אולי במקום להגר לדנמרק, נלמד ממנה משהו על סולידריות
המחנה הדמוקרטי בישראל ספג מכה קשה, אבל הפסד בקרב אינו הפסד במערכה. את ההפוגה חשוב לנצל להתארגנות מחדש ולחידוד החזון – לכיוון של מדינה דמוקרטית באמת, שמאפשרת לכל אזרחיה לחוש ביטחון. זו לא משימה קלה, אבל דנמרק יכולה ללמד אותנו איך מתקדמים בה
דנמרק היא מקום מאוד יציב, נעים ונוח. נמל ניהָאוּן בקופנהגן, ב-15 במאי 2022 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)
את הקרב על ביטול עילת הסבירות ה"מחנה הדמוקרטי" הפסיד, אבל הפסד בקרב אינו הפסד במערכה כולה, ואת ההפוגה חשוב לנצל להתארגנות מחדש. אנחנו בחלל מלא סימני שאלה, שסופו להתמלא בסימני קריאה, ב"כך היה" ו"כך קרה". אבל כרגע – ממש ברגע זה – אנחנו עדיין מנסים להבין לא רק מה קורה עכשיו, אלא גם מה היא, בעצם, התוצאה הרצויה מבחינתנו.
מי שמתבונן במה שקורה בישראל מאז הבחירות בנובמבר מתקשה להבין במה הוא בעצם מתבונן. לא משנה כמה שננסה לרכז את המבט במטבע המסתובב, לא נצליח באמת להבין על איזה צד הוא עומד ליפול. הפור עדיין לא נפל. בחלל הזה, ב"עתיד בהתהוות" הנוכחי, "המחנה הדמוקרטי" בישראל מנסה לנסח לעצמו כיוון חדש וברור לדמוקרטיה הישראלית. לכולם כבר ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ושבסוף המערכה הזאת נתעורר לסדר חברתי חדש. התהליך הזה, של ניסוח חזון חדש, הוא יצירתי, וכמו כל תהליך יצירתי, נדרש מרחב לדמיין חלופות שונות.
במאמר זה אנסה לתרום לשיח של המחנה הדמוקרטי ולמרחב היצירתי והרעיוני שהמשבר בישראל יצר. בתור פסיכולוגית ישראלית שחיה ועובדת בדנמרק שנים רבות, נקודת המבט שלי על המתרחש בארץ מושפעת מההיכרות האינטימית שלי עם ישראל, ומצד שני גם עם עולמות אחרים ועם אפשרויות מדומיינות אחרות: מציאויות שנמצאות אולי מחוץ לרפרטואר הדימיון של מי שדבוק אל צד אחד של המטבע המסתובבת, ולא יודע אם משקל המטבע יכניע אותו כשהפור יפול, או אם יצליח לנער את האבק מבגדיו, ולהמשיך בעיסוקיו.
כמו ישראלים רבים שחיים בחו"ל, גם אני עוקבת באינטנסיביות ודאגה אחר מה שקורה בארץ, כי כמו אמא ואבא, מולדת יש רק אחת. הפעם, המציאות מישראל יוצאת מהחדשות וחודרת ליומיום שלי גם כאן: ממקום מגוריי אני עדה לגל הגירה של ישראלים שלא היה כמותו. בכל שבוע פונים אליי ישראלים עם שאלות לגבי מעבר לדנמרק, ובכל שבוע מצטרפים עשרות ישראלים לקבוצת הפייסבוק המקומית.
מה יש כאן, שמושך כל כך הרבה ישראלים "לבדוק את השטח", למרות החורף הארוך, החשוך והקר, ולמרות השפה הקשה והאופי הסגור והצפוני של הדנים?
הגעתי לדנמרק בעקבות בן זוגי הדני, ונסיבות החיים גרמו לכך שנשארנו כאן. ביקום מקביל היינו חיים היום בישראל. המשפחה שלי וחבריי הטובים חיים בארץ, וחברים ישראלים שהיו כאן ברילוקיישן חזרו – או בדרך לחזור לישראל. אני לא ממליצה לישראלים להגר לדנמרק, או לכל מקום אחר. זה לא קל או רומנטי כמו שזה נראה. כמה שעות ומאמץ נדרשים כדי ללמוד דנית? כמה שעות ומאמץ ליצור חברויות יש מאין? להבין מקום ותרבות חדשה לעומק? ליצור רשת מקצועית? ללמד את הילדים עברית וחגים וארוחות שישי בארץ זרה? כמה מאמץ צריך כדי לשמור על קשר עם המשפחה בישראל?
האם העתיד בישראל באמת חסר סיכוי שכל כך הרבה משפחות מחפשות את עתידן במקום רחוק כמו דנמרק? ואולי במקום מחשבות על הגירה, ניתן לייבא לישראל משהו מהחיים כאן בדנמרק?
הייתי רוצה לחשוב שכן. לכן אנסה לתאר לא רק פרקטיקות של יומיום שישראלים נמשכים אליהם כאן בדנמרק, אלא גם את הערכים הבסיסיים המייצרים את הפרקטיקות האלו, ואת הצרכים הפסיכולוגיים העמוקים שערכים ופרקטיקות אלה משרתים. התקווה שלי היא שחלק מהמחשבות האלה יוכלו לעזור ביצירת חזון חדש לחיים טובים יותר – בישראל.
ללא ה"מתחזקים", הכל יתפרק
הרבה ישראלים שעשו רילוקיישן לכאן או שמבררים לגבי המעבר לדנמרק מציינים דברים שונים שהם אוהבים או שמושכים אותם במדינה, אבל הדבר שהכי מורגש כשחיים בדנמרק הוא התחושה שדואגים שיהיה לאזרחים טוב ונוח. התחושה ש"מישהו" שומר ודואג ומלא רחמים – לא רק לילדי הגן.
דנמרק היא מקום מאוד יציב, נעים ונוח. בניגוד חד לישראל, בדנמרק התשתיות הפיזיות והדיגיטליות עובדות מצוין. בעוד שבישראל מעלים על נס את ה"יזמים" (innovators), בדנמרק מודעים לעובדה שללא ה"מתחזקים" (maintainers), הכל יתפרק.
ה"מתחזקים" הם אלה שאמונים על תשתיות החברה ומאפשרים למדינה לתפקד, והם הבסיס לצמיחה של כל דבר אחר. הם אלה שמתפעלים את מערכת החינוך – מגיל אפס ועד חינוך על-תיכוני; הם מנקי הרחובות, סוללי הכבישים, הנהגים, הבנאים ואנשי התחזוקה; הם אנשי מערכת הבריאות, שומרי הסף ועובדי המגזר הציבורי.
החינוך בדנמרק הוא באמת חינם ואיכותי. חופשות הלידה הן בתשלום, לנשים ולגברים, ולמשך שנה. מערכת הבריאות בחינם ומתפקדת. התחבורה הציבורית מתפקדת כל כך טוב, שיש הרבה משפחות שכלל לא מחזיקות רכב. ימי החופשה של ההורים העובדים חופפים את ימי החופשה של התלמידים, ולילדים מסגרות בשעות שחופפות את שעות העבודה של ההורים.
הלימודים באוניברסיטה גם הם חינם, וכל תלמיד מעל גיל 18 מקבל קצבת מחייה. זכויות העובדים לשכר הוגן, לחופשות, לדמי הבראה ולפנסיה, הן דבר מקודש. הספריות הציבוריות מתפקדות ובחינם. בריכות ציבוריות, מוזיאונים וחיי תרבות הם בתשלום סמלי.
חברה ישראלית ברילוקיישן ציינה שהתחושה שמישהו חושב על האזרחים באה לידי ביטוי אפילו בדברים קטנים, כמו מתקן להניח עליו את רגל ימין כשעוצרים עם האופניים ברמזור ארוך במרכז העיר, או שירותים ציבוריים נעימים, נקיים ובחינם במרכז העיר.
חושבים אפילו על הנוחות של רוכבי האופניים שעוצרים ברמזור. קופנהגן, מאי 2022 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)
שלא כמו בישראל, הרווחה הזאת מפרגנת לכלל אזרחי המדינה, ושלא כמו ישראל, דנמרק היא עדיין מדינת רווחה. לכולם. דנמרק היא מדינת רווחה לא מגזרית: למרות שכמו בכל חברה אנושית גם בדנמרק מגזרים שונים המנסים למשוך את השמיכה לכיוונם, אין ספק שיש משהו בתרבות הדנית, שמתעבת התבלטות, שחצנות או ביטויים של עליונות, שמעודד סולידריות חוצת מגזרים.
אחד הדברים שמדהימים אותי בגל ההגירה הנוכחי של ישראלים לדנמרק הוא שרבים מהם הם בעלי אמצעים, שחיים ברמת חיים יחסית גבוהה ומחזיקים במשרות יחסית נחשקות בישראל. למרות שבישראל הם יכולים לחיות בתוך בועה "פריבילגית", הם עדיין החליטו להגר.
כל מי שדיברתי איתו על כך הסביר לי שהוא מבין שהילדים שלו כנראה לא יוכלו לזכות ברמת חיים כזאת בישראל. כולם הזכירו את התשתיות מסביב לבועה הנעימה והנוחה: מערכת החינוך הקורסת, עמידה של שעות בפקקים, אלימות במרחב הציבורי, ותשתיות אחרות שקורסות. מה שווה הפורשה, אם יש בורות בכביש שהורסים אותה? מה שווה הבועה הפריבילגית והנוצצת, אם היא ממוקמת בראש ערימת אשפה מצחינה?
תחושת ביטחון לכולם – ערך עליון
המילה "פריבילגיה" יכולה לעורר חוסר נוחות ואשמה, אך לפעמים מודעות לפריבילגיות שלנו יכולה לעורר רגשות של ענווה, חמלה וקריאה לפעולות של סולידריות.
גם לי, כמו לרבים אחרים, יש פריבילגיות מולדות או נרכשות שמאפשרות לי להיות נטולת דאגות במרחבים מסוימים של חיי. אני לא צריכה לדאוג אם האוטובוס המתקרב מונגש או לא; יש לי שלוש אזרחויות, שחוסכות ממני דאגות לגבי חיי פליטות; יש לי השכלה אקדמית וגדלתי בסביבות תומכות ומאפשרות בהרבה מובנים. כמו אצל רוב האנשים, דאגות ואתגרים של אנשים אחרים חומקים גם מעיני, וכמו רבים, גם אני חיה את חיי בסוג של בועה בטוחה.
מיד לאחר השבעת הממשלה החדשה בישראל, ולפני שההייטקיסטים בישראל הבינו שגם הבועה שלהם בסכנה, דיברתי עם ידיד ישראלי, הייטקיסט, שסיפר שהוא בעיקר עצוב, אך לא מודאג: "הממשלה לא תעיז לגעת בהייטקיסטים, ולא נראה לי שיעשו משהו לאף להט"ב בחברות ההייטק – אולי לבדואים בדרום – אבל לא בתל אביב". השיחה הזאת היא דוגמה קטנה לא רק ל"בועה התל אביבית", אלא להיעדר סולידריות בסיסית בין המגזרים השונים בחברה הישראלית.
שיחה דומה היתה לי עם ידיד ישראלי אחר לפני כמה שנים – יזם שחי בדנמרק. כמו ישראלים רבים, גם הוא התלונן על כך שהדנים "העצלנים" מנצלים את מדינת הרווחה, הממומנת על ידי המסים הגבוהים שהוא ויזמים כמוהו משלמים. "למה לא נותנים להרוויח בשקט? ולמה אני צריך לממן 'אותם'?"
למרות התלונות, ידידי, ורבים אחרים, מחליטים בכל זאת להקים את הסטארט-אפ שלהם במדינה כמו דנמרק: מדינה שמאפשרת לנסוע בכבישים טובים לעבודה, למצוא כוח אדם מיומן ומשכיל, לעבוד בסביבה שהרגולציה בה ברורה, ושהיא מתקדמת מבחינה בנקאית ודיגיטלית. כל זה מתאפשר, בין היתר, הודות למסים גבוהים ולסדרי העדיפויות בחלוקת ההון מחדש, לטובת כלל האזרחים. אגב, ובניגוד להערכתו של ידידי לגבי הנזק במיסוי הגבוה, דנמרק דורגה במקום העשירי בחדשנות ב-2022. למי שסקרן – ישראל דורגה במקום 16.
מה שווה הבועה הפריבילגית והנוצצת, אם היא ממוקמת בראש ערימת אשפה מצחינה? הפגנת הייטקיסטים בתל אביב נגד הרפורמה במערכת המשפט, ב-31 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
שתי השיחות האלו, עם ישראלים יחסית פריבילגיים, הזכירו לי שיחה עם שכנה דנית – פריבילגית גם היא – שעובדת במשרה בכירה בחברה בינלאומית. אני רק יכולה לשער שהמשכורת שלה היא מהגבוהות במשק הדני. יום אחד, בטיול בוקר עם הכלבים, היא סיפרה שחזרה מנסיעת עבודה ארוכה לארה"ב שהעציבה אותה מאוד: המראות של קבצנים, עוני ודלות בשולי הדרך היו קשים לה.
היא סיפרה כמה הוקל לה לחזור לדנמרק ה"בטוחה". "אף שאני משלמת מסים מאוד גבוהים כאן" היא אמרה, "אני מעדיפה במאה אחוז לחיות כאן, ולדעת שהמסים שלי מיטיבים עם האנשים הכי עניים והכי מודרים בחברה. לדעת שלכל אדם כאן יש רשת ביטחון סוציאלית, ושהמרחב הציבורי הוא בטוח (TRYG) לכולם – ובעקיפין גם לי".
היא דיברה על העולם שמחוץ לבועה הנוחה והנעימה שבה היא חיה. היא דיברה על סולידריות חברתית רחבה. אבל כמו כל הדנים, גם היא דיברה בעצם על ערך, שתואר על ידי חוקרים כערך שהכי מעצב את החברה הדנית: tryghed.
המונח tryghed אינו ניתן לתרגום ישיר לאף שפה מחוץ למדינות סקנדינביה. בעברית אפשר לתרגם את זה בקירוב ל"ביטחה" או "תחושת ביטחון". המונח מתאר תחושה סובייקטיבית, רגשית ופיזיולוגית של ביטחון, שכולנו מכירים. זאת התחושה שתינוק מרגיש כשהוא ישן בביטחה בזרועות אמו, או התחושה שמרגישים בגוף כשמגיעים למקום מוכר, שבו אנו חשים אהובים, רצויים ומוגנים.
בשפה של פסיכולוגים, אפשר לומר שהמושג מתאר את האופן האוטומטי שבו הגוף והמוח שלנו מעריכים – בתוך שניות – אם אנחנו נמצאים בסביבה בטוחה או לא (מושג שסטיבן פורג'ס טבע בשם "נוירוספציה"). כאשר מערכת העצבים שלנו מעריכה שהסביבה שלנו בטוחה – חברתית ופיזית – מערכות ההגנה בגופנו מורידות הילוך, ואנחנו נרגעים. המצב הפיזיולוגי הזה, שבו אנחנו מרגישים בטוחים ורגועים, מאפשר לנו ליצור אינטראקציות עם אנשים אחרים, להיות בריאים, לצמוח, ללמוד, ליצור ולהשתקם. לטענת פורג'ס, ההערכה אם אנחנו נמצאים בסביבה בטוחה או לא היא הכרחית להישרדותנו. בני אדם הם הדבר לו אנו זקוקים יותר מכל, אך הם גם הדבר הכי מסוכן בעולם.
אחת מחברות הביטוח הגדולות בדנמרק נקראת TRYG, והמוטו שלה, המאוד דני, הוא "It’s all about being tryg" – תפיסה שמחקרים רבים מתחום הפסיכולוגיה והנוירולוגיה מעשרים השנים האחרונות אכן מאששים.
תחושת הביטחה אינה משהו שקורה במקרה. גלגל הצלה עם הלוגו של חברת הביטוח Tryg (צילום: Tryg Forsikring, CC BY-NC 2.0)
על פי התפיסה הדנית, תחושת הביטחה הזאת אינה משהו שקורה במקרה, אלא צריך לפעול במודע כדי לייצר אותה. השיח הדני לגבי מה מייצר ביטחה מניח לא רק היעדר של איום חיצוני – כמו המושג "ביטחון" – אלא גם נוכחות של משהו נעים וטוב. סביבה שמאפשרת תחושת ביטחה היא סביבה נעימה, שכללי המשחק בה ידועים ועקביים: ניתן לצפות מה יכול לקרות וגם מה לא סביר שיקרה, והשינויים מתרחשים בהדרגתיות. זו סביבה שבה יש אנשים שניתן לסמוך עליהם, שרוצים בטובתך, ושמתייחסים אליך בכבוד, בחמלה ובעקביות.
השאיפה לייצר את התחושה הזאת היא ערך עליון בחברה הדנית, ולא רק לתינוק הקטן או לילדי הגן רוצים שיהיה נעים, בטוח ונוח. כשפורטים את ההשפעה של הערך הזה לחיי היומיום, ההשפעה עצומה: החל באופן שבו מטפלים בילדים במסגרות החינוך השונות; דרך ההתנהלות בחיי היומיום בבית ובהסדרת שוק העבודה; וכלה במודל מדינת הרווחה הדני – המבוסס על עיקרון של ביטחון גמיש (flexicurity), שמאפשר מצד אחד שוק תחרותי, ומצד שני, ביטחון כלכלי ותעסוקתי לפרט.
על פי המודל הזה, מטרת העל של הצמיחה הכלכלית אינה צבירת הון, אלא חלוקת פירות הצמיחה באופן שישפר את איכות החיים של כלל התושבים במדינה, ויאפשר לכלל האזרחים לחיות בביטחה. סולידריות, אמרנו?
סולידריות חברתית רחבה
ההפגנה הראשונה לאחר השבעת הממשלה בישראל היתה הפגנת תמיכה בלה"טבקים בתל אביב, הפגנה מגזרית שזכתה לתמיכה רחבה. הפגנה סולידרית. באותו הזמן, ואף שאזרחים ומגזרים רבים היו על הכוונת של הממשלה החדשה, לא ראינו הפגנות סולידריות עם נשים או עם ערבים, לא היתה הפגנת הזדהות עם הבדואים בנגב, וגם לא היתה הפגנה בסולידריות עם תושבי חווארה – שיכלו רק לדמיין מה צופן להם העתיד.
למראה הפגנת התמיכה בלה"טבקים, נזכרתי בידידי ההייטקיסט התל אביבי ותהיתי, מה אם להייטקיסטים יהיה ביטחון, וללה"טבקים התל אביבים יהיה ביטחון? האם זה באמת יהיה מספיק? האם אז אפשר יהיה לנוח על זרי הדפנה? האם ביטחה אמיתית יכולה להתקיים בבועה שבראש ערימת האשפה?
במחקר שלי ושל אחרים על tryghed התברר שגבולות ומסגרת ברורים הם אחד הגורמים שתומכים ביצירה של ביטחה. ככל שהגבולות יותר ברורים, אנשים יכולים לצפות מה יכול ומה לא יכול לקרות. כשהגבולות ברורים, יודעים גם עם מי להיות סולידריים ועם מי לא.
כמו שציינתי, אחד האתגרים הכי גדולים של מערכת העצבים שלנו הוא לזהות – ומהר – מי אוהב ומי אויב. קבוצת אנשים המתקיימת בתוך תחום מסוים ומקבלת על עצמה כללים מסוימים, מצליחה לייצר תחושת ביטחון, סולידריות ושיתוף פעולה. בקבוצה הפועלת בתוך גבולות ברורים וכללים מוסכמים, קבוצה שבה חברי הקבוצה מכירים אחד את השני, תהיה פחות עויינות ויותר התנהגות פרו-סוציאלית, שבמסגרתה אנשים רוצים ונוטים לעזור אחד לשני. בישראל יש הרבה בועות כאלה, תחומות היטב: דמיינו קיבוץ; דמיינו קהילה חרדית; דמיינו יחידת לוחמים בצבא.
הפגנה מגזרית שזכתה לתמיכה רחבה. הפגנת הקהילה הלהטב"קית נגד הממשלה החדשה, ב-29 בדצמבר 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
במלחמת העולם השנייה האזרחים היהודים הוגדרו כחלק מהעם הדני, כחלק מ"קבוצת הפנים", ולכן התנהגות הדנים כלפיהם היתה סולידרית, ולא כפי שמתייחסים לאוייבים "מבחוץ". השנה חוגגים 80 שנה לסיפור המיוחד של הצלת קהילת יהודי דנמרק, ונכתב רבות על הצלת יהודי דנמרק, כדוגמה לעליונות מוסרית של הדנים, לטוב ליבם, וליכולתם המופלאה לעשות את הדבר הנכון.
אני ואחרים טוענים שאפשר לראות בסיפור הצלת יהודי דנמרק דווקא משל לסולידריות חברתית, ודוגמה לכיצד ערכי היסוד של חברה – ולאו דווקא האופי הפרטי של חבריה – משפיעים על התנהגויות בחיי היומיום, אפילו תחת תנאי קיצון כמו הכיבוש הנאצי. הרצון העמוק שחברי "קבוצת הפנים", יחושו ביטחה, תרם לכך שיהודי דנמרק ניצלו, שהם חזרו לבתיהם, לבית הכנסת, לספרי התורה, לרכוש שלהם ולמקומות עבודתם מלפני המלחמה.
"המחנה הדמוקרטי" המתהווה בישראל צריך לתת את דעתו על כך שלדמוקרטיות שונות ערכי יסוד שונים, שמשפיעים על אופי המדינה והחברה. ביטחה היא ערך יסוד בחברה הדנית, אבל מהם ערכי היסוד עליהם מבוססת הדמוקרטיה הישראלית? לאן הם מובילים את מדינת ישראל? והאם במסגרת חזון חדש לדמוקרטיה בישראל יש גם צורך לאיתחול מחדש של ערכי הבסיס של המדינה?
לפני כמה שנים, כשאחותי לימדה באוניברסיטה אמריקאית במסגרת לימודי הפוסט-דוקטורט, היא סיפרה לי בהפתעה שהתלמידים האמריקאים שלה לא הכירו את המילה "סולידריות". המילה קיימת באנגלית, אך הסטודנטים של אחותי כנראה לא נזקקו לה בחיי היומיום. הערכים עליהם מבוססת האומה האמריקאית הם הרי הזכות ל"חיים, לחירות ולרדיפת האושר".
לאחותי ולי היתה שיחה ארוכה על סולידריות, ועל ההבדלים התרבותיים והערכיים בין ארה"ב, דנמרק וישראל. לאור האירועים בישראל, נזכרתי בשיחה הזאת, ובכך שאף שישראלים דווקא כן מכירים את המושג סולידריות, ממקום מגוריי הרחוק נדמה לי שלא רק שערך הסולידריות בישראל נשחק, אלא שהמשבר המתמשך קשור דווקא לערכי יסוד אחרים, שעלו לקידמת הבמה.
ביטחון פיזי – ליהודים בלבד
המטרה המקורית בשמה הוקמה מדינת ישראל, היתה להיות בית לעם היהודי. "בית" הוא המקום הבטוח והמוגן ביותר של האדם. מכך, המטרה הנגזרת של מדינת ישראל היא לשמור על ביטחונם (של היהודים) במדינה. אני טוענת ששמירה על ביטחונם של יהודים הפך להיות הערך המארגן והמטרה האולטימטיבית של מדינת ישראל. בכל פעם שיש ערך מתחרה ל"יהודית" או ערך שכביכול מסכן את "הביטחון", ביטחונם (הפיזי) של היהודים יקבל עדיפות. אני גם טוענת שהערך המנחה הזה הוא שהביא את ישראל למשבר שאנו עדים לו היום: זה לא באג – זה פיצ'ר.
ביטחון ליהודים הוא ערך עמוק, שנמצא בבסיסן של פרקטיקות יומיום רבות שאנחנו נוטים לקבלן כמובן מאליו. דוגמה אחת לפרקטיקה המושפעת מהערך ביטחון ליהודים הוא חוק השבות. החוק, שמהווה היפוך לחוקי נירנברג, מעניק עדיפות ל"הצלת פליטים יהודים" על פני פליטים אחרים. לפליטים מדתות אחרות כמעט בלתי אפשרי לקבל מקלט מדיני ואזרחות בישראל.
דוגמה אחרת לפרקטיקה שמושפעת מערך העל הזה היא שירות החובה בצבא. אזרחי המדינה היהודים מחויבים בשירות צבאי, כשהפטור היחיד הלגיטימי קשור ליהדותם – או אי יהדותם – של המשרתים. מסלולים של שירות אזרחי שאינם קשורים לביטחון או לציבור היהודי בלבד כמעט לא קיימים, ואינם נחשבים כדבר בעל חשיבות לאומית כלשהי.
אפשר לטעון שביטחון היהודים בישראל הוא צורך אמיתי ממש, ולכן הכרחי לשעבד את כוח העבודה, המסים ומערכת החינוך לצורך זה. ועדיין, יש לשים לב שכשמדברים בישראל על ביטחון, הכוונה היא בדרך כלל לביטחונם הפיזי של תושבי המדינה היהודים. בתור עם ששרד את השואה, פוגרומים ורדיפות, ההיגיון ברור ונחוץ. כמו כן ברור שלישראל יש צורך אמיתי בצבא חזק, במאבטחים בכניסה לקניונים, בתי ספר וכו'.
מצד שני, ובאותה המידה, ניתן לטעון שלנשים, או לציבור הערבי יש גם כן צורך אמיתי בביטחון פיזי: ב-2022 למשל, 24 נשים נרצחו על ידי בני זוגן, ולפחות 101 אזרחים ערבים נהרגו מאלימות (מתחילת השנה הנוכחית, מספר הנרצחים הוא כבר יותר מ-140), לעומת 33 ישראלים שנרצחו בפיגועי טרור.
כספי משלמי המסים של כלל האזרחים מכסים לא רק את הוצאות הביטחון (ליהודים) אלא גם הוצאות רבות שקשורות ליהדות: אלפי קילומטרים יקרים של חוטי עירוב בדמות גדר מערכת משולמים על ידי המדינה, כמו גם מערך יקר של כשרות. מספר הולך וגדל של אברכים (יהודים) ממומנים על ידי כלל משלמי המסים וכו'.
ברמה הפוליטית, העלייה המתמדת בתמיכה בליכוד ובציונות הדתית עד לבחירות האחרונות אינה מפתיעה. מעבר לדמוגרפיה, שתי המפלגות הללו משקפות את שני הערכים עליהם מתחנכים הילדים היהודים בישראל באופן עקבי. מערכת החינוך, המוכפפת גם היא לערך ביטחון ליהודים, מייצרת תשתית ערכית הולכת וגדלה שמאדירה את ערכי היהדות והביטחון.
>> התלמידים בישראל לא לומדים את שפת הדמוקרטיה, וזה לא מקרי
לימודי האזרחות בישראל נכנסים למערכת השיעורים רק בחטיבת הביניים ובתיכון. וגם שם במתכונת מוצנעת שמוכפפת לעליונות היהדות. ימי הזיכרון השונים וימי העצמאות, שלהם מוקצות שעות לימוד רבות בבתי הספר בישראל, מכשירים את הילדים כמעט מינקות להזדהות עם שני ערכי היסוד המרכזיים של המדינה: היהדות והביטחון.
עוד לפני שהושבעה הממשלה הנוכחית, ישראל היתה המובילה בעולם המפותח במספר שעות לימוד תורה בבית הספר. בישראל כיום, היהדות עצמה היא ערך עליון – ולא ערכים יהודיים, או סמלי שלטון יהודיים. ישראל של היום מזוהה יותר ויותר עם ביטחון ויהדות גם בעולם הגדול: פאודה ושטיסל, יהלומים וטהרן. כמו בתודעה של נטפליקס, גם בתוך המדינה, כל מגזר שהוא לא המגזר היהודי או מערכת הביטחון, אוטומטית משתייך לשוליים.
תחת המטרייה "ביטחון ליהודים", כל מגזר או קבוצה שמזדהים עם ערכי יסוד אחרים צריכים להתאגד, להפוך ל"מגזר" ולנסות לייצר מעין "אוטונומיה ערכית", שמבוססת על ערכי יסוד ייחודיים משל עצמם. אוטונומיה ערכית היא בעצם הניסיון ליצור חוקים, מסגרות ותקציבים שתומכים בערך של הקבוצה או המגזר הספציפיים. במקרה שערכי הקבוצה בהלימה עם ערכי היסוד של ישראל כיום, הקבוצה תקבל תקציבים באופן טבעי. במקרה שערכי הקבוצה הם בניגוד לערכי היסוד, היא תצטרך "להילחם" בשביל לשמר את הערכים הללו ולקבל תקציבים.
קבוצת החרדים, למשל, מסונכרנת עם ערך "היהדות" אך לא עם ערך "הביטחון", ולכן המגזר החרדי לא מעוניין לשרת בצבא ונאלץ "להילחם" עבור זה. הקיבוצים הם דוגמה למגזר שמסונכרן עם ערך הביטחון, ושנים רבות היה אכן ייצוג מעל הממוצע ליוצאי קיבוצים ביחידות קרביות ובקרב הנופלים במלחמות. לעומת זאת, היהדות בקיבוצים תופסת משני, וקיבוץ מזרע היה צריך "להילחם" על הזכות להרוויח כסף מגידול חזירים בשטח הקיבוץ.
ערכי העבודה והשוויון, שחשובים בתנועת העבודה, לא מסונכרנים עם ערך הביטחון או עם ערך היהדות. על מנת לשמר אותם בפרקטיקות יומיום, נדרש מאמץ מגזרי מיוחד: מיסי הקהילה בקיבוצים מאפשרים, למשל, קיום של מערכת חינוך המסונכרנת עם ימי העבודה של ההורים, דבר שמאפשר לשני ההורים לעבוד במשרה מלאה באופן שוויוני.
בכל חברה ובכל זמן, ערכים הם דבר שנתון למשא ומתן, וכל העת קיימת זליגה של ערכים מחוץ ולתוך מרכז הבמה. הקונטקסט של שואה, פליטות וטרור, והסיבות ההיסטוריות שהובילו את ביטחון ליהודים למרכז הבמה בישראל, מובנים לכולנו. לעומת זאת, ההשלכות ארוכות הטווח על חיי היומיום של אחיזה עיקשת בשני הערכים האלה כערכי על בדמוקרטיה הישראלית – אף שהם מנוגדים לערכים של מגזרים שונים – מתחילות להתבהר רק עכשיו.
במקום לדבר על היסודות הערכיים שעליהם מושתת המדינה, ושיוצרים בהכרח פיצול לתתי קבוצות, מועלות היום הצעות שמטרתן להגן על המגזרים השונים. אחת ההצעות הפופולריות בזמן האחרון בעיתונים שונים בקרב ציבור החילונים בישראל היא ההצעה לאוטונומיה חילונית או קנטונים נוסח שווייץ. אבל האם אוטונומיות מגזריות הן הפתרון היחיד, והאם זהו באמת הפתרון המועדף על "המחנה הדמוקרטי"?
לשרטט מחדש את גבולות החברה
למרות שערך הביטחה גורם לכך שהדנים פועלים ליצור תחושת ביטחה בחיי היומיום, אין להם פטנט על מערכת חברתית שמייצרת תחושת ביטחה. לאורך ההיסטוריה, קהילות רבות הצליחו לייצר מסגרת שאיפשרה חיים בטוחים יחסית. הדת היהודית, למשל, הצליחה בזה מעל ומעבר – למרות האיומים הקשים מן החוץ. לאורך ההיסטוריה, היוותה הדת היהודית מסגרת תמיכה, סולידריות חברתית ומערכת חוקים עם עקביות וסדר, שהצליחו לייצר תחושת ביטחה חזקה יותר ממה שמסגרות אחרות יכלו לאפשר.
מסגרות אחרות שמאפשרות תחושת ביטחה נוצרו בישראל גם במקומות כמו הקיבוץ, הצבא, ותנועת ההתנחלויות: עובדה שישראלים רבים עדיין מחפשים – ומוצאים – את תחושת הביטחה בחיי היומיום דווקא במסגרות האלה. למרות זאת, ההנהגה האזרחית של מדינת ישראל לא השכילה עד היום לייצר שיח חדש על ביטחון, ושפה שמתארת מה יכול לאפשר לכלל אזרחי המדינה להרגיש מוגנים, בטוחים וחופשיים לחיות בשלום ובביטחה אחד עם השני. בישראל של היום, החומות שבונות הדת היהודית והביטחון ושמגדירות מי בפנים ומי בחוץ, מי אויב ומי אוהב, מייצרות יותר קונפליקטים מאשר חיבורים.
ישראל הוקמה על מנת להוות בית בטוח ליהודים. אבל נשאלת השאלה, מה זה בעצם "בית בטוח" ומה צריך לעשות כדי לייצר בית כזה?
יעל אליה, חרדית לשעבר שיצאה בשאלה, מתארת חלק מהקשיים העצומים שנכפו עליה בגלל שנחסך ממנה חינוך ליבה. יעל מנסה לדבר אל ליבם של החילונים שלא יפקירו את ילדי המגזר החרדי – ושייתנו להם סיכוי שווה לחיים חופשיים ולעצמאות מחשבתית וכלכלית. הזעקה של יעל היא זעקתם של כל מי שהמגזר שלו מופלה לרעה, של כל מי ששייך לפריפריה החברתית או הגאוגרפית, של כל מי שהסולידריות הפנים-מגזרית, שבאה על חשבון הסולדריות בין כלל האזרחים, פגעה גם בו.
הזעקה של הפנתרים השחורים, של הנשים, של הבדואים, של המגזר הערבי, של ההורים העובדים, של משלמי המסים, של המילואימניקים – זעקה שנשמעת יותר ויותר כל שבת בהפגנות בקפלן וברחבי הארץ – היא בדיוק אותה הזעקה: זעקת הכאב של היעדר סולידריות אמיתית וחוצת מגזרים בישראל.
במקום שבו אין סולידריות בסיסית ואמיתית, לא תהיה תחושת ביטחון אמיתית – לא תהיה ביטחה. מקום כזה גם לא יכול להיות באמת בית בטוח. לאף אחד.
בשפה הדנית המילה tryghed מופיעה פעמים רבות בצמידות למילים שמתארות מסגרות, חוקים, כללים ומוסכמות. מסגרות וכללים בדנית קשורים גם למילה "חופש" – קשר שבשפות אחרות אינו אינטואיטיבי כלל. עבור הדנים, מסגרת ברורה ובעלת כללי משחק המוגדרים בנוקשות היא מה שמאפשר חופש אמיתי בתוכה. לפי ההיגיון של השפה הדנית, כל עוד המסגרת והכללים אינם מוגדרים, לא תהיה תחושה אמיתית של ביטחה, או של חופש לחיות ללא דאגה, ללמוד, ליצור וליזום.
כדי לדמיין מרחב אזרחי של סולידריות, חופש וביטחה, אנחנו צריכות לשרטט את גבולות החברה הישראלית מחדש. מי בפנים ומי בחוץ? מהם כללי המשחק המינימליים שכלל המגזרים מוכנים להסכים עליהם? מה תפקידה של המדינה בייצור תנאים שמאפשרים ביטחה אמיתית? זאת, בעצם, המשימה הכי גדולה של המחנה הדמוקרטי היום. לחתור ליצירת מסגרת ברורה וכללים ברורים להתנהלות החברה האזרחית בישראל.
ישנם ארגונים שמנסים לנסח חוקים, כללים ומסגרת להתנהלות החברה האזרחית בישראל, שיאפשרו ביטחה לכולם. ארגונים כמו "הרבעון הרביעי", "קולקטיב אזרחי–מזרחי" ו"כל אזרחיה" עוסקים בנושאים שהכרחיים כדי שמסגרת כזאת תתאפשר: תשתיות לכולם, חוקה, מנהל תקין, מגוון בייצוג וחשיבות גבולות קבע ביצירת ביטחה בין הקבוצות השונות בתוך מדינת ישראל.
המשימה לייצר מסגרת מכילה לכלל האזרחים בישראל ההטרוגנית והשבטית קשה יותר מבמדינה הומוגנית כמו דנמרק של לפני מאה שנה. ממקום מושבי בדנמרק, נדמה שהאתגר של אירופה הבינלאומית של ימינו הוא אותו אתגר. ההבדל העיקרי הוא שאירופה עדיין לא הגיעה לשעת המבחן שלה – וישראל כן.
"וילה בג'ונגל" או ג'ונגל?
כפי שכבר ציינתי, המשימה החשובה ביותר של המוח האנושי היא להבין מי אוהב ומי אויב. בלי גבולות וחוקים ברורים של מי "בקבוצה שלי" ומי לא, ומה המטרה המשותפת של כולנו, מדינת ישראל תוכל אולי להמשיך להגן על גופם של היהודים היושבים בציון, אך לא בטוח שהיא תוכל ליצור תחושת ביטחון או ביטחה בקרב היהודים, או כלל האוכלוסייה. או כמו שהשכנה הדנית שלי ציינה – "הביטחה שלהם קשורה לביטחה שלי".
בעלי ההון, בעלי קשרים עם השלטון ובעלי פריבילגיות כאלה ואחרות יוכלו להמשיך להסתגר ביתר עוז בבועות המוגנות שלהם, כשמסביבם משתולל הכאוס ביתר שאת, כמו בארה"ב. כבר היום נדמה שכל אחד בישראל מנסה לתפוס "ככל יכולתך". היום ישראל היא לא "וילה בג'ונגל". ישראל היא הג'ונגל.
אחד החששות מיצירת חזון משותף הוא שאם יהיה שוויון אמיתי אופי המדינה ישתנה, כך שישראל תהיה פחות מדינה יהודית ויותר מדינת כל אזרחיה. הפחד הזה, אגב, קיים אצל חברי קבוצת הרוב בכל המדינות: באנגליה, בארה"ב, וגם בדנמרק. ועדיין, ההימור הכי טוב הוא לדאוג לכך שיסודות החברה הכללית יהיו מושתתים על סולידריות, כבוד, שוויון וחופש בצורה שאינה מתפשרת. כללי משחק כאלה הם היחידים שיכולים להבטיח שזאת תהיה מדינה שיהיה טוב לחיות בה. גם בתור מיעוט.
ההימור הכי טוב הוא לדאוג לכך שיסודות החברה הכללית יהיו מושתתים על סולידריות. הגוש נגד הכיבוש בהפגנה בתל אביב, ב-18 במרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש90)
העולם השתנה מאז מלחמת העולם השנייה, גם דנמרק השתנתה. קל יותר להעלות על נס את הסולידריות ואת השאיפה שכלל אזרחי המדינה יחושו בטוחים במדינה הומוגנית וקטנה כמו שדנמרק היתה פעם, לפני 80 שנה. היום הדנים מתמודדים עם שאלות דומות לגבי ייצור סולידריות ותחושת ביטחון בקרב האזרחים, עם שיעור הולך וגדל של מהגרים בעלי ערכים אחרים, ואולי עם מטרות שונות.
הגבול – הפיזי והערכי – של דנמרק מאותגר היום לא על ידי הוויקינגים משוודיה או הגרמנים מהדרום, אלא על ידי החברות באיחוד האירופי ועל ידי הגירה. כמו לישראל, גם לדנים יש כיום אתגר להמשיך ולנסח עבור עצמם ועבור סביבתם מי בקבוצת הפנים, מי בקבוצת החוץ, ומה הם הערכים והחוקים המאחדים את קבוצת הפנים. וכמו בישראל – גם בדנמרק יהיה זה בסופו של דבר הבסיס שעליו תתחזק או תתרסק הסולידריות במדינה, ואיתה תחושת הביטחה של האזרחים כולם.
כשחיים במקום זמן ממושך די, מגלים שהמלחמות על אופייה השוויוני והצודק של החברה הן בסופו של דבר אותן המלחמות בכל מקום. לפעמים אנחנו נמצאים בצד שעליו מרוחה החמאה, ולפעמים בצד היבש של הלחם. זה כל ההבדל.
אם המחנה הדמוקרטי יצליח לעצור את ההפיכה המשטרית ובדרך נס להרכיב קואליציה שלטונית אלטרנטיבית, הוא חייב חזון בר קיימא ליום שאחרי. אם המאבק החשוב הזה יצליח, אי אפשר יהיה לחזור לאחור. השאלה היא אם אנחנו באמת מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלנו ולנוע קדימה – עבור עתיד של ביטחה אמיתית.
בסוף כל אחד מאיתנו מגיע לצומת פנימי, שבו הוא צריך להחליט אם לפנות ימינה או שמאלה: יהודית או דמוקרטית. עם ההיסטוריה של העם שלנו והחינוך הציוני עליו גדלנו, הפנייה לעבר דמוקרטית, הרחק מיהודית, יכולה להיות קשה מנשוא. כל מבצע צבאי וכל פיגוע מחזירים אותנו לאותו צומת פנימי, לחינוך הציוני שקיבלנו, לטראומות שלנו, ל"לא עוד" האוטומטי. אפשר להמשיך ולחזור על אותן פעולות ולקבל את אותן התוצאות. אפשר להמשיך ולדמיין עתיד שבו יש ביטחון רק ליהודים. אפשרות אחרת היא להסכים להיכנס למרחב היצירתי שנוצר כרגע, ולהתחיל לדמיין עתיד שבו יש ביטחה לכולם.
רות אהרוני היא פסיכולוגית קלינית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
