איך נתתי להם לדחוק אותי לפינה?

‫

לרמות את מחוגי השעון. עו"ד טארק ברגות (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

בעולם שבו אני אמור לבלות את עשר השנים הבאות, האסיר משתמש בתכסיסים שונים כדי לרמות את מחוגי השעון. התכסיס היעיל ביותר הוא שחזור הזיכרונות. באמצעותו, האסיר הורג שתי ציפורים באבן אחת: מצד אחד הוא מעביר את הזמן ולא מאפשר לתחושות כמו שעמום וריקנות לתעתע בנפשו ובשכלו. ומצד שני, הוא מתבונן בפרטי זיכרונותיו ולומד את לקחיו.

עם חלוף השנים שקעתי עוד ועוד בשחזור זיכרונותיי. סצינה אחת בולטת מעל כולן. המאורע התרחש בתחילת האינתיפאדה הראשונה, בכפר אלעזריה, אז מלאו לי שתיים עשרה שנים. באותו יום לבשתי חולצה מיוחדת, אחד משרווליה שחור, השני ירוק, רוב החולצה לבן וכיס אדום בצד שמאל. ישבתי עם ילדי הכפר ליד המכולת, שם הוקמה תחנת אוטובוס חדשה, והיה לנו כיף לשבת בה, על הספסל.

חצי ערום, ברחוב הראשי של הכפר

האטרקציה היתה לצפות ברכביהם החדשים של תושבי מעלה אדומים נוסעים בציר המרכזי של הכפר, המוביל לירושלים. כל אחד מאיתנו חיבב רכב מסוים, אפילו בחרנו לעצמנו כינוי לפי דגם הרכב האהוב עלינו. אני למשל, בחרתי לי את הכינוי סובארו. תוך כדי כך עבר במקום ג'יפ סיור צבאי. פתאום, הג'יפ עצר לידינו, ירדו ממנו שני חיילים חמושים ודהרו לכיווננו. הם תפסו אותי בזרועותיי וגררו אותי לג'יפ. אחד מהם התחיל לצעוק כשהוא תופס את לחיי בחוזקה. לא הבנתי את פשר מעשיו. לאט לאט התחלתי להבין כי כעסם של החיילים קשור לחולצה שלבשתי, שכן הם הכריחו אותי לפשוט אותה ואז לקחו אותה ממני.

ברגע הזה התביישתי מאוד, חצי עירום, ברחוב הראשי של הכפר. אחד החיילים נשא אותי והושיב אותי על מכסה המנוע של הג'יפ, קשר את ידיי למוט הברזל המותקן בקדמת המכונית, שנועד להגן על החיילים מפני מארבי ירי. החיילים התחילו לנסוע ברחובות הכפר באיטיות. אחרי סיבוב ארוך, הג'יפ נעצר, החייל שקשר את ידיי ירד, עמד ממולי ונתן לי סטירה. הוא שאל אותי בערבית איפה הבית של משפחתי. הבית נמצא במרחק כמה רחובות. בעיניי רוחי דמיינתי כמה אנשים יראו אותי בצורה הזו.

הדמעות זלגו. נחנקתי מרוב ההשפלה. כשהגענו לבית, אמי הבחינה במתרחש ומילאה את השכונה ביללותיה. החיילים שחררו אותי ועזבו את המקום כאילו לא קרה כלום. היתה לי עוד חולצה דומה בבית, אמי קרעה אותה לגזרים.

התגובה שלי על ההשפלה שספגתי התמצתה בהתחלה בתליית דגלי פלסטין על כבלים ועל עמודי חשמל. הדבר נהפך לאובססיה של ממש, אך תגובתי לא נעצרה כאן. כעבור שלוש שנים, נעצרתי ונשפטתי לשנת מאסר לאחר שהורשעתי בהצתת רכב השכרה השייך לחברה ישראלית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כשהשתחררתי מהכלא, המציאות השתנתה לגמרי. שינויים דרמטיים הפכו את המצב המדיני על פניו. הסכמי אוסלו ותהליכי השלום יצאו לדרך. פלסטינים חילקו ענפי זיתים לחיילים הישראלים, במקום להשליך אבנים ובקבוקי תבערה. דגלי פלסטין הונפו ללא כל הפרעה. אמרתי לעצמי שהחלום התגשם, וסוף סוף נהיה חופשיים ושווים, כשאר אומות העולם.

חוויות המעצר והחקירה, שהתחילו מילדותי והסתיימו על סף בגרותי, יצרו אצלי דחף חזק ללמוד משפטים.

ואכן, התמזל מזלי וקיבלתי מלגת לימודים במרוקו. במרוקו החיים היו שונים לגמרי. יותר נורמליים. בלי חיילים, מחסומים או עוינות אתנית. אנשים חיו את החיים באושר, מבלי להחריב את עולמם של אחרים.

סיימתי את הלימודים וחזרתי למציאות. האינתיפאדה השנייה פרצה. הסתפקתי במעקב מרחוק. הקדשתי את כל מאמציי ללימודי עברית והכנה למבחני לשכת עורכי הדין. אמנם היה עיכוב בהסמכתי למקצוע בכמה שנים בגלל הרישום הפלילי ועברי הביטחוני, אך לבסוף נרשמתי כחבר. מטרתי היתה לייצג אסירים ביטחוניים.

כשנעצרתי בשלהי האינתיפאדה הראשונה החזיקו אותי במתקן החקירה הצבאי דהריה שבנפת חברון. בית המטבחיים, ככה קראו לו הנחקרים ששהו בו. במקום זה איבדתי את ההכרה כמה פעמים מהמכות שספגתי מידי החוקרים. באותו זמן מלאו לי 16 שנים. אחרי 18 ימים של עינויים, נפתחה דלת "ארון השבח" (ארון עינויים צר). הסוהר הצבאי, שהכריח את העצורים לקרוא לו "קפטן", אמר שיש לי דיון. הלכנו מרחק קצר בתוך המתקן עד שהגענו לחדר צפוף בחיילים ובאזרחים. על מפתן הדלת ניגש אליי אדם שאמר לי במהירות משפט אחד קצר: "טארק, אני הסנגור ומעצרך הוארך בשלושים ימים". הקפטן החזיר אותי במהירות ל"ארון השבח" ובכך הסתיים הדיון. אותה התנהגות מרושעת היוותה מוטיבציה עבורי להילחם על כל יום ועל כל שעת מעצר, במיוחד אם מדובר בקטין. נכון ששיטות החקירה השתנו מאז שנות התשעים, אך עדיין ישנה תהום אדירה המפרידה בין שתי מערכות אכיפת החוק הפועלות בין הים לנהר.

תהום אדירה המפרידה בין שתי מערכות אכיפת החוק הפועלות בין הים לנהר.‬ בית המשפט הצבאי בעופר, 21 בספטמבר 2022 (צילום: אורן זיו)

למרות המציאות האפלה הזו, האמנתי שיש סיכוי לקחת חלק בעשיית הצדק. תחושה זו הלכה והצטמקה עם הזמן. בבתי המשפט הצבאיים, התאדה הסיכוי לצדק במהירות. כל משפטן סביר יכול להריח את צחנת הגזענות כבר בשער הכניסה לבית המשפט, היכן שמשפחות העצורים הפלסטינים ממתינות.

מדובר בחוד החנית של אפרטהייד משוחרר מכל מעצורים הומניטריים. בבתי המשפט האזרחיים הדבר לא היה כל כך גלוי לעין. שם עבודתו של הסנגור המטפל בתיקים ביטחוניים של פלסטינים התנהלה בתנאים סבירים. שטח התמרון היה רחב יותר ממקביליהם הצבאיים. אמנם מפלצת הגזענות התהלכה גם במסדרונות בתי המשפט האזרחיים, אך היא היתה ביישנית, מכווצת בתסכול רב ושקטה, לא רעשנית.

התפנית התרחשה עם גל האלימות שהתפרץ בעקבות רציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר על ידי קיצונים יהודים. בתי המשפט בפרט, ומערכת אכיפת החוק בכלל, נהפכו לגרועים ממקביליהם הצבאיים. המסכה נפלה ונחשפו פניה האמיתיים של העליונות האתנית. משפטי שדה זכו לשבחים מפי בכירים בממשלה. קטינים ונשים הוצאו להורג ללא התערבות הרשות השופטת. באחד המקרים, שוטר קיבל אות הוקרה ומחמאות מכל עבר רק בגלל ש"חיסל" בדם קר קטינה שהניפה מספריים לגזירת נייר. במקום לעכב, לעצור, לחקור ולהעמיד לדין ולמשפט, המערכת הסתפקה בכדור בראש.

המצב היה קטסטרופלי. אך האבסורד המקומם הגיע מהיכלי הצדק, מתוך כותלי בתי המשפט. מלאכות השפיטה והקטגוריה נמהלו ונוצרה תערובת נטולת כל יחס אנושי לנסיבותיהם של הקטינים והנשים שהסתבכו בגל האלימות. התגמול היה היעד, וכל שיקול שיפוטי אחר נרמס ברגלה הגסה של האתנוקרטיה. הרגשתי שאינני מחויב עוד למערכת זו. לא אני בגדתי בה, זאת היא שבגדה בי.

שיטת הדחיקה

"שיטת הדחיקה" היא הכי מטומטמת בעולם הפוליטיקה. היא מעין תיבת פנדורה, שאסור בהחלט לשחק בה. המשטר במדינת ישראל אלוף העולם בהפעלת שיטה זו. המנטליות העומדת מאחורי השימוש המסיבי בשיטה, היא תוצרת הירושה הפרנואידית, הבאה ממעמקי ההיסטוריה של עם ישראל: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". הפלסטינים החיים בין הנהר לים, שכל אשמתם היא שאיפתם לחיות בחירות ובכבוד, הם קורבנותיה הטבעיים של שיטת הדחיקה, ולכן המשטר הדוגל בשיטה זו אינו יכול להיות שותף בתהליך שלום, משום שהעליונות המתבצרת מונעת ממנו מלהשתקם ומלהשתלב מתוך שוויון. אותה עליונות מתרצת כל התנהגות דורסנית מטעמו של המשטר כלפי המתנגדים לו.

סופה של העליונות האתנית ידוע. ההיסטוריה מעידה כי אין מנוס מהוקעתה, כפי שקרה עם האפרטהייד בדרום אפריקה. באשר לישראל, הגורל הזה תלוי בהתממשותם של שני אלמנטים: שלילת הזמניות של הכיבוש, ואזילת קרדיט זיכרון השואה.

אלמנטים אלה התחילו להתגשם כאשר בחרה ישראל באופציית ניהול הסכסוך במקום בפתרון הסכסוך. מיכה גולדמן, מהוגי המשטר הבולטים, הבין את מצוקתו של המשטר. לכן הציע אופציה שלישית, לה קרא "צמצום הסכסוך", שמשמעותה הרחבת האוטונומיה הפלסטינית ושיפור תנאי תפקודה. הוא חשב כי אופציה כזו תציל את מדינת ישראל מהמלכוד שנפלה בו בעקבות מלחמת 67', המתבטא בדילמת הבחירה בין שני העקרונות המגלמים את המסגרת הפוליטית של המדינה, דהיינו היהדות והדמוקרטיה.

הייתי מציע להוגי המשטר בישראל ולשומרי הסף שלו להרחיב את זווית ראייתם כשהם מתבוננים במאבק הישראלי-פלסטיני ולא להתמקד במדעי החברה והמדינה. הנה, למשל, דוגמה מתחום שונה לגמרי, שבכוחה לשפוך אור על הווייתו והתפתחותו של המאבק: הזואולוגיה.

בדרום אפריקה נתקלו המדענים בתופעה מוזרה. קבוצת אריות התחילה לטרוף את תושבי הכפרים המקיפים את הטריטוריה שלה. המדענים היו מודאגים, לכן החליטו ללמוד את התופעה לעומק וגילו את הדברים הבאים:

הכפריים היו רועי צאן. למרות שקבוצת האריות חיה באותה טריטוריה, לא נרשמו אירועים חריגים בכלל. שני הצדדים – הכפריים והאריות – ניהלו את חייהם בהרמוניה. בשלב מסוים, הכפריים החליטו לעבור לעיבוד האדמה. הם נטשו את הרעייה. או אז, ולאחר זמן מה, התחילו לזרום דיווחים על טריפת כפריים על ידי האריות. בחלוף הזמן הדבר נהפך לשגרה. המדענים קבעו כי הסיבה לכך קשורה לטריטוריה. מחד, עיבוד האדמה גרם לעזיבת הטרף הטבעי של העיר, ומאידך, הקבוצה לא יכלה לעבור לטריטוריה אחרת מסיבה פשוטה: הדבר היה עלול לגרום לעימות סוער עם קבוצות אריות אחרות. לכן הקבוצה נדחקה לפינה ונאלצה לטרוף את הכפריים.‫

כמו חלום בלהות

העולם שמאחורי סורג ובריח לוקח ממך את מה שהכי יקר: החירות, ומציף אותך במשפיל ביותר: הכניעה. קיתון של השפלות יומיומיות נשפך על תושביו בשם החוב שצריך לפרוע לחברה.

המצב הזה גרוע כפל כפליים, אם סומן האסיר כ"ביטחוני". או אז המכונה פועלת ללא לאות, זורה הרס וחורבן בכל פינה מפינות חייו. כל חלקיק מעולם זה מיועד לשבור את נפשו. הדבר מתחיל מתא המעצר וצבעיו, אשר מקרינים ייאוש ועייפות, ועובר לחצר האדומה, שהטיול בה מורט את העצבים. החלונות שלא רואים מבעדם אלא יער של גדרות מסורגות. בכלא חיים רק אנשים, אין צמח ואין בעלי חיים. בקופסת הבטון והברזל הזו לא רואים שמיים ולא דורכים על אדמה. האסירים משוכנעים שלא מדובר בעולם אמיתי אלא בסוג של וירטואליות קשוחה. חלום בלהות מתמשך ותו לא.

האם אני מתחרט על שהותי בכלא אחרי שהורשעתי בביצוע פיגועים? זאת שאלה מורכבת ולא פשוטה, אבל אני בוודאות מתחרט על דבר אחד והוא – איך נתתי להם לדחוק אותי לפינה?

עו"ד טארק ברגות ייצג פלסטינים בבתי משפט צבאיים, וכעת מרצה עונש מאסר של 13.5 שנים לאחר שהורשע על ידי בית משפט צבאי בירי על חיילים ואוטובוסים ישראליים המשרתים התנחלויות באזור רמאללה.