התלמידים בישראל לא לומדים את שפת הדמוקרטיה, וזה לא מקרי

מחקר חדש מראה שבעוד שתקציב החינוך האזרחי הצטמק מ-45 מיליון ש"ח ל-5 מיליון תוך עשור, התקציב לזהות יהודית עלה מ-45 מיליון ל-1.42 מיליארד באותה תקופה. מדרשת אדם מנסה להתמודד עם הנזקים שהתהליך הזה גורם ולחנך מורים ותלמידים לשיח מורכב

מאת:
ישראל משקיעה בחינוך יהודי הרבה יותר ממה שהיא משקיעה בחינוך אזרחי. תלמידי ישיבה חוגגים. צילום אילוסטרציה (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

ישראל משקיעה בחינוך יהודי הרבה יותר ממה שהיא משקיעה בחינוך אזרחי. תלמידי ישיבה חוגגים. צילום אילוסטרציה (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

בוגרי מערכת החינוך חסרים את השפה ואת ההבנה המלאה של המושגים הדמוקרטיים, אין בידם את הכלים להשתתף בשיח ציבורי משמעותי, והדמוקרטיה (דמוס, כלומר העם) חסרה את המרכיב החיוני ההכרחי שלה – הציבור.

זהו המסר המרכזי שעלה בשיחתי השבוע עם ד"ר אוקי מרושק-קלארמן, מנכ"לית מדרשת אדם. תוכניות מדרשת אדם ממוקדות בפיתוח שפה וחשיבה דמוקרטיות ביקורתיות ואקטיביסטיות, כגון תרגילים שבהם מורים ותלמידים נדרשים לשמש אופוזיציה רגשית ושכלית לעצמם. ההתערבות לא מעשירה רק את עולם הידע שלהם. כל שגרת היחסים בין הבאים בשערי בית הספר משתנה בהתאם.

באין כלים אינטלקטואליים

כדי להדגים את חסרונה של שפה, אני מציע כדוגמה את מקרה ראש עיריית רמת גן, שבשם ה"קרב על חופש הביטוי" פסל בשבוע שעבר יצירת אמנות במוזיאון עירו, בטענה שהיא "גזענית אנטישמית".

כל עוד אין לרשות האזרחים כלים לשקול את עמדתם באופן מושכל, לא נותר להם אלא להגיב מהבטן, ורק מהבטן. הם קובעים עמדה בהתאם לשיקולים לא רלוונטיים, כגון אם הם אוהבים או שונאים את ראש העירייה, אם היצירה הפסולה נחשבת שמאלנית או לאומנית, וכדומה. אבל רגע לפני שאנחנו מזלזלים במגיבים, בואו נבדוק: האם יש להם כלים לבחון (במקרה זה) את סוגיית חופש הביטוי האמנותי? האם הם התנסו בכך באופן מודרך אי פעם בחייהם?

בזה בדיוק מתמקדת עמדת מדרשת אדם: בטענה שאזרחי ישראל לא קיבלו הכשרה לתפקד כאזרחים שהם הריבון והסמכות, ואין להם את הכלים למלא את תפקידם. ובאין אזרחים, אין דמוקרטיה.

השפה החלקית והשגויה

דמוקרטיה נשענת על שפה, כלומר על הבנה עמוקה של מספר מושגי יסוד, המבטאים את רעיונותיה המהותיים. כשאנשים מחזיקים הבנה חלקית או שגויה של המושגים שבהם הם משתמשים, ממילא אין להם כלים לשיח דמוקרטי משמעותי.

זה בולט למשל בהגדרה של המושג "דמוקרטיה" עצמו. על פי מרושק-קלארמן רוב רובם של התלמידים והמורים שאיתם היא נפגשת בעבודתה מגדירים דמוקרטיה כ"דעת הרוב". זה נכון עניינית, אבל שגוי מהותית.

ברור שדעת הרוב קובעת, אלא שדמוקרטיה מהותית אינה רק ספירת קולות. הבנה מלאה של החיים הדמוקרטיים כוללת בהכרח שמירה על זכויותיהם של המיעוטים. כפי שכתב פרופ' אהרון ברק: "שלטון הרוב הוא דמוקרטי כל עוד הוא מבטיח את זכויות האדם. שלטון רוב בלא זכויות אדם אינו דמוקרטיה".

הבנה חלקית ושגויה קיימת גם לגבי מושגים נוספים, כגון המושג "זכויות". גם כאן מעידה מרושק-קלארמן שרבים מהתלמידים והמורים שאיתם היא נפגשת מבינים זכויות כ"מגיע". כלומר, מה מגיע לי. כאשר אנשים תופסים באופן הזה את המושג זכויות, הם הופכים לתובעניים, מבלי לתת את הדעת על חשבון מי ועל חשבון מה הם אמורים לקבל את מה שלדעתם מגיע להם.

הבנה נכונה של זכויות היא לא דרך קצה אפך, ומה שכל אחת ואחד משיגים לעצמם, אלא במה שהם מבינים ומסכימים שמגיע לאחרים, לכולם! עכשיו נראה אתכם תובעים זכויות.

מגיעים בלי כלים אזרחיים. תלמידים בבחירות דמה. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: פלאש 90)

מגיעים בלי כלים אזרחיים. תלמידים בבחירות דמה. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: פלאש 90)

זה לא בטעות – זאת מדיניות

הרדידות של לימודי הדמוקרטיה בישראל אינה מקרית ואינה תוצאה של חוסר תשומת לב או מחדל. את התמונה הגדולה מצאתי במאמר חדש (ועצוב) במגזין האקדמי "international relations and diplomacy" מאת ד"ר ריקי טסלר מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

טסלר סוקרת את התפתחותה של הדמוקרטיה הלא ליברלית, המתמצית בהכרעת הרוב, לרבות לגיטימציה לפגוע בזכויות המיעוטים, להקריב את חירות הפרט, לנקוט הדרה וגזענות. היא מביאה דוגמאות מארצות הברית וממדינות אירופה, אולם מדגישה כי המקרה הישראלי הוא קיצוני מהם, לנוכח ייחודה כמדינה בעלת הגדרה על בסיס דתי (יהודית ורק אחר כך דמוקרטית).

בשנת 1999, כך נתונים המובאים במאמר, היו תקציב החינוך האזרחי ותקציב החינוך לתרבות יהודית זהים: 45 מיליון שקלים לכל סעיף. עד שנת 2018 תקציב החינוך האזרחי נמחק עד כדי 5 מיליון שקלים בלבד, בעוד תקציב החינוך לזהות יהודית הרקיע ל 1.42 מיליארד שקלים!

בכוח הכסף הטביעו שרי החינוך מהימין הדתי והלאומי את השקפת עולמם על כלל המערכת. במאבק הפוליטי על דמות החברה "הופעלו פרוצדורות של עריצות מיעוט, כדי להדיר את הרוב החילוני והליברלי בחינוך הממלכתי מייצוג בקבלת ההחלטות ומשיקוף השותפות בתכני הלימוד", נכתב במאמר.

"האינדוקטרינציה בחינוך הינה שלב בדרך להפיכת המדינה מיהודית ודמוקרטית למדינה לא דמוקרטית (ולא ל'דמוקרטיה ייחודית', כטענת מעצביה)", כותבת טסלר במאמרה. השינוי הכפוי הזה, היא טוענת, מסכן את "החוסן החברתי והלאומי של ישראל".

התשובה של מדרשת אדם

מדרשת אדם נוסדה בעקבות רצח אמיל גרינצוויג בשנת 1983, על ידי נפתלי רז שהיה חברו של גרינצוויג, וארבעים אנשי חינוך מכל מגזרי החברה בישראל. המדרשה מתמקדת בחינוך לדמוקרטיה ומפעילה סדנאות למנהלים ולמורים.

המדרשה פועלת בכל הארץ. אחד הפרויקטים הגדולים שהפעילה היה התוכנית "הרצליה חווה דמוקרטיה". התוכנית הופעלה בכל מוסדות החינוך בהרצליה, ביוזמת ראש העיר דאז יעל גרמן, משנת 2000 ולמשך עשר שנים.

ניסיון זה העיד עד כמה החינוך לדמוקרטיה הוא מורכב, שכן לא מדובר רק בהצגה של תכנים לתלמידים. דמוקרטיה, במלוא משמעותה, היא אקטיבית: היא משנה את מציאות החיים בבית הספר. כך, למשל, היא מקרינה על שינוי סגנון הניהול של הארגון; על יחסי מורים, הורים ותלמידים; וכן על התנהלות מוסדות חברת התלמידים.

המרת קונפליקט בדילמה

אחד ממהלכי ההוראה שפיתחה מרושק-קלארמן נקרא המרת קונפליקט בדילמה. המהלך מבוסס על שני מושגי יסוד: סובלנות ורציונליות. סובלנות היא "היכולת לקבל את זכותו של האחר לחשוב ולפעול" במיוחד כאשר מחשבותיו ופעולותיו אינן מוסכמות עלינו. רציונליות מתייחסת ליכולת להעמיד לביקורת את העמדות שלך עצמך, או של הקבוצה שאתה שייך לה.

על פי רוב, הדיון הדמוקרטי מבטא התנגשות בין שתי זכויות, כאשר המתדיינים נוטים להכריע בעד אחת החלופות, תוך פסילת החלופה האחרת. הכרעה כזאת, תוך צביעת עמדה אחת כטובה והאחרת כרעה, סותרת את עקרונות הסובלנות והרציונליות. היא אינה מאפשרת קבלה של עמדת האחר, שהרי היא ממילא רעה ושגויה, ואינה מאפשרת ביקורת עצמית, שכן העמדה של הדובר היא ממילא הטובה והראויה.

במקום שיפוט ובחירה באחת החלופות, מציעה התוכנית להסתכל על שתי החלופות (המתנגשות) כראויות. בפועל התרגיל הוא לדרוש מהמורים והתלמידים לשמש כאופוזיציה, רגשית ושכלית, לעצמם.

כך הם מגלים שהחלופה שהם תומכים בה מכילה גם מרכיבים פסולים, בעוד החלופה שהם התנגדו לה מכילה גם מרכיבים חשובים. מכאן הקונפליקט (שהיא תחרות לגבור על עמדת האחר) מתחלף בדילמה פנימית של התלמיד (מול עצמו).

מהלך זה גורם לתלמיד לחפש פתרון הוגן, שמכיר בצורך למימוש מרבי של הטוב מכל העולמות. תכלס – התלמידים עוברים מוויכוח על עמדות (מי צודק יותר) לתהליך של איתור צרכים ופתרונות.

ניסיון רב שנים ביישום תוכנית מדרשת אדם מעיד, לדברי מרושק-קלארמן, שהתוכנית "שינתה דפוסי מחשבה" אצל המורים והתלמידים, והם "עושים דברים אחרת". זה חשוב משום שתלמידינו היום הם אזרחי המחר, והם זקוקים לכלים של ממש על מנת לנהל את המדינה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf