איומים, שוטרים סמויים, ופרופיילינג: צעדת הדגלים ביפו
התושבים ביפו התריעו, אבל העירייה והמשטרה התעקשו, ומצעד הדגלים התקיים כרגיל. הפגנת עליונות יהודית ברחובות העיר
השוטרים הסמויים רדפו אחרי ילדים ללא סיבה נראית לעין. מצעד הדגלים ביפו, 18.5.23 (צילום: יונתן המפל)
בשנים האחרונות התבססו ביפו גרעינים תורניים, בעידוד ואף עם תקצוב של עיריית תל אביב בראשות רון חולדאי. קהילות אלה הביאו ליפו את המסורת שפיתחה הציונות הדתית לציון יום כיבוש ירושלים, המוכרת כ"מצעד הדגלים".
נכון להיום, מצעדי הדגלים של הגרעין היפואי מתקיימים פעמיים בשנה – ביום העצמאות וביום ירושלים – והם כוללים שניים מהמאפיינים המובהקים של הצעדה בירושלים: התנכלות של הצועדים לתושבים ערבים, ופינוי הרחובות לקראת המצעד על ידי כוחות הביטחון, תוך הפרעה למרקם החיים בעיר.
צעדת יום העצמאות התקיימה לפני כחודש ברחובות ריקים מאדם ובאווירה מאיימת. בשנה שעברה נצפו משתתפי המצעד יורקים על ילד, דורשים משני ילדים אחרים להוריד נעליים, ומבהילים במכוון משפחה שישבה בפתח ביתה (מה זה הבהילו? רצו לעברה עם הדגלים בידיהם וצעקו "בוּ!"). הם גם הקיפו שליח על אופניים תוך כדי שירת "שיישרף לכם הכפר", ולא נתנו לו להשתחרר מהמעגל שיצרו סביבו.
לאחר הצעדה ביום העצמאות השנה, מאות מתושבי יפו פנו במכתב פתוח לעירייה ולמשטרה לקראת צעדת הדגלים ביום ירושלים. הם ביקשו לצמצם את האיום שהמצעד מטיל על תושבי יפו באמצעות שינוי מסלול המצעד, איסור על המשתתפים בו לשאת נשק, ואבטחת המצעד על ידי כוחות משטרה כחולה ולא מג"ב וסמויים.
אף שעיריית תל אביב פרסמה את המצעד כ"חגיגה מסורתית-דתית לכל המשפחה", בתגובה שפורסמה במגזין "טיים אאוט", היא ברחה מאחריות. "מצעד דגלים אינו עירוני ואינו בחסות העירייה," נכתב בתגובה, "פרסום המצעד […] נעשה בטעות והנהלים בנושא זה יחודדו." גם המשטרה התעלמה מהבקשה של התושבים ומהחששות שלהם שהביעו במכתב והגיבה שהצעדות הקודמות התקיימו "ללא כל חריג או ניסיון לפרובוקציה."
הן העירייה והן המשטרה ציינו שבעיר מתקיימות גם תהלוכות "לטובת המגזר הערבי" והציגו את קיום הצעדות של הגרעין התורני כביטוי לפלורליזם וחופש ביטוי. אלא שאירועים אחרים ביפו, לרבות תהלוכת חג המולד, שוק רמדאן והפנינג חנוכה, מתקיימים ללא נוכחות של אזרחים חמושים, מבלי ששוטרים סמויים יגבילו את תנועתם של אנשים בשכונות מגוריהם, ללא הפרדה מגדרית וללא קריאות גזעניות ואלימות.
בסופו של דבר, מצעד הדגלים התקיים ביפו ביום חמישי האחרון, ואף שהעירייה טענה שאין לה קשר אליו, נכח בו סגן ראש העיר, חיים גורן. הצעדה היתה קטנה יחסית, ובניגוד לצעדות קודמות משתתפיה לא נשאו רובים והסתפקו באקדחים בלבד, אולי בזכות הביקורת הציבורית.
במהלך הצעדה לא נצפתה אלימות ישירה מצד המשתתפים, ובמשטרה ודאי יאמרו שגם הפעם היא עברה "ללא כל חריג". אלא שגם בהיעדר אלימות כזו, ההיגיון שמאחורי צעדות הדגלים הוא אלים מיסודו, ואת העובדה הזו חושפים הדיכוי והפרופיילינג בשולי הצעדה.
משחקים בכדור מפריעים לשוטרים
שישה ילדים משחקים בכדור בחניון שבין השיכונים. שלושה נערים חגים סביבם על אופניים. מהצד צופה בהם מוכר המכולת. זה נראה כמו יום רגיל ביפו, אלא שמחוץ לחניון מתאספים חברי הגרעין התורני לקראת תחילת המצעד.
ילדים, כדור, אופניים. ואז הם מגיעים. אף אחד לא יודע איך קוראים להם או מי מעסיק אותם, אבל כל נער פלסטיני וכל פעיל חברתי ביפו מכיר אותם: הסמויים. גברים בלבוש אזרחי, שלא מתאמצים להסתיר את האוזניות והאקדחים, ולעתים את הרימונים, ושידועים באלימות שבה הם פועלים, בייחוד נגד נשים.
הם נכנסים לחניון משתי כניסות נפרדות. מחליפים כמה מילים עם הנערים על האופניים. משחק הכדור נפסק. חלק מהילדים נעלמים לתוך חדרי המדרגות. היתר מצטופפים, מציצים לעבר המסה הגדלה של דגלי ישראל, שלא מאוד עניינה אותם עד לרגע זה.
אני מתקרבת למרות מבטו הנעוץ של החמוש. "מה הוא אמר לכם?" אני שואלת. "שום דבר, שלא נצא מפה," עונה לי אחד הבחורים. "מה אכפת לי דגלי ישראל," הוא ממשיך, "הכל פה מלא דגלי ישראל כל יום."
מיהם הגברים החמושים האלו? למה הם לא מזדהים? למה הם ממשיכים לפעול ביפו למרות עדויות על אלימות? למה הם מי שבאים במגע עם התושבים, עם ילדים?
מחוץ לחניון הכביש חסום לתנועה. בפקק הקטן שנוצר כמה נהגות צופרות. שוטר עם מצלמת וידאו מצלם אותן אחת אחת. אנשים עוברים ברגל או על אופניים, עוצרים לצלם את ההתכנסות הכחולה-לבנה וממשיכים. אבל הם יהודים. כשאחד השכנים הערבים נעצר לשוחח איתי ומוציא את הטלפון כדי לצלם את ההתרחשות, מיד מופיע שוטר, מפעיל מצלמת גוף ומבקש ממנו תעודות. ממני לא.
את הסמויים בחניון מחליף שוטר על קטנוע. הסמויים מתקדמים להניס ילדים בחניונים ובגינות אחרות. התהלוכה יוצאת לדרך. נראה שיש יותר שוטרים מצועדים: כחולים, מג"ב, ימ"ר, ברגל, בניידות, בקטנועים, אופנועים וגם ברכבים אזרחיים. את התהלוכה מוביל רכב שמשמיע שירי ירושלים בקולי קולות. אחריו מפזזים הגברים. כולם עם חולצות של הישיבה ודגל ביד, חלקם חמושים. אחריהם הנשים. בסוף אימהות עם עגלות ופעוטות.
התהלוכה חולפת על פני תחנת אוטובוס, שבה יושב, לרוע מזלו, גבר פלסטיני. ארבעה שוטרים מקיפים אותו ודורשים תעודה מזהה. הריקודים נמשכים, כמה מבנות האולפנה מבקשות מהצלם, שלובש חולצה של עמותת "רגבים", שיצלם אותן. הן נראות מאושרות. אבא מרים את בנו על הכתפיים ואגב כך חושף אקדח.
ילד ערבי, אולי בן שמונה, מחליק על קורקינט. שוטרים וסמויים מזנקים עליו מכל כיוון. פעילים ניגשים להרגיע. הוא רק ילד, הוא לא עשה שום דבר. אחרי חילופי דברים וצעקות "אל תתערבו", הם משחררים אותו. הבנים רוקדים במעגל. רב הישיבה עובר בין השוטרים ומודה להם על שירותם.
ללא כל סיבה נראית לעין, שניים מהסמויים פותחים בריצה לתוך אחד החניונים, קופצים מעל גדר ועוברים לרחוב המקביל לצעדה. מפה כבר כמעט אי אפשר לשמוע את המוזיקה. הם ממשיכים לרוץ בין הגינות האחוריות של הבניינים וחולפים על פני צעירה ששואלת אותי, מבוהלת, "מה יש להם?". אני לא יודעת.
בחזרה עם הגרעין. "אשר בחר בנו מכל העמים" בגרסת טראנס. גבר בעל מוגבלות יוצא מבניין, נכנס למכונית שעל שמשתה תג נכה, ומתניע. שוטר מופיע, מונע ממנו לסגור את הדלת ודורש ממנו לדומם את המנוע. הוא נשאר לעמוד לידו עד שהתהלוכה עוברת. בינתיים שוטרים אחרים מבקשים תעודות זהות מכמה צעירים שיושבים בגינת בניין. יהודים עוברים באין מפריע. "אל תירא עבדי יעקב."
אני כבר לא יודעת כמה תעודות זהות נבדקו וכמה פעמים כבר השמיעו "לך ירושלים." שוטרים מצלמים מכל כיוון – את התושבים הערבים ואת עצמם ליח"צ. חברה שואלת את אחד השוטרים למה הוא מצלם ילדים קטנים בחלונות ביתם ועוד בטלפון הפרטי שלו. "מותר לי הכל", הוא עונה לה.
כולנו רוקדים בצל האפרטהייד
במשך שלוש שעות, שגרת הסימון והדיכוי של הפלסטינים במרחב הציבורי ביפו מוקצנת לממדים מבהילים: בשביל לספק גחמה של מאה-מאתיים איש, בגיל ממוצע 17, תושבי תל אביב הערבים נדרשים להצטמצם: לעבור צד, להישאר בחניונים, בגינות או במכוניות תחת אבטחה, להיצמד לשיחים בצידי הדרך, להזדהות, לשתוק. אבל האלימות הזאת שקופה לרוב הישראלים.
אנשי הגרעין כועסים על הביקורת. הם רואים רק ששון ושמחה ומתעקשים שזו זכותם לחגוג דווקא באופן הזה. הם בוחרים לא לראות את ההשפלה, שחווים הגברים שמתבקשים להציג תעודת זהות בחצר ביתם. אנשי הגרעין לועגים: "ממה אתם מפחדים? סך הכל בני נוער רוקדים!" הם בוחרים לא לראות את הילדים שהשוטרים חוסמים, את הילדות שבורחות מפני החמושים.
נתן השראה למצעד ביפו. שוטרים בעיר העתיקה לקראת מצעד הדגלים בירושלים, 2023 (צילום: אורן זיו)שוטרים בעיר העתיקה, לקראת מצעד הדגלים (צילום: אורן זיו)
הם מצביעים על זוג קשישים שמנופף להם מאחת המרפסות (אחת מאלו שתלוי עליהן דגל ישראל) ומסבירים שהם משמחים את התושבים, אבל מתעלמים מהחלונות הסגורים, מהאימהות שמזהירות את הילדים שלהן שלא ייצאו עכשיו מהבית. גם כתב N12, שהתלווה לצעדה, בחר לסקר את הריקודים ולא את המחיר ששילמו תושבי השכונות, וכשהפנו את תשומת לבו לפרופיילינג החוזר לאורך המסלול, התנער ואמר שזה תקין באירועים לאומיים.
אני חוזרת הביתה עם צפצופים באוזניים ובחילה. אני רואה את התמונות מירושלים ונחרדת, שמחה שלפחות ביפו אין נפגעים, שמחה שזה נגמר. אבל עדיין, הבחילה. כי זה לא נגמר. כי העבודה בשוליים של מצעדי הדגלים מזכירה שחגיגות הימין המתנחל הן פשוט צילום תקריב של ההיגיון המארגן של מדינת ישראל, הן הציונות בריכוז גבוה: לרקוד ולשיר בחסות הסימון, הבידול וההפרדה, לקפץ באושר עם פלוגת מג"ב ואקדח בהישג יד, לדבר על "זכות" ו"חירות" ולבחור שלא לראות את האלימות והאפליה, בדיוק כמו שאפשר לחיות פה בלי לראות את הגדרות והמחסומים, ההרג והמעצרים, את השערים הצהובים וועדות הקבלה, את חוק השבות לעומת זכות השיבה.
מי שהתמונות ממצעדי הדגלים מעוררים בו בושה וצער חייב להתנגד למשטר העליונות היהודית שמצמיח ומאפשר אותן, בכל הרמות ובכל יום. מי שחושש, בצדק, מנוכחות הגרעינים התורניים בערים, צריך להבין שהם שואבים מאותה אידיאולוגיה שעיצבה את מדינת ישראל מראשיתה ושמנחה גם היום את הרוב המוחלט של המפלגות והמוסדות שפועלים בה. רק התנגדות עקבית להיגיון הקולוניאלי – להיגיון שמוחק בני אדם גם פיזית וגם תודעתית – תוכל לשחרר אותנו מעול השליטה ולאפשר לנו לחיות יחד עם אנשים ולא במקומם.
לכן, נמשיך לקרוא לעירייה להסיר את חסותה מהגרעין התורני ולהפסיק את השיטור האלים ביפו לפני שתל אביב תהפוך לחברון. אנחנו מזמינות תושבי תל אביב-יפו להצטרף לקריאה שלנו למצוא חלופות בטוחות לאירועי יום העצמאות ויום ירושלים: ללא חמושים, ללא פרופיילינג, ללא הפרדה ומסרים גזעניים.
זה פשוט לא מספיק להיגעל פעם-פעמיים ולהמשיך לרקוד בעצמנו כל שאר השנה. עלינו להתנגד לכל צורות ההפרדה והנישול, בכל יום, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
