newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקורונה כמקרה מבחן: בישראל ניסו לשרוד, בדנמרק רצו לחיות

בעוד בישראל הציגו את הווירוס כאויב וגייסו את הצבא, בדנמרק את המשבר ניהלו אזרחים ואזרחיות, ובראשן ראשת הממשלה, ובמקום לדבר על מלחמה, דיברו איך שומרים על החברה. אולי כי בדנית המושג "ביטחון" משמעו תינוק שישן בזרועות אמו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

משבר הקורונה, כמו כל משבר אחר, גורם לאנשים לחפש הגנה וביטחון – מפני הווירוס עצמו והשפעותיו, וגם מפני חוסר הוודאות שבמצב הזה, שחדש לכולנו, אזרחים וממשלות כאחד.

עבורנו כישראלים, המילה "ביטחון" מעלה מיד שלל אסוציאציות מעולם הצבא: גברים במדים, כלי נשק, גדר ביטחון, רכב ביטחון, טילים, אנשי ביטחון, מאבטחים (עוד גברים במדים), מטוסים וכו'. המשבר הנוכחי והשיח ה"ביטחוני" סביבו חשף את ההתמסרות העיוורת שלנו לשיח הביטחון הרגיל.

בשום שלב לא דיברו בדנמרק על "מלחמה בקורונה". רופא בדנמרק בזמן הקורונה (צילום: Jernej Fruman CC BY 2.0)

בשום שלב לא דיברו בדנמרק על "מלחמה בקורונה". רופא בדנמרק בזמן הקורונה (צילום: Jernej Fruman CC BY 2.0)

ההתמסרות הזאת, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת ובשיח הפוליטי, חשפה את התפיסה הקולקטיבית שלנו כישראלים לגבי מהו ביטחון, מי יכול לספק אותו, ואפילו יותר מעניין – מי לא.

מכיוון שמשבר הקורונה הוא משבר עולמי, ולא רק ישראלי או יהודי, הוא מאפשר לנו הזדמנות להשוות כיצד מדינות שונות עם תרבויות שונות מתמודדות עמו. השוואה כזאת כמעט אינה מתאפשרת בימים רגילים, ולעתים היא אף מזעזעת אותנו. הרי כל משבר אחר בישראל הוא ייחודי "לנו" ו"זר לא יבין זאת". אך היקום הצליח להביא לנו משבר עולמי שלא מבחין בין דם לדם או בין עם לעם.

שפה מייצרת תודעה, וכמו שאמר הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין, גבולות עולמנו הם תמיד גבולות השפה שלנו. כל עוד השיח בישראל יישאר מוגבל למונחים הלקוחים מעולם הביטחון הפנימי שלנו, כך נישאר מוגבלים ביכולת שלנו לדמיין אופן התמודדות אלטרנטיבי עם איומים.

למה הדנים מתכוונים כשהם אומרים "ביטחון"

כפסיכולוגית קלינית וחוקרת שעובדת ומתגוררת בדנמרק ב-20 השנים האחרונות, הייתי רוצה להשתמש במודל הדני כדוגמה לאלטרנטיבה מדוימנת, שקיומה מתאפשר בזכות השפה.

כמו כל הישראלים שחיים בחו"ל, גם אני עוברת את משבר הקורונה בסוג של חיים מקבילים: ניזונה מהחדשות המקומיות וגם מהחדשות בישראל, שומעת את הסיפורים של המשפחה, החברים והקולגות גם בדנמרק וגם בישראל. וכמו כל הישראלים במצבי, משווה כל הזמן ומנסה להבין מה בעצם קורה כאן.

מכיוון שהמומחיות הקלינית שלי היא הפרעות חרדה ואחד מנושאי המחקר שלי הוא "תחושת ביטחון" (ליתר דיוק, המונח הדני tryghed), השיח לגבי מהו "ביטחון" בשתי המדינות סיקרן אותי, במיוחד בהקשר של המשבר הנוכחי.

המונח tryghed אינו ניתן לתרגום ישיר לאף שפה מחוץ למדינות סקנדינביה. הוא מתאר תחושה רגשית, פיזיולוגית וסובייקטיבית של ביטחון, שכולנו מכירים. זאת התחושה שתינוק מרגיש כשהוא ישן בבטחה בזרועות אמו או התחושה כשמרגישים בגוף כשמגיעים למקום מוכר, שם אנחנו חשים אהובים, רצויים ומוגנים.

בשפה של פסיכולוגים, אפשר לומר שהמושג מתאר תחושה לא קוגניטיבית, האופן האוטומטי שבו הגוף והמוח שלנו מעריכים בתוך שניות אם אנחנו נמצאים בסביבה בטוחה או לא (מושג שסטיבן פורג'ס טבע בשם נוירוספציה).

כאשר אנחנו מעריכים שהסביבה שלנו בטוחה, חברתית ופיזיולוגית, מערכות ההגנה בגופנו מורידות הילוך ואנחנו נרגעים. המצב הפיזיולוגי הזה, שבו אנחנו מרגישים בטוחים ורגועים, מאפשר לנו ליצור אינטראקציות עם אנשים אחרים, להיות בריאים, לצמוח, ללמוד ולהשתקם.

"It’s all about being tryg"

אנחנו כמעט לא מתורגלים להבחין במצב הזה באופן מודע. אפשר ללמוד להבחין בו באמצעות סוגי טיפול שונים או מדיטציה. אבל בתרבות הדנית בפרט והסקנדינבית בכלל, ילדים מתורגלים לשים לב לתחושת ה-tryg מגיל אפס. בדנמרק, ילדים ומבוגרים מדברים לעתים קרובות על מקומות, אנשים והתנהלויות שגורמים להם להרגיש tryg או לא. רוב הדנים מודים בגאווה שהם "נרקומנים של tryghed".

בהקשרים רבים נאמר בדנמרק כי tryghed הוא תנאי הכרחי ללמידה, לצמיחה, לתפקוד, ליצירתיות וליכולת לתרום לחברה. אחת מחברות הביטוח הגדולות במדינה נקראת TRYG, והמוטו שלה הוא "It’s all about being tryg".

על פי התפיסה הדנית, תחושת הביטחון הזאת אינה משהו שקורה במקרה, אלא משהו שאפשר לפעול במודע כדי לייצר. השיח הדני לגבי מהו "ביטחון" מניח לא רק היעדר של איום, אלא גם נוכחות של משהו נעים וטוב.

אף שהמילה tryghed, תחושת הביטחון, לא הוזכרה כלל בנאום של ראשת הממשלה, המוקד היה ברור מאוד: לאו דווקא הצלת חיים, אלא הצלת המרקם החברתי

סביבה שמאפשרת את התחושה הזאת היא סביבה בטוחה ונעימה, שכללי המשחק בה ידועים ועקביים; סביבה שבה צפוי וידוע מה יכול לקרות, וגם מה לא סביר שיקרה; סביבה שהשינויים בה מתרחשים בהדרגתיות או שהם פחות או יותר צפויים; סביבה שמתקשרת לאנשים שניתן לסמוך עליהם, שרוצים בטובתך, ושמתייחסים אליך בכבוד ובעקביות.

השאיפה לייצר את התחושה הזאת היא המצפן שמכוון את אופן ההתנהלות של הדנים בכל תחומי החיים, החל באופן שבו מטפלים בילדים במסגרות החינוך השונות, דרך ההתנהלות בחיי היומיום בבית ובהסדרת שוק העבודה, וכלה במודל מדינת הרווחה – המבוסס על עיקרון של ביטחון גמיש (flexsecurity), שמאפשר מצד אחד שוק תחרותי, ומספק מצד שני ביטחון כלכלי לפרט. על פי המודל הזה, מטרת העל של הצמיחה הכלכלית היא חלוקת פירות הצמיחה באופן שישפר את איכות החיים של כלל התושבים במדינה.

קודם התייעצה עם האיגודים המקצועיים ואחר כך החליטה. ראשית ממשלת דנמרק מטה פרדריקסן (צילום: Arbeiderpartiet, CC BY-ND 2.0)

קודם התייעצה עם האיגודים המקצועיים ואחר כך החליטה. ראשת ממשלת דנמרק מטה פרדריקסן (צילום: Arbeiderpartiet, CC BY-ND 2.0)

ראשת הממשלה ביקשה סולידריות, לא מלחמה

בדנמרק, כמו בישראל ובשאר העולם, מחלת הקורונה נתפסה כאיום. וכמו בישראל ובשאר העולם, הממשלה והאזרחים ניסו להבין כיצד לייצר תחושת ביטחון בפני האיום החדש הזה.

הממשלה הדנית הגיבה שלושה שבועות מאוחר יותר מהממשלה בישראל. בשלושת השבועות האלה היה נראה שלא נעשה הרבה, ושהדנים אולי לא הפנימו את משמעות האיום. אבל ברגע שהממשלה הדנית פעלה, הפעולה היתה מיידית, החלטית וגורפת. נראה כי אף שלא נעשה דבר קודם לכן, היתה תכונה פעילה ונמרצת מאחורי הקלעים עד שהתקבלו ההחלטות.

דנמרק היתה אחת המדינות הראשונות שסגרו את המשק מהיום למחר, ומדינות רבות הלכו בעקבותיה. האסטרטגיות ליצירת ביטחון שהדנים הפעילו בהתמודדות עם איום הקורונה שיקפו את המשמעות של ביטחון בשיח הדני.

בנאום שנשאה ערב סגירת המשק ראשת ממשלת דנמרק, מטה פרדריקסן, לא הזכירה אפילו פעם אחת את המילה "ביטחון" או מושגים מעולם המלחמה. הווירוס לא הוגדר כאויב והמגיפה לא הוגדרה כמלחמה שצריך לנצח בה. למרות זאת, הנאום הוגדר כהיסטורי, וגודל השעה וחומרת המצב היו ברורים מאוד.

אז מה בכל זאת נאמר בנאום? ראשת הממשלה דיברה על כך שהמצב חמור, ושהדנים צריכים להתגייס למאמץ משותף לשמור אחד על השני ולגונן (לא להגן) על החלשים בחברה – הקשישים, חולי הסרטן, עובדי מערכת הבריאות – כדי שהם והמערכת לא יקרסו תחת הנטל. זו המשימה שהגדירה ראשת הממשלה – גיוס סולידריות.

אף שהמילה tryghed, תחושת הביטחון, לא הוזכרה כלל בנאום, המוקד היה ברור מאוד: לאו דווקא הצלת חיים, אלא הצלת המרקם החברתי.

קודם מתייעצים, אחר כך מחליטים

פרדריקסן הבהירה כי להחלטה לסגור את המשק קדמו דיוני מטה רבים עם משרדי הממשלה השונים, עם האיגודים המקצועיים ועם איגודי המעסיקים במדינה. בנוסף, קדמו להחלטה דיונים עם כל סיעות הפרלמנט, שהיו שותפות בתהליך קבלת ההחלטות.

בין השאר, הוחלט כי כל עובדי המדינה שנשלחו לביתם ימשיכו לקבל משכורת מלאה; המדינה תפצה מעסיקים שימשיכו לשלם לעובדיהם משכורת אף שהם יושבים בבית; ומי שיפוטר יהיה זכאי להבטחת הכנסה מסוימת.

אף שכל בתי הספר נסגרו, עובדים חיוניים קיבלו היתר להשאיר את ילדיהם במסגרות שיישארו פתוחות לשם כך. גם הורים שהרגישו שהם מתקשים מדי להיות עם הילדים בבית מסיבות שונות, היו יכולים לקבל היתר לשלוח אותם למסגרות.

מהנאום עלה בבירור שהממשלה מנסה לאפשר לדנים להמשיך את חייהם כרגיל בכל תחום שרק אפשר. היה מותר לצאת לשטחים ירוקים לאורך כל התקופה, מתוך הבנה שלסגר ביתי יש מחירים רגשיים, נפשיים ופיזיולוגיים גבוהים. כדי לאפשר יציאה לשטחים פתוחים בצורה בטוחה, למשל, מסלולי ההליכה מסביב לאגמים בקופנהגן סומנו כך שההליכה היתה מותרת רק בכיוון אחד, ובשמירת מרחק מההולכים האחרים. תושבים שהתיישבו על ספסלים נקנסו.

על אף סכנת ההידבקות, בשום שלב לא נאסר על ביקור קרובי משפחה שעמדו למות בבתי החולים, כדי לאפשר להם להיות עם אדם אהוב ברגעיהם האחרונים.

גם ההוראות לחזרה לשגרה ניתנו באופן מסודר. תחנת רכבת בקופנהאגן (צילום: orsund CC BY 2.0)

גם ההוראות לחזרה לשגרה ניתנו באופן מסודר. תחנת רכבת בקופנהאגן (צילום Sofie Paisley, News Oresund CC BY 3.0)

גם האופן שבו ההודעות השונות נמסרו לציבור שיקף את הניסיון לייצר תחושת ביטחון. כבר בנאומה הראשון הודיעה ראשת הממשלה שהתקנות החדשות יהיו תקפות לשבועיים, ואמרה כי בעוד שבועיים, לאחר הערכת מצב מחודשת, תימסר הודעה נוספת לאן וכיצד ממשיכים. כך, במשך כל משבר הקורונה, מרגע שניתנה הנחיה חדשה, כמעט לא היו בה שינויים במשך שבועיים.

ראשת הממשלה נתנה גם ראיונות ונאומים דומים לערוצי הטלוויזיה לילדים, שם ענתה בגובה העיניים לשאלות ששלחו ילדים, מתוך ניסיון לייצר תחושת ביטחון גם בקרב הילדים והוריהם.

החזרה לשגרה התחילה מהגיל הרך

גם החזרה לשגרה בדנמרק התאפיינה בקשב לתחושת הביטחון של הציבור. כמו בשאר העולם, מרגע שנראה שהעקומה מתיישרת, הודיעו בדנמרק על פתיחה הדרגתית של המשק. גם בנושא הזה, ההודעות היו מסודרות ויצאו לציבור בהתראה מראש, כדי לאפשר לענפים השונים במשק, לעובדים ולהורים להתארגן בהתאם, ולדעת למה הם יכולים לצפות בתקופה הקרובה.

פתיחת המשק בדנמרק התחילה עם מעונות היום ובתי הספר לפעוטות וילדים עד כיתה ה'. גם כאן, היה ברור למקבלי ההחלטות שעד שלא תהיה מסגרת לילדים הקטנים, הוריהם לא יוכלו לחזור לעבודה ולא יהיה ניתן להתניע את שאר ענפי המשק.

לבתי הספר ולגנים ניתן זמן להיערך לפתיחת מערכת החינוך תוך שמירה על נוהלי הבריאות החדשים. ראשת הממשלה הודיעה גם שבמקרה הצורך, בתי הספר יוכלו לפתוח את שעריהם מאוחר יותר אם לא יספיקו להיערך בהתאם. כך נוצרה תחושת ביטחון בקרב מנהלי בתי הספר, צוות ההוראה, ההורים והילדים.

התחושה הכללית בדנמרק בזמן משבר הקורונה היתה יחסית רגועה. נתוני לשכת התעסוקה מראים כי האבטלה עלתה לרמות של 5%-9%. אף שרוב האזרחים היו צריכים להסתגל ליומיום חדש, דרכי עבודה חדשות והתנהלות שונה לחלוטין, התחושה הכללית היתה של זהירות מסוימת, אך שהחיים בעצם ממשיכים כרגיל; תחושה שלמרות חוסר הוודאות, הדברים נמצאים בסך הכל תחת שליטה.

בשום שלב לא נאמר במפורש שהצעדים שעליהם החליטה הממשלה נעשו כדי "לייצר תחושת ביטחון", אבל טביעת האצבע של "מערכת ההפעלה" הדנית, ה-tryghed, היתה נוכחת בכל שלב.

בכלל, מאז הנאום הראשון של ראשת הממשלה, ניסתה הממשלה הדנית לספק לציבור כמה שיותר מידע ולייצר כמה שיותר ודאות לטווח רחוק, גם אם מדובר בשבועיים בלבד. בשיח הדני, אחד הדברים החשובים ביותר ביצירת תחושת הביטחון הוא הידיעה למה אפשר לצפות. ככל שהמצב צפוי יותר – לא משנה אם הוא טוב או רע – כך גדלה תחושת הביטחון.

על פניו, נדמה שזו הנחה מאוד הגיונית ואינטואיטיבית. אבל אם זה באמת כל כך אינטואיטיבי, מדוע זה לא קרה בכל מקום אחר בעולם? מדוע זה לא מה שקרה בישראל?

"ניצחנו את הנאצים, ננצח את הקורונה"

כמו שנאמר, תודעה מייצרת מציאות. השיח הדומיננטי מכתיב לנו למה להפנות את הקשב שלנו, ולאיזו התנהגות לתת עדיפות. וזה מה שבסופו של דבר יכתיב את הפעולות שלנו ואת המציאות שלנו. כך, גם האסטרטגיות שהפעילה ממשלת ישראל כדי להתמודד עם איום הקורונה שיקפו את תפיסת הסכנה והביטחון בשיח הישראלי.

ההיסטוריה שלנו כעם ספוגה בטראומה ובהישרדות. כמעט כל משפחה בישראל נושאת אתה טראומה מסוג כזה או אחר – מלחמות, פוגרומים, שואה, הגירה. התגובה האנושית האינסטנקטיבית לטראומה היא בקשת מחסה וביטחון. "לא עוד".

בישראל היה ברור שצריך לערב את הצבא. חייל בצומת בר אילן בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

בישראל היה ברור שצריך לערב את הצבא. חייל בצומת בר אילן בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

התגובה הטראומטית נוטה גם ליצור ראייה קיצונית של שחור-לבן, של מוות מול הישרדות, ולהחיל את הראייה הזאת גם על כל המצבים האפורים שבאמצע. זאת הפסיכולוגיה של הטראומה. וזה גם, באופן לא מפתיע, המסר שההנהגה בישראל משדרת כבר שנים: או שנשרוד – או שנמות. כך, כל איום או אתגר מתפרש מיד כאיום ביטחוני קיומי.

בהקשר הזה, גם לא היה מפתיע שאיום הקורונה התפרש מיד בתור איום קיומי שצריך "לנצח", והציף את שיח ה"ביטחון" האוטומטי והטראומטי שלנו. בעוד שבדנמרק דובר על משבר בריאותי-חברתי-כלכלי קיצוני שעמו יש להתמודד, בישראל דובר על "קרב", "קרב בלימה", ועל כך ש"ניצחנו את הנאצים, ננצח גם את הקורונה".

בהתאם לתודעת המלחמה, האמצעים והמשאבים האוטומטיים ל"מלחמה בקורונה" הגיעו מיד למערכת הביטחון, אף שמדובר במשבר אזרחי. קריאה באתר של המכון למחקרי ביטחון לאומי על ההיערכות לאתגר הקורונה מראה עד כמה התפיסה והשיח בנוגע לביטחון לקוחים מהלקסיקון הצבאי. דוגמה קטנה היא הסעיף הבא:

"הפעלת הצבא – יש הכרח לשלב את צה"ל במאמץ הלאומי". 

האמנם? האם כל המדינות שנפגעו בקורונה הרגישו שהיה הכרחי לשלב את הצבא במאמץ הלאומי שלהן? ממש לא. ברוב המדינות הקורונה נתפסת כמשבר בריאותי-חברתי-כלכלי. אם רואים את המשבר דרך פריזמה אזרחית, שמנסה למזער נזקים ולייצר "תחושת ביטחון" כמו אצל הדנים, לא ברור איך ולמה הצבא אמור בכלל להיות קשור למשבר.

23 גברים יהודים שיודעים לעשות את העבודה

כך, במקום לחזק את מערכות הבריאות, הרווחה, והחינוך, כפי שקרה במדינות אחרות בעולם, תקציבים וסמכויות זרמו בישראל למערכת הביטחון. באופן מדהים ולמרות הביקורת, הוקם "חמ"ל (חדר מלחמה) לאומי למאבק בקורונה" ובראשו הוצב ראש המוסד, יוסי כהן.

מי שמנהל בישראל באופן רשמי את המשבר הוא המטה לביטחון לאומי (המל"ל), שבראשו עומד סגן ראש השב"כ לשעבר, מאיר בן שבת. בצוות המומחים של המל"ל "למלחמה בקורונה" חברים, איך לא, 23 גברים (יהודים) שיודעים לעשות את העבודה. אמרנו ביטחון וגברים במדים? אם כבר מלחמה, אז עד הסוף.

בנוסף, השב"כ גוייס על מנת לאכן את הטלפונים הסלולריים של האזרחים ולמנוע הדבקה. אני בספק אם יש מדינה דמוקרטית נוספת שנעזרה בשירותי הביטחון על מנת להתמודד עם משבר בריאותי-חברתי-כלכלי כמו הקורונה. חבריי הדנים לא הצליחו להבין למה זה נחוץ, ולא הצליחו לדמיין בכלל מצב שידרוש התערבות גסה כל כך בזכויות הפרט – ועוד על ידי שירות הביטחון הכללי. כנראה רק מי שרואה בקורונה עוד סוג של מלחמה יכול לחשוב בכיוונים חדשניים שכאלה.

בישראל כולם מצופים "להיכנס מתחת לאלונקה" כמו במלחמה. הפרט מצופה להקריב את עצמו לטובת הכלל, בזמן שהגנרלים והצבא עושים את שלהם. בזמן שתקציבי ענק הופנו למערכת הביטחון, עובדי מדינה נשלחו לחל"ת "מתחת לאלונקה". עובדי מדינה חיוניים נדרשו לעבוד בשעה שלא היה סידור לילדיהם.

נדרשה להיכנס "מתחת לאלונקה". מזכ"לית הסתדרות יפה בן דוד (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

נדרשה להיכנס "מתחת לאלונקה". מזכ"לית הסתדרות יפה בן דוד (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוכלוסיות שונות נשלחו באופן שרירותי ל"מלוניות" שנוהלו על ידי הצבא ובהן, על פי דיווחים בתקשורת וברשתות החברתיות, נשללו מהם בכוח זכויות אזרח בסיסיות. במקום לשלוח אותם לבידוד ביתי, גם הם נשלחו אל מתחת האלונקה. הסיפורים על חווית השהות במלוניות מזכירים דיווחי מצוקה מכליאה שרירותית בכפיה. אבל זה מה שמצופה מאזרחים בזמן מלחמה – לשים את הנוחות האישית שלהם בצד. וכך, שוב, תחושת הביטחון של האזרחים נדחקת הצדה על חשבון "ניצחון במערכה".

בישראל ציפו מהאזרחים "להיכנס תחת לאלונקה"

עוד דוגמה לציפיה "להיכנס מתחת לאלונקה" היתה כאשר מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן-דוד, הציעה לגננות לעבוד בל"ג בעומר בהתנדבות. כלומר, ללא תשלום. כאשר השיח הביטחוני שולט, מצופה מהאזרח ליפול על הגדר לטובת הכלל. מיתוס מצדה, קידוש השם, והרעות עולים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. בקונטקסט הזה, הבקשה בוודאי נראתה סבירה גם להורים ולהנהגה הפוליטית.

הגננות שהפגינו נגד הדרישה הבלתי נתפסת הזאת נתפסו בוודאי בקרב חלקים נרחבים בציבור כמי שאינן מבינות את גודל השעה. בתחילת מאבקן של הגננות, נראה שנשכח לרגע שזאת לא באמת מלחמה. נראה גם שנשכח שמה שבעצם מבקשים מהגננות הוא לשכב על הגדר לא כדי להציל חיים, אלא כדי שההורים יילכו לעבוד ולהתניע את המשק. במילים אחרות: שמישהו אחר ירוויח כסף על גבן.

הציפייה הזאת מהאזרחים לשכב על הגדר (לטובת מי?) גובתה כל הזמן בשימוש בשפה שלקוחה ממלחמות קיום. הוראות ה"כניסה למערכה" כמו גם ההנחיות לגבי "אסטרטגיית היציאה" ניתנו ברגע האחרון. לא היה נראה כי הוקדשה מחשבה רבה לגבי המשמעות של ההודעות לתחושת הביטחון הרגשית של האזרחים. גם כשניתנו הנחיות כאלה ואחרות הן השתנו כל כמה ימים.

המורים נשלחו לחל"ת ונדרשו לעבוד למרות זאת. ואז בעצם לא. ההנחיות לגבי הלמידה מרחוק השתנו פעמים רבות וגררו אתן ציבור עצום של מורים, הורים וילדים למעגל יומיומי של אי-ודאות וחרדה. עבר זמן רב של אי-ודאות לפני שעצמאים ובעלי עסקים הבינו לאיזו תמיכה ממשלתית, אם בכלל, הם יכולים לצפות. לא ניתנו הערכות מסודרות למה האזרחים יכולים לצפות בעתיד הקרוב, לא כל שכן בעתיד הרחוק.

גם כשהודיעו על פתיחה מחודשת של המשק, ההנחיות היו לא ברורות. פתיחת המשק עצמה נעשתה באופן שלא איפשר להורים רבים לחזור לעבודה, מכיוון שלילדים לא היו מסגרות שיכלו לקבל אותם. וכמו במלחמה, התחושה הכללית היתה של מצוקה רגשית שנדחקת לפינה לטובת "ניצחון המערכה".

ישראל טובה בלשרוד, פחות טובה בלחיות

באופן כללי, ישראל הצליחה להתמודד בצורה סבירה עם איום הקורונה. מערכת הבריאות, מערכת הרווחה ומערכת החינוך הצליחו לפעול ולהתאים את עצמן למרות הכל למצב החדש. משרד האוצר הצליח להתייחס באופן מסוים למצוקתם של העצמאים, בעלי העסקים, משלמי המשכנתאות ומנהלי החברות הגדולות במשק. הרשויות המקומיות לא קרסו, והצליחו לתפקד יחסית ביעילות גם הן תחת המשבר. היו גילויי עזרה וערבות הדדית אזרחיים מרשימים. אבל כל אלה התרחשו למרות השיח הישראלי על מהו ביטחון ומה דרוש כדי לייצר אותו. לא בזכותו.
אם ביטחון היה משהו שאינו קשור במדים, בצבא, בהישרדות, בחמ"ל מלא גברים שמבינים ב"ביטחון", אולי התקציבים הגדולים היו מגיעים למערכות האזרחיות שהיו אמורות להתמודד עם המשבר הבריאותי-חברתי-כלכלי האמיתי, ולייצר תחושת ביטחון אמיתית בקרב תושבי המדינה. אם התקציבים היו מגיעים למערכות האזרחיות, אולי הן אפילו היו מצליחות למנף את המשבר הזה לצמיחה של החברה האזרחית בישראל ושל שיח על אחריות המדינה כלפי אזרחיה.

כולנו עוקבים אחר המספרים שמעידים על בלימת הקורונה. אין ספק שבמספרים הספציפיים האלה ישראל יצאה עם ידה על העליונה. ועדיין, אנשי מקצוע רבים מצפים בחשש למספרים שיגיעו מאוחר יותר, ושיעידו על אופן ההתמודדות הכולל של כל חברה עם המשבר הזה: מספרים ממערכת הבריאות על חולים אחרים ומתים שלא קיבלו את הטיפול הנחוץ בזמן; מספרים לגבי עלייה באלימות במשפחה, פגיעות מיניות, שיעורי גירושין, רצח נשים; מספרים לגבי עליה בדיאנוזות פסיכיאטריות בקרב ילדים ומבוגרים; מספרים לגבי שימוש בכדורים נוגדי דיכאון, אלכוהול וסמים.

בזמן כתיבת שורות אלה הצליחו בישראל להציל יותר נפשות מבדנמרק, אם סופרים את מספר המתים לנפש במדינה. אבל אולי הדנים הצליחו להציל יותר נפשות ממצוקה נפשית כלכלית ומטראומה. אנחנו, הישראלים, מעולים בלשרוד. אבל התחושה שלי היא שיש לנו עדיין הרבה מה ללמוד על מה מדינה יכולה לעשות כדי לאפשר לאזרחיה לחיות.

לאורך ההיסטוריה שלנו, הדת היהודית הצליחה לייצר מסגרת בטוחה שאיפשרה לחיות בתוכה – למרות האיומים הקשים מן החוץ. הדת היהודית היוותה מסגרת תמיכה, סולידריות חברתית ומערכת חוקים עם עקביות וסדר, שהצליחו לייצר תחושת ביטחון. מסגרות בטוחות, שמאפשרות תחושת ביטחון, נוצרו גם בארץ במקומות כמו הקיבוץ, הצבא, ותנועת ההתנחלויות: ועובדה שישראלים רבים עדיין מחפשים ומוצאים את תחושת הביטחון דווקא במסגרות האלה.

למרות זאת, ההנהגה האזרחית של המדינה לא השכילה עד היום לייצר שיח על ביטחון ושפה שמתארת מה יכול לאפשר לכלל אזרחי המדינה להרגיש מוגנים, בטוחים וחופשיים לחיות– ולא רק לשרוד. לא בכל דבר צריך לנצח. יש דברים שפשוט צריך לעבור בביטחה יחסית. כמו הקורונה.

כשאנחנו מרגישים ביטחון מספיק במסגרת, ביטחון מספיק במנהיגים, ביטחון מספיק במה שהעתיד הקרוב צופן לנו – אפילו אם זה רק מה היום הקרוב צופן לנו – אז אנחנו יכולים לחוש תחושת ביטחון מספיקה, שמאפשרת לנו להתחיל לחיות. הגיע הזמן לשיח חדש בישראל על מהו בעצם ביטחון.

"תן לנו לחיות היום מהתחלה
תן לנו מהתחלה ועד הסוף
ואז תראה איך שאני הולך
יפה בתלם והולך
והולך והולך והולך"

(מתוך "היום היום" מאת דודו ברק)

רות אהרוני היא פסיכולוגית קלינית

 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

כדאי לשליט האמירויות ללמוד מהעבר: רומן עם ישראל נידון לכישלון

מוחמד בן זאיד הוא מנהיג עם שאיפות מרחיקות לכת. כעת הוא מנסה לבסס את מעמדו באמצעות קשריו עם ישראל, אלא שההיסטוריה מראה שהתקרבות לישראל היא מתכון לכישלון עבור כל מדינה ערבית, ורעל לאזור כולו  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf