לפגוע בזכויות המיעוט היהודי; ב) החלת סטראוטיפים המשמשים לפגיעה בזכויות המיעוט היהודי על מדינת ישראל. אך הסיבה לכך שאנו מרבים לדבר על האנטישמיות איננה טמונה בעלייה תלולה בביטויי אנטישמיות – הראיות לכך מורכבות, סותרות ואינן חותכות – אלא בחילוקי הדעות העמוקים באשר להגדרתה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בשורש העניין עומדת העובדה שנושא האנטישמיות נכרך בנושא ישראל ופלסטין כך שכבר קשה להפריד ביניהם. המשימה שבפנינו היא, אם כן, למצוא דרכים להבדיל בין שיח אנטישמי לבין ביקורת לגיטימית על הציונות ועל מדינת ישראל – קשה וכואבת ככל שתהיה עבור חלקנו.

כמה עשורים לאחר השואה, בעיקר משנות ה-80 וה-90 והלאה, החלו מדינות באירופה, בארצות הברית ובכמה  מדינות אחרות להתייחס למאבק באנטישמיות ברצינות רבה. עבור רוב האנשים – נניח את האנטישמים עצמם בצד לרגע – האשמה באנטישמיות היא האשמה חמורה ביותר, החושפת כישלון מוסרי ומקצועי חד משמעי. וטוב שכך.

אך בשנים האחרונות נעשה במושג שימוש לרעה, והאשמות כאלו משמשות "נשק להשמדה אישית" המופנה נגד אנשים פרטיים, חוקרים, עיתונאים, וארגוני זכויות אדם המעזים לצדד בזכויות לאומיות, פוליטיות, משפטיות, ואזרחיות שוות עבור הפלסטינים, או לפרסם דו"חות המתעדים הפרות של זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

כזו היתה התגובה, אם לציין רק שתי דוגמאות בולטות, לדו"ח אמנסטי אינטרנשיונל "האפרטהייד הישראלי נגד פלסטינים", אשר יצא לאור בפברואר 2022, ולדו"ח שהגישה לאו"ם פרנצ'סקה אלבנזה בספטמבר 2022, ולפעילותה בכלל כשליחה מיוחדת מטעם האו"ם לבחינת זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים מאז 1967.

להאשמה באנטישמיות אסטרטגיה ברורה: לגרום לכך שנשקע בדיונים אינסופיים אם מילה מסוימת או ביטוי מסוים הוא אנטישמי, או נאמר מתוך כוונה אנטישמית, כדי להתחמק מהדיון העיקרי על המתרחש באמת בשטח, כלומר, כיצד ישראל שוללת באלימות את זכויותיהם של הפלסטינים. מטרת השימוש באנטישמיות ככלי נשק היא להסיח את הדעת: להשתיק את מי שמנסה לדבר על חיי הפלסטינים תחת הכיבוש ולהסיט את הדיון לנושא הקרבנוּ‎ּת היהודית.

אני נזכר במה שכתבה הסופרת האפרו-אמריקאית הדגולה טוני מוריסון על הגזענות: "מטרת הגזענות, מטרתה הרצינית מאוד של הגזענות, היא הסחת הדעת. היא מונעת ממך לעשות את עבודתך. היא מאלצת אותך להסביר שוב ושוב את הסיבה לקיומך… אין בכך כל תועלת. תמיד יהיה רק עוד דבר אחד."  האשמת מבקרי ישראל באנטישמיות היא הסחת דעת כזו: היא מונעת מאנשים רציניים לעשות את עבודתם: להבטיח שוויון זכויות לכל תושבי חבל הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון. היא מאלצת אותם להסביר שוב ושוב שאינם אנטישמים. תמיד תועלה האשמה חדשה באנטישמיות כאשר מוצגות ראיות לכך שישראל מונעת מהפלסטינים שוויון זכויות.

כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה המורכבת של האנטישמיות, מאז שהמונח נטבע לתאר פגיעה בזכויות המיעוט של יהודים. קיים כמובן שיח אנטישמי נגד מדינת ישראל, אך ברמה אחרת. היהודים בישראל אינם מיעוט. הם אוכלוסיית רוב במדינה, המפלה באופן מובנה נגד אזרחיה הפלסטינים ומחזיקה את הפלסטינים בשטחים הכבושים במצב של דיכוי מתמיד, כעם ללא זכויות. מן הראוי להיאבק על זכויותיהם של יהודים כבני מיעוט מחוץ לישראל, אך אל לנו לרתום את המאבק באנטישמיות לאינטרסים של מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל. בין הירדן לים, משוללי הזכיות הם הפלסטינים והשוללים הם היהודים.

1030 יהודים גורשו מרומא, רק 15 חזרו בחיים. שלט על חנות "רק לאריים" באיטליה (ויקימדיה)

ֹמחובתי כהיסטוריון להזכיר לעצמי שהדברים מורכבים יותר. בעיר הזאת (רומא, א.ק), לפני 75 שנה, ב-16 באוקטובר 1943, במרחק הליכה קצר מאולם נכבד זה, בוויה דל טֶמְפּיוֹ, בוויה פורטיקו ד'אוֹטָבְיָה, ובסמטאות הגטו, ביצעו הגרמנים "אקציה" בתושביה היהודים. באותו היום ירד גשם. הם עצרו 1,030 יהודים, ביניהם כ-200 ילדים מתחת לגיל 10, ולאחר יומיים שלחו אותם מתחנת הרכבת טיבורטינה לאושוויץ. רק 15 מהם – 14 גברים ואישה אחת – שרדו את המלחמה. היו איטלקים שסייעו ליהודים וכאלה שסייעו לגרמנים. בכל חברה ישנן תופעות של ריבוי משמעויות מוסריות.

אלזה מורנטה הנציחה מראות אלו ביצירת המופת שלה "אלה תולדות". גיבורי הסיפור, אידָה ובנה אוּזֶפֶּה, נקלעים לתחנת הרכבת טיבורטינה ב-18 באוקטובר. מורנטה מובילה את הקורא לתוך סצנת הזוועה באמצעים חושיים. אידה שומעת רחש לא ברור:

"ליד הכביש המשופע, המוליך למסילות, גבר הקול עד מאוד. בניגוד למה שאידה כבר שכנעה את עצמה להאמין, לא היתה זו שוועתן של בעלי חיים הגודשים את קרונות הבקר… היה זה שאון קולותיהם של המון בני אדם… על מסילה צדדית ישרה, בקצה הרציף, עמדה רכבת… שאון הקולות בא מתוכה" (מתוך "אלה תולדות" בתרגומו של עמנואל בארי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה)

אלו לקחים ניתן להפיק מרדיפת היהודים ברומא ובשואה? לדעתי אפשר להפיק מהם שני לקחים עיקריים. הראשון נוגע לחובתה של איטליה, ושאר מדינות אירופה לזכור את השואה, מתוך תחושת אחריות היסטורית, ולהיאבק באנטישמיות בכל האמצעים העומדים לרשותן, ולצדד בזכויות – הפוליטיות ואחרות – של היהודים באשר הם.  באיטליה, פירושו של דבר התמודדות כנה עם העבר הפשיסטי בכלל, ועם רדיפת יהודי איטליה על ידי הפשיסטים בפרט.

הלקח השני טמון במתח שבין החובה להנציח את הזיכרון הספציפי של השואה ולהילחם באנטישמיות מחד, והשמירה על המסר האוניברסלי הנובע מהשואה מאידך: ששוויון זכויות וחיים ללא אפליה חיוניים לכל בני האדם – זכויות שישראל שוללת מהפלסטינים היום.

ההאשמה באנטישמיות המופנית כלפי אנשים המספקים מידע מבוסס ועובדתי על הפרת זכויותיהם של הפלסטינים או קוראים למצב בשמו, אפרטהייד, ודורשים שהאחראים לו יתנו את הדין – בנויה על האקסיומה שאחד הלקחים הנלמדים מהשואה הוא שיהודים-ישראלים לעולם צודקים. ההתייחסות לקבוצה כלשהי כפטורה מביקורת מוסרית ואחריות היסטורית היא סוג של סגידה, שאנשים נבונים נשמרים מפניה. ללמוד מהשואה שכל בני האדם ראויים לחיים בכבוד ולשוויון, מלבד מי שזכויותיו נשללות על ידי יהודים-ישראלים, הוא עיוות מוסרי. אני חושש מפילושמים הסבורים שישראל טלית שכולה תכלת לא פחות מאשר מאנטישמים המאמינים שהיהודים אשמים בכל. היזהר ממי שרואה בך קדוש או שולל את אנושיותך.

ישראל חייבת לתת דין וחשבון על מעשיה. חיילים בשכם במהלך עימותים (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

אני מעדיף שיתייחסו ליהודים-ישראלים כאל בני אדם האחראים וראויים להישפט על מעשיהם, שבהכרח כוללים מעשים טובים וטובים פחות. יהודים-ישראלים טוענים לזיכרון קרבנוּ‎ּת השואה, אך הם גם אחראים היום למעשי עוול כלפי הפלסטינים. לעתים, אותו האדם או אותה הקבוצה, בתקופות היסטוריות שונות, עשויים להיות גם נעשקים וגם עושקים. אני נזכר במורכבות ההיסטוריה.

ישנה דרך נוספת לקשר בין השואה לבין יחסה של ישראל לפלסטינים, והיא טמונה ביחס שבין הכוח פוליטי וניצולו לרעה. היהודים נפלו קרבן לניצול לרעה של כח המדינה הפוליטי באירופה בין השנים 1919 ו-1945, אך גם הם מנצלים את כח המדינה הפוליטי לרעה בישראל ובשטחים הכבושים היום.

לא מן הנמנע שחלק ממבקריה של ישראל הם אנטישמים. עלינו לחשוף אותם ולהילחם בהם. אך אמנסטי אינטרנשיונל ופרנצ'סקה אלבנזה, ואינספור אחרים, אינם כאלה. לקבל או לחזור על האשמות באנטישמיות כלפי מי שמגן על זכויותיהם של הפלסטינים פירושו להתעלם מכך ששתי קבוצות לאומיות חיות בין הירדן לים – כ-6.8 מיליון יהודים ו-6.8 מיליון פלסטינים – כשקבוצה אחת נהנית מכל הזכויות ושוללת בדרכים שונות את זכויות האחרת. הדבר מתבטא בגזענות שיטתית כלפי פלסטינים אזרחי ישראל, כיבוש הגדה המערבית וירושלים המזרחית, והמצור סביב רצועת עזה ההופך אותה למעשה לבית כלא ענק.

בשם הדמוקרטיה, ישראל ייסדה סדר פוליטי של דיכוי אלים וכיבוש של מיליוני בני אדם במשך 55 שנה. 55 שנה! רוב האנשים החיים היום בשטחים הכבושים אינם מכירים מציאות אחרת, דרך חיים אחרת. אין כל רמז לכך שישראל מתכוונת לסיים את הכיבוש. להיפך, ישנם סימנים המצביעים על כך שמדובר במצב קבוע, ולאלה החיים תחת הכיבוש אין שליטה לא על כובשיהם ולא על דעת הקהל הישראלית. ישראל מדברת בשם קרבנוּ‎תו הנצחית וחירותו של העם היהודי – החירות להתעלל, לבזוז, להרוס ולהשפיל. לפלסטינים ניתנת החירות לחיות כמשתתפים אילמים בחורבן עמם. הנקודה המרכזית היא זאת: אין שום דבר אנטישמי בתיעוד ופרסום מציאות זו.

איננו יודעים מה יילד יום, אבל אנחנו יודעים שהערכים חשובים, שהמילים חשובות, שהאמת חשובה. נדמה שהמאבק באנטישמיות, על בסיס עקרונות אוניברסליים של זכויות אדם ואנטי-גזענות, יחד עם המאבק למען שוויון זכויות מלא לכל תושבי ארץ הקודש ונגד כל סוג של דיכוי ואפליה, מהווה מורשת ראויה ותוכנית פעולה ראויה כבר היום. הלוואי.

אלון קונפינו הוא מופקד הקתדרה ללימודי שואה ופרופסור להיסטוריה ומדעי יהדות באוניברסיטת מסצ׳וסטס שבאמהרסט