newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרגו נער בירייה בעורף, הואשמו ב"פזיזות", וטוענים לאכיפה בררנית

שני חיילים ירו לעבר סמיר עוואד, נער פצוע, בורח ולא מסוכן. הם הרגו אותו. כמו במקרה של אלאור אזריה, גם כאן טוענים עורכי דינם שבמקרים דומים לא הועמדו לחיילים לדין. והם צודקים

מאת:

שמונה כדורים שהגיעו מאחור קטפו את חייו של סמיר עוואד בינואר 2013 בכפר בודרוס שבגדה המערבית. הוא נרדף ונורה פעם אחר פעם עד שאחד הכדורים – שנורו על ידי חיילי גדוד 71 של חטיבה 188 – פגע בנער הפצוע גם כך בעורפו והרג אותו. שלוש שנים אחר-כך, בינואר האחרון, הוגש כתב אישום נגד היורים א' ו-ב', מפקד הכוח וחייל ביחידה, בגין "מעשה פזיזות ורשלנות". שמותיהם של הנאשמים אסורים בפרסום.

למרות שמדובר באישום פעוט יחסית לכך שמדובר בהריגת נער בירייה בעורפו, ולמרות שרשויות החקירה והתביעה של צה"ל עשו ככל יכולתן כדי להכשיל את החקירה (כפי שיתואר להלן), בכל זאת באופן מפתיע למדי המקרה הבשיל לידי כתב אישום. בדיונים שהחלו לאחרונה טוענים הסנגורים של החיילים כי כתב האישום נגד הלקוחות שלהם צריך להתבטל מכיוון שמדובר באכיפה בררנית נגדם.

לעומת משפט אלאור אזריה, שזוכה לסיקור רב, משפט זה שמתנהל בבית משפט השלום ברמלה – שכן חלף זמן רב מאז שחרורם של החיילים והם לא כפופים יותר לחוק השיפוט הצבאי – לא זוכה כמעט בכלל לתשומת לב ציבורית.

שני הסניגורים, עו"ד שלמה רכבי ועו"ד עידן פסח, שרתו בפרקליטות הצבאית, ולכן הם מכירים היטב את מערכת אכיפת החוק בצה"ל, ויש להתייחס לטענות שלהם ברצינות. הם כמובן צודקים: התיק הנוכחי מנוהל בניגוד לעשרות מקרי הרג, שאת חלקם נתאר כאן, חלקם בנסיבות חמורות יותר מהרג סמיר עוואד, שבכולם לא הוגשו כתבי אישום. כמו כן, רק לאחרונה סיפר אלוף פיקוד מרכז לשעבר, עוזי דיין, איך טייח חקירה של הרג מכוון של שלושה פועלים פלסטינים ומנע הגשת כתב אישום נגדם.

> טיהור אתני: תשובה לנתניהו

סמיר עוואד מפונה לאוטו לאחר שנורה בעורפו. בודרוס, ינואר 2013 (עבד א-נאסר מוראר, בצלם)

סמיר עוואד מפונה לאוטו לאחר שנורה בעורפו. בודרוס, ינואר 2013 (עבד א-נאסר מוראר, בצלם)

תיאור העובדות

לפי כתב האישום, באשמורת שנייה בליל ה-15 בינואר 2013, בשעה 3:30, מיקמו בגדוד מארב סמוך לגדר ההפרדה בכפר, מכיוון שנערים נהגו להשליך עליה אבנים ולפגוע בה. הגדר, שכולה הוקמה על שטחי הכפר, מורכבת מתלתלית (תיל קוצני מלופף), גדר ראשונה, שביל עפר, ואז גדר (רגישה למגע) בצד המערבי. המארב הורכב משלושה זוגות חיילים, כאשר הראשון ביניהם נמצא סמוך לפרצה שהייתה מוכרת לצבא. כאן נמצא החייל ב', בגדר הראשונה בצד ה"פלסטיני". שני הצמדים האחרים היו בשביל.

לאחר יותר משש שעות במארב, בשעה 10:06, התקרבו מספר נערים לגדר. אז חצה הנער סמיר עוואד את הפרצה המוכרת. לאחר חצייתו הצמד ששכב ליד הפרצה חשף את עצמו וחסם את דרכו של הנער חזרה. עוואד החל לברוח חזרה לכפר בנקודה צפונית מעט ו-ב' ירה שלוש פעמים באוויר.

בגלל שהפרצה הייתה חסומה, עוואד נאלץ לקפוץ מעל לגדר הראשונה, ונפל והסתבך בתלתלית. בשלב זה כל הכוח חשף את עצמו והחיילים החלו במרדף. לפי כתב האישום כאשר עוואד עוד מסובך בגדר ב' ירה פעמיים לכיוונו דרך כוונות (קרי, הוא כיוון עליו במדויק) ממרחק של מטרים ספורים. לאחר כ-10 שניות עוואד הצליח בכל זאת להשתחרר מהתלתלית והמשיך לברוח כאשר הוא פצוע בירכו.

כתב האישום ממשיך ומפרט שבשלב זה ירה א' שלוש פעמים, פעם אחת לצדו של הנער הנמלט בשטח הפלסטיני, ושתי יריות לעבר רגליו. בד בבד ב' ירה חמישה כדורים. הפעם – לפי כתב האישום – שלא דרך כוונות. אחד מכל הכדורים פגע בגבו של הנער ואחר בעורפו. זאת הפגיעה שהובילה למותו של סמיר עוואד.

> מי משלם את מחיר העיוורון של מערכת אכיפת החוק?

הגדר בבודרוס. צלם:נעמי בצר. בצלם

כמה שלבים של גדר. סמיר עוואד נתקע ביניהם. בבודרוס. (נעמי בצר, בצלם)

מיד לאחר המקרה התחקירים הראשוניים של צה"ל התגלו כשקריים. הכוח שפעל במקום טען בתחילה שלא השתמש באש חיה, אלא הגיב באמצעים לפיזור הפגנות נגד יידוי אבנים. אך אבנים לא יודו שם כלל. לאחר שהתברר כי הנער מת, שונתה הגרסה ונאמר שבוצע ירי הרתעתי (כזה שאינו מכוון לבני-אדם), ושהנער נפל ונחבל. אך בסוף, כאשר התברר בבדיקה הפתולוגית כי הנער נורה, שונתה הגרסה לטענה שהנער העמיד סכנה לחייהם של החיילים.

כתב אישום מגוחך

לפי כתב האישום כל הירי לכיוונו של סמיר עוואד היה בניגוד לפקודות. במשתמע מכך אפשר להבין שהטענה לסכנת חיי החיילים היא שקרית בעליל. למרות שבבירור מדובר בהריגה לא מוצדקת של נער, החליטו בפרלקיטות מחוז מרכז בחלוף כמעט שלוש שנים מהמקרה להגיש כתב אישום רק באשמת "מעשה פזיז ורשלני". "במעשיהם האמורים עשו הנאשמים מעשה לגבי כלי ירייה שבחזקתם בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלה", סיכמו בכתב האישום.

האיסור על שימוש פזיז ורשלני תוקן ב-2005 כדי למנוע ירי בחתונות, כך שלעשות בו שימוש במקרה כזה שבו מדובר כמעט בהוצאה להורג של נער – זו החלטה לא סבירה באופן קיצוני. "מעשה פזיז" היא עבירה שאינה דורשת כלל כוונה ולא מתייחסת למעשה ההרג עצמו. המורשעים בה לעיתים אף אינם נענשים במאסר כלל.

לטענת הפרקליטות חקירת מצ"ח כשלה (כהרגלה) באבחנה מי משני החיילים הרודפים הוא היורה הקטלני, כי שניהם ירו אך לא ברור מי משניהם ירה בעורפו של עוואד והרג אותו. בפרט כשלה החקירה במציאת הקליעים, כך שלא ניתן להתאימם לכלי הנשק. כל בר דעת מבין כי כשל זה לא יכול להשלים את הפער הלכאורה בלתי נסבל בין העדויות, שמצביעות חד-משמעית על הריגה, לבין כתב האישום הפעוט.

אך לא צריך להניח הנחות. תיעוד של האירוע קיים ומוחזק על ידי צה"ל, שאינו מרשה לגורמים חיצוניים לצפות בו. יתכן מאוד שאמצעים כגון ניתוח ארכיטקטורה פורנזית שלו, בדומה למה שנעשה במקרה הריגתו של נאדים נאוורה בביתוניא (שם הואשם שוטר מג"ב בהריגה), יכולים להצביע על היורה הקטלני. לצה"ל אין כלל מומחיות בתחום זה. כפי שאנחנו רואים גם הפעם, חוקריו לא מצליחים אפילו בביצוע חקירה פשוטה, ועל אחת כמה וכמה לא בניתוחים מורכבים.

פנייה בנושא תיעוד הווידאו נשלחה לדובר צה"ל כבר לפני מספר חודשים, אך למרות פניות חוזרות עד היום לא התקבלה תשובה.

> רק לא אהוד ברק

בני משפחתו של סמיר עוואד ליד מיטה בבית החולים אליו נלקח (עיסאם רימאווי / פלאש90)

בני משפחתו של סמיר עוואד ליד מיטה בבית החולים אליו נלקח (עיסאם רימאווי / פלאש90)

אכיפה בררנית

ובכל זאת מפתיע שכתב האישום בכלל הוגש, בניגוד לעשרות מקרים דומים שבהם אפילו זה לא קרה. ייתכן כי הסיבה היא החשיפה הרבה שהמקרה קיבל בזמנו. אפשרות נוספת היא שהצבא חשש ממצב שבו אי-הגשת כתב אישום הייתה מובילה את משפחת הנער להגיש ערעור על ההחלטה, שהיה מאלץ את הצבא לחשוף את הסרטון, שהיה מביך את הצבא וחושף את מלאכתם העלובה של גורמי התביעה.

לכן, כאמור, טענו סניגורי החיילים טענו בבית המשפט ברמלה כי גם אם החשודים ביצעו פשע כלשהו, הרי שעצם הגשת כתב האישום מהווה אכיפה בררנית ויש לבטל אותו. הם סיפקו שני מקרים בכדי לתמוך טענה זו.

אחד הוא הריגתו של הנער יוסף א-שוואמרה בן ה-14. בבוקר יום רביעי, ה-19.3.14, בסביבות השעה 7:00 בבוקר, ירו חיילים מפלוגת שיריון ממארב בא-שוואמרה והרגו אותו כשחצה את גדר ההפרדה יחד עם שניים מחבריו. הם הגיעו למקום כדי לקטוף את צמח העכוב במסגרת הקטיף העונתי. גדר ההפרדה באזור זה הוקמה בתוך שטח הגדה, במרחק של כ-200 מטרים מזרחית לקו הירוק והם עברו בפרצה קיימת, לכן שם הוקם המארב.

לפי תחקיר בצלם, במסגרת חקירת מצ"ח לא נאספו ראיות פרונזיות מהזירה, שני עדי הראייה להריגה, והנערים שהיו ביחד עם א-שוואמרה, לא נחקרו מאחר שמצ"ח לא הצליחה למצוא אותם, למרות שהם נעצרו ונחקרו במשטרה ופרטיהם ידועים. כמו כן נשקו של החייל ל', שלפי החשד הוא זה שביצע את הירייה הקטלנית, כלל לא נבדק. התקרית תועדה בווידאו, אך לפי תחקיר בצלם – דפי החקירה בהם עימתו החוקרים את החיילים עם מה שנראה בו, שאינו תואם את עדויתיהם, הושמטו מתיק החקירה. לאחר ארבעה חודשים הוחלט לא להגיש כתב אישום בתיק.

המקרה השני אותו מביאים הסניגורים הוא הרגיתה של לובנא חנש בת ה-21 במחנה הפליטים אל-ערוב רק שמונה ימים לאחר הריגתו של סמיר עוואד. המקרה סוקר בהרחבה כאן. לפי תיק החקירה סא"ל ש' ונהגו נסעו בכביש הסמוך למחנה הפליטים. לטענת ש', מישהו זרק לעבר רכבו אבן ובקבוק תבערה. ש' הורה לנהג שלו לבצע פניית פרסה, והשניים ירדו מהרכב. ש' דלק אחרי נערים שהיו באזור כשהוא יורה באוויר, בעוד שהנהג נשאר ליד הרכב וירה מספר קליעים מנשק ה-M16, לטענתו לכיוון אחד הנערים הבורחים.

אחד מהקליעים פגע בידה של בת דודתה של חנש. קליע אחר פגע בראשה של לובנה והרג אותה. השתיים עמדו במרחק של כ-100 מטר מהיורה, אך לטענתו הוא לא ראה אותן. מדובר צה"ל נמסר אז כי הכוח "פתח באש לכיוון מקור האבנים משום שחש בסכנה". בכביש או באזור לא נראו עדויות לזריקת אבנים. לטענת צה"ל. ביוני 2014 התיק נסגר ללא כתב אישום וש' רק ננזף.

מניעים פסולים

שלושה מקרים נוספים שאפשר לציין נסקרו בסדרה "רישיון להרוג" שנכתבה עם ידידי נעם רותם. ב-4 במאי 2006 נהג המונית זכריה דראגמה, שעקף את מחסום אל-דידאן בהליכה רגלית מכיוון שנסגר למעבר רכב. חיילים שהגיעו למקום ירו בגבו והרגו אותו למרות שלא היווה כל סכנה. החקירה נסגרה לאחר שמצ"ח לא הצליחו למצוא את היורים, למרות ששמותיהם הופיעו ביומן המבצעים. רק בתביעה האזרחית שהגישו קרובי משפחתו של דראגמה הופיעו החיילים לפתע בבית המשפט, אך נקבע שעדויותיהם לסכנת חיים שיקריות. למרות זאת הם מעולם לא נחקרו במצ"ח.

ב-2 בדצמבר 2007 ירו חיילי מילואים בגבו של פיראס קסקס והרגו אותו ממרחק 532 מטרים, כאשר היה בדרכו חזרה לביתו. היריות נורו בניגוד לכללי הפתיחה באש, אשר אינן מתירות ירי לעבר חשודים אם הם בדרכם חזרה לרשות הפלסטינית. בחקירה החיילים טענו כי קסקס מעד ונפל וכך מת, אך מסמכי בית החולים מראים כי נורה. הפרקליטות התכוננה להגיש כתב אישום אך לאחר התערבות קצינים בכירים – חזרה בה.

ב-21 במרץ 2010 יצאו שני בני הדודים סאלח ומוחמד קוואריק מביתם בעוורתא לכיוון אדמות המשפחה. סמוך להתנחלות איתמר הם נעצרו על ידי הצבא ללא סיבה לאחר שמתנחל טען כי חשד בהם. הם נכפתו, ולאחר מספר שעות חייל בחטיבת כפיר ירה בהם 29 כדורים. באתר וואינט פורסמה אז הכותרת "סוכל פיגוע קלשון במחסום", ונטען כי שני מחבלים ניסו לתקוף חייל בעזרת קילשונים. מאוחר יותר הפכו הקילשונים למזרק ובקבוק, ובחקירה התברר שגם בחפצים האלו שנמצאו בזירה בני הדודים כלל לא נגעו. החקירה נסגרה ללא אישומים לאחר ששלושת החיילים שהיו באירוע טענו כי לא ראו אף אחת מ-29 היריות שנורו.

בית המשפט קבע כי ההגדרה של אכיפה בררנית היא לא רק אכיפה חלקית, אלא שהיא צריכה לנבוע ממניעים פסולים – וזה בדיוק מה שקרה במקרה הזה. כל המקרים שהזכרתי כאן לא הגיעו לידי כתב אישום בשל הרצון של המערכת הצבאית להצניע את הצורך ההכרחי בהרג לצורך עצם שימור המשטר הצבאי. לא רק ששרשרת הפיקוד, שאחראית על מיקום המארב במטרה לפגוע בילדים לא נשפטה, אלא שמאות מקרים זוכים לטיפול שונה לחלוטין.

בהתחשב במצב ענייניים זה אי אפשר שלא להסכים עם טענות הסניגורים כי אכן לא ניתן לשפוט רק הרג אחד מבין רשימה ארוכה כימי המשטר הצבאי בגדה המערבית עצמו.

אסור לרצוח. לכן כל הרוצחים מוענשים, אלא אם כן הם עושים זאת במספרים גדולים ולקול חצרורות.
– ולטייר

> הפגנה בשבת בבני ברק היא צעד למען העובדים והעניים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf