רשיון להרוג: כך התגייסה המערכת לחפות על קצין שירה בגב של אדם לא חמוש
קבוצת חיילים ירתה לעבר שלושה פלסטינים לא חמושים, לא מסוכנים, ממרחק גדול. כדור אחד פגע בגבו של פיראס קסקס והרג אותו. הירי היה מנוגד להוראות. הפרקליטות כבר עמדה להגיש כתב אישום, אבל פתאום חזרה בה. בסוף משפחת ההרוג עוד נאלצה לשלם למדינה. כתבה שמינית בסדרה
הפוסט נכתב בשיתוף עם נעם רותם
בשורות הבאות נספר את קורות הריגתו של אדם, בירי בגבו, ואת הדרך שבה מערכת שלמה התגייסה לניקוי האשמים במותו.
גם יחסית לתיקים קודמים בסדרת "רשיון להרוג", מדובר במקרה שהדעת לא מוכנה להשלים עמו: החל ביומן מבצעים שתוקן בדיעבד כדי להתאים לגרסת החשוד העיקרי, דרך חקירה שהתחילה באיחור קיצוני, תתי אלופים שמסרו תצהירים המנוגדים לעובדות, אי הגשת כתב אישום נגד אדם שמצ"ח, הפרקליטות האזרחית ובית המשפט מצאו כי הוא האחראי למוות, וכלה בחיוב משפחת ההרוג בהוצאות משפט הפיצויים שניהלה נגד המדינה, בבחינת "ההרגת וגם ירשת".
בימים בהם המדינה סוערת בעקבות החשיפות על סגירת תיק גל בק, ראוי להקדיש גם מעט תשומת לב למקרה מזעזע לא פחות, אם כי שגור בהרבה.
תיאור המקרה
הפרשה כולה הסתיימה רק לפני שלושה חודשים, אך היא החלה לפני שמונה שנים. ב-2 בדצמבר 2007 הגיע פיראס קסקס – בן 32, תושב הכפר בתיר וגנן במקצועו, אשר נהג לעבוד בתוך ישראל – יחד עם משפחתו לביקור בבית קרוביו בשכונת א-טירה שבפאתי רמאללה. לפי עדות שני גיסיו, שלושתם החליטו לצאת לטייל בשטח פתוח הסמוך לבתי השכונה. כאשר פנו לחזור לבית הגיס, הבחינו השלושה בקבוצת חיילים במרחק של כחצי קילומטר מהם, בקו אווירי. 534 מטרים, ליתר דיוק.
כחצי שעה קודם לכן, כך על פי רישומי הצבא, שהו כמה אנשים בלתי מזוהים על גג אחת המכולות במאחז יהודי נטוש באזור, שהכניסה אליו הייתה אסורה לפלסטינים. תצפיתן במגדל סמוך חשד שמדובר במניחי מטענים, הזעיק למקום חיילים, והאנשים הלא מזוהים ברחו כשהחיילים התקרבו. החיילים סברו שקסקס וגיסיו הם האנשים שהיו על גג המאחז, ופתחו באש ללא אזהרה מוקדמת לעבר השלושה.
שישה כדורים פילחו את האוויר. אחד מהם חדר לגבו של פיראס ויצא מבטנו. שני הגיסים ניסו לקרוא לחיילים לעזרה, אך אלו לא שעו לבקשות. לאחר מספר דקות – חלק מהעדים אומרים 20 וחלק פחות – פונה קסקס לבית החולים ברמאללה שם מת מפצעיו.
לימים יקבע בית משפט בתביעה אזרחית כי קסקס וגיסיו אכן היו האנשים שנצפו במאחז. אנחנו מאמינים שבית המשפט טעה בהחלטתו, ונדון בסיבות לכך בפוסט נפרד, אבל לצורך העניין כרגע השאלה כלל לא רלוונטית: ירי קטלני בגב של אנשים לא חמושים ממרחק גדול הוא לא חוקי גם אם השלושה אכן היו במאחז קודם לכן.
> רשיון להרוג: כל פרקי סדרת התחקירים
אולי הוא נפל
חלפה יותר משנה לפני שנפתחה חקירת מצ"ח בעניין, וגם זה רק בעקבות תלונות המשפחה והגיסים עצמם. התיק הבשיל, ותוצאות חקירת מצ"ח הועברו לפרקליטות האזרחית – זאת בשל הזמן הרב שחלף מאז המקרה, שגרם לכך שהחיילים הרלוונטיים כבר לא היו תחת תחולתו של חוק השיפוט הצבאי.
שלוש שנים לאחר מכן, ב-2011, החליטה פרקליטות מחוז מרכז להגיש כתב אישום נגד סרן ש', הקצין שנתן את פקודת הירי, בכפוף לשימוע. זהו מהלך מתבקש, גם אם מפתיע מאוד לאור התנהלות הגורמים הרלוונטיים בעשרות מקרים דומים, שבהם תיקים פשוט נסגרו.
לאחר שנה נוספת ואחרי השימוע שנערך ל-ש' חזרה בה הפרקליטות מהכוונה להגיש כתב אישום. טענתו, שהתקבלה על ידי הפרקליטות, הייתה כי היות והחקירה נפתחה רק כשנה לאחר האירוע לא ניתן היה להשיג את הקליע. מסיבה זו, טען ש', אי אפשר לקשור את הירי להרג, וייתכן כי קסקס נהרג בכלל מנפילה בטרסות.
"קיים חסר ראייתי משמעותי, הנוגע ליכולת להוכיח את הקשר הסיבתי בין הירי למותו הנטען של פיראס קסקס", הודיעה הפרקליטות ל"בצלם", שייצג את המשפחה. קבלת הטענה המשונה הזו מעלה שאלות רבות, מכיוון שבחקירה הצבאית עצמה נקבע כבר שקסקס נהרג מהירי: העדים מאשרים זאת, דו"ח בית החולים ברמאללה מאשר זאת, ומזכר של ד"ר רוזין מהמחלקה לכירורגיה כללית והשתלות במרכז הרופאי "שיבא" בתל השומר קובע זאת. בדיוק כך גם נקבע מאוחר יותר במסגרת תביעה אזרחית שהגישה המשפחה.
הסבר אפשרי אחד להחלטה הזו אפשר למצוא בעובדה ש-ש' נהנה מייצוג של סוללת עורכי דין, בראשות עו"ד אלי זהר, מתצהירים שהוגשו על ידי חייליו של ש' ששינו מעט את גרסאות החקירה שלהם והשמיטו מהן פרטים מרשיעים (ולא עומתו עם השינויים), עדויות שקריות של שני תתי אלופים, ובכך שבמקביל – אף אחד לא הגן בפועל על הצד של קסקס.
מתי מרגישים סכנה
הפרקליטות מצידה נימקה את הסגירה גם כך: "על אף שביצוע הירי לא תאם את כללי הפתיחה באש בגזרה הרלבנטית, מדובר היה בסיטואציה מבצעית ייחודית, שבמסגרתה חשו החיילים… בסכנה ממשית".
טענה זו היא לא סבירה כמעט כמו טענת הנפילה. גבו של אדם אדם לא חמוש, ממרחק 534 מטר, לא מעמיד שום סכנת חיים לאף אחד, בטח שלא לשישה חיילים חמושים. הטענה לסכנה מבוססת על דיווח בעל פה של תצפיתן באזור, אשר דיווח כי מספר דמויות (המספר משתנה בין עדויות שונות) שהו במתחם המאחז הנטוש יד-יאיר.
למרות שמדובר במאחז לא חוקי ולא מאויש, צה"ל נהג באותם ימים ללוות בכל בוקר את מתנחלי דולב למכולה במאחז אשר הוגדרה כבית-כנסת, ולכן נאסרה התקרבות פלסטינים למתחם. החיילים שהוקפצו למקום חששו שמדובר בחוליה של מחבלים, וכך הצדיקו בדיעבד את הירי. זאת על אף שכאמור – קסקס וגיסיו היו לא חמושים, ורחוקים מכדי לאיים על מישהו.
בשולי הדברים נציין כי יד יאיר היה מאחז בלתי חוקי המרוחק כ-3 קילומטר מההתנחלות דולב וסמוך לשכונת א-טירה ברמאללה, שממנה יצאו קסקס וגיסיו לטיול שלהם. נסיונות של הצבא לפנותו נתקלו באלימות קשה. לאחר ניסיון הפינוי האחרון כ-40 מתנחלים הסתערו על מוצב גדוד המילואים המוצב באזור, כלב שוסה בחיילים ואחד ממפקדי הפלוגות ננשך. ידו של קצין נשברה. כל זאת לאחר שקצין אחר הדליף מידע צבאי למתנחלי דולב, כי פינוי עומד להתבצע וכדאי ש"ישלחו תגבור".
לאחר מכן יידו מתנחלים אבנים לעבר כלי רכב פלסטיניים בצומת שילה, הציתו מטעי זיתים באזור התנחלות יצהר, וכעשרים מתנחלים רעולי פנים תקפו חקלאים וגרמו נזקים כבדים לחווה שבבעלותם, בסמוך למאחז, ותקפו אישה בפאתי רמאללה. באף אחד מהמקרים האלה לא הרגישו החיילים בסכנה שהובילה לירי קטלני.
> רשיון להרוג: בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן
רק חייל אחד סירב
כמו בפרקים הקודמים בסדרה רשיון להרוג, הפסקאות הבאות יביאו את השתלשלות תיק החקירה, שהגיע לידינו, ואת הדרך בה החקירה ניקתה – בסופו של דבר – קצין מירי בגבו של אדם לא חמוש.
ב-17.02.2009, נחקר החשוד העיקרי בפרשה, סרן ש'. בחקירתו הוא טוען כי ביצע נוהל מעצר חשוד, ממרחק 500 מטר, אך החשודים לא עצרו ולכן פקד "לירות לכיוונם". עדות אחרת, של אחד החיילים שהיו עם ש' באותו האירוע, סותרת את עדותו של הסרן ועולה ממנה כי השלושה כלל לא ברחו אלא עמדו במקום. "הם לא זזו. ציינתי שהם צפו בנו", אמר י' בעדותו בבית המשפט במסגרת התביעה האזרחית. זוהי עדות מכרעת, מכיוון שי' היה הראשון לזהות את השלושה, ומכיוון שכך היה היחיד לשמור איתם על קשר עין רציף.
בכל מקרה, נוהל מעצר חשוד אמור לכלול קריאות לעצור, ירי באוויר, וירי לכוון הרגליים. בשום מקרה אין פקודה "לירות לכיוונם". אך אפילו זה לא בוצע. הצעקות לא היו יכולות להיות אפקטיביות ממרחק כזה, מה שמתבהר למשל כשהחיילים טוענים שלא שמעו את הפלסטינים מבקשים עזרה. קצין אחר שהיה נוכח באותה תקרית, ד', מפריך בחקירתו את הטענה הזאת כשהוא מודה כי כלל לא בוצע נוהל מעצר חשוד.
חמשת החיילים האחרים שהשתתפו בתקרית טוענים שלא בוצע גם ירי לאוויר, אשר סרן ש' טוען כי אחד מהם ביצע.
לאחר הפעלת הנוהל לכאורה (שעל פי העדויות לא באמת הופעל) פקד ש' לירות שש יריות. להבנת החיילים מדובר היה בירי הרתעתי. הכוונה בירי כזה, המנוגד לפקודות, היא להפחיד את השלושה שלא יתקרבו שוב לשטח, כמו גם להרתיע פלסטינים אחרים בעתיד. "לא ייתכן כי באירוע כזה לא ישמעו אש", כלומר באירוע בו שהו פלסטינים בשטח שהשהיה בו מותרת ליהודים בלבד, הוגדר בגדוד. זו טענה שחוזרת אצל כמה חיילים כמנטרה משוננת היטב.
כלומר, הירי לא נועד לעצור חשודים, אלא להעביר מסר. למרות שהפקודה לא הייתה ברורה (לא ברור מה הכוונה ב"ירי לכיוונם"), ולמרות שהפקודה הייתה בלתי חוקית – חיילי הכוח ביצעו אותה. אחד החיילים מסביר בחקירה כי לא הבין למה לירות לכיוון הפלסטינים, ולמה לא לירות באוויר, אך "ש' נתן פקודה, צריכים לציית לה". הוא רק מציית לפקודות. ד', מפקד הסיור שהצטרף לש', דווקא לא ציית, ומסביר: "אני לא יריתי, כי האמת שלא הכי הבנתי את הפקודה". עם זאת, הוא לא מצא לנכון לדאוג שהירי יופסק.
החייל י' סיפר בבית המשפט גרסה חמורה הרבה יותר: הוא הסביר שלמרות שבעת האירוע חשב שהמטרה הייתה להפחידם, עכשיו – בזמן העדות – הוא כבר מבין שהמטרה הייתה לעצור אותם. כאשר נשאל איך הבין זאת הוא עונה: "אמר לי החוקר שהמטרה הייתה לעצור אותם ולא להבריח אותם". כך לפי פרוטוקל החקירה הנגדית מה-6.2.2014. במלים אחרות: י' טוען שחוקר המשטרה הצבאית הנחה אותו מה התשובה הנכונה, בניגוד למה שהבין בשטח.
אחת מהיריות הללו פגעה בגבו של קסקס. הקצין האחראי להרג, ש', טוען בחקירה כי הסבירות שקסקס נפגע מכמות כה מעטה של יריות נמוכה מאוד. סביר יותר שנפל ומת. כשהוא מעומת עם העובדות שקסקס אכן נהרג כתוצאה מירייה בגבו, הוא מסייג מעט את הגרסה השקרית הזו.
פקודות הפתיחה באש באזור באותו זמן קבעו כי "אין לירות לעבר חשוד בביצוע פשע מסוכן, הנמלט לתוך שטחי הרשות, אלא אם הוא ממשיך לירות בנשק או נשקפת סכנה לתקיפה חוזרת". ש' לא מעומת עם הפקודה בחקירתו.
"זירת מטענים"
בנקודה זו כדאי לעצור ולפנות ליומן המבצעים של החטיבה המרחבית. בשעה 14:35 דווח ביומן כי: "זיהו את הפלס' בורחים, ירו לעברם ככל הנראה יש פצוע". לאחר מכן מופיע דיווח לא קשור משעה 14:55. בין שני הדיווחים מופיע דיווח מהשעה 15:24, כלומר בשעה שאיננה מתאימה לסדר הכרונולוגי "הירי היה לאוויר ולא לעבר…כנראה נפל לא מכוחותינו" – מבהיר כאן הכותב, שבניגוד לרישומים אחרים לא מזוהה בשמו, ומתקן את הדיווח המוקדם. זהו דיווח שקרי בעליל לפי העדויות, שמתאים כמו כפפה ליד לגרסתו של סרן ש'. בחקירת מצ"ח לא נבדק פשר הרישום שהוסף.
מכל מקום, ש' ממשיך בעדותו וטוען כי הרגיש סכנת חיים ולכן פקד לירות. באותו זמן שלושת הפלסטינים היו במרחק רב ממנו: ואדי הפריד ביניהם, הם היו לא חמושים וגבם הופנה אליו. אבל הסכנה, הוא טוען, קשורה לעובדה כי בתצפית הבחינו בהם מתעסקים עם כבלי חשמל במאחז, ולכן ייתכן כי הניחו מטען. אפילו לפי גרסה זו לא היה חשד שהמטען לכאורה נמצא אצלם, בצד השני של הוואדי, או מסכן את החיילים באותו רגע.
ש' הבין כי הפלסטינים מבקשים עזרה לאחר שאחד מהם נפגע (אפילו, אם נקבל לרגע את גרסתו, כתוצאה מנפילה) – אך הכוח לא ניסה להגיע אליהם. ש' ויתר החיילים טוענים שהם חששו ממארב ופחדו לרדת לתוך הוואדי, שטח נחות מבחינה אסטרטגית.
בשל אותו חשש ש' אף הפסיק את המרדף. למרות שכביכול ש' חשד כי מדובר במחבלים מסוכנים, אשר הניחו מטען, ולכן הורה לירות בהם תחמושת חיה – שום ניסיון לא נעשה לעצור אותם. גם לאחר סיום האירוע, כאשר דווח על ההרג וזהות ההרוג, ועד עצם היום הזה, לא נעשה שום ניסיון לחקירה של שני הגיסים בחשד ביטחוני כלשהו. מכך ברור כי גם בצבא הבינו כי מדובר בטענה לא נכונה.
בין יתר חששתיו מציין ש' את האפשרות שאם היה ממשיך במרדף היה נקלע ל"זירת מטענים". ברם, לאחר הירי שעלה בחייו של קסקס לא בוצעה ולו סריקה אחת בשטח שמחוץ למאחז היהודי. אם אכן חשש הסרן מזירת מטענים, האם באמת היה מניח לה להישאר בשטח? גשש שהגיע למאחז, שאפילו לא נחקר על ידי מצ"ח, הצהיר מאוחר יותר שלא נדרש כלל להביט מחוץ למאחז. אין מנוס אלא מלפסול גם את טענת "זירת המטענים" כשקרית.
> רשיון להרוג: למה ירו 29 כדורים לגופם של בני הדוד קוואריק?
צבא ההגנה ל-ש'
בגדוד מיהרו מיד לאחר היוודע דבר המוות לשפוט את ש' בהליך משמעתי על כך שירה ממרחק 500 מטר בניגוד לפקודות, והענישו אותו בהערה בתיקו האישי. זהו נוהל מקובל במקרים כאלה, שעשוי למנוע חקירות מצ"ח ולסגור את התלונות בתוך הגדוד. חקירה בכל זאת נפתחת באיחור, וכאמור אחרי ארבע שנים נסגרה מחוסר ראיות – אותן ראיות אשר היה בלתי אפשרי לאסוף בשל האיחור בפתיחת החקירה.
לאור האמור לעיל, חייבים לקבוע כי עילת הסגירה היא מופרכת. יש די והותר ראיות לירי, דוחות רפואיים ועדים הקובעים כי קסקס אכן נפגע מהירי. כל העדים מסכימים כי ש' נתן את הפקודה, וברור – אפילו מהליך הדין המשמעתי הפנימי שעבר בגדוד – שמדובר בפקודה בלתי חוקית. האם ש' התכוון להרוג את קסקס ולכן אשם בהריגה? סביר שלא. האם מתן פקודת אש לעבר גבו של אדם אשר אינו מציג שום סכנה היא מעשה רשלני ופלילי? בוודאי שכן. רק אדם לא סביר יכול שלא להבין כי הרג הוא תוצאה אפשרית של מעשה כזה, ואם לא מדובר היה בקצין צה"ל השאלה לא הייתה עולה כלל.
ההחלטה המפתיעה מצד הפרקליטות על הגשת כתב האישום בכפוף לשימוע נתקלה בחומה בצורה מצד צה"ל, הרשות החוקרת כביבול. שני תתי אלופים, תא"ל מיקי אדלשטיין ותא"ל אמיר אבולעפיה הובילו את המערכה הצבאית נגד כתב האישום. האחרון טען כי בוצע מרדף אחרי "חשודים" שברחו לעבר שטח בנוי בפאתי רמאללה וסירבו להשמע להוראות. בחקירה מה-28.1.13 הוא אמר שבוצע נוהל מעצר חשוד, והוסיף שמהתחקיר הוא זוכר כי בוצע ירי לאוויר. זוהי טענה שמתנגשת עם עדויות החיילים ועם עדויות העדים האחרים, שהתת-אלוף לא ידע על קיומן.
תא"ל אדלשטיין טען דברים דומים. כשהוא עומת בבית המשפט עם עדויות החיילים הסותרים טענה זאת הוא אמר: "אני מכיר את העדות של המ"פ שקרא קריאות ובוצע ירי באוויר". כלומר, הוא מצהיר על גרסה התומכת בחשוד העיקרי, כאשר עדותו של אותו חשוד היא היחידה שהוא מכיר. ונזכיר: שניהם כלל לא היו בשטח בעצמו.
המשפחה תובעת פיצויים, ונאלצת לשלם בעצמה
לאחר שכמו בכל המקרים הקודמים שהצגנו בסדרה המערכת הצבאית והפלילית הישראלית הראתה כי איננה מסוגלת להתמודד עם פשעי חיילי וקציני צה"ל והריגת פלסטינים חפים מפשע, משפחת קסקס ניסתה לפנות למישור האזרחי והגישה בשנת 2009 תביעת פיצויים נגד המדינה. את המשפחה ייצג עו"ד שלמה לקר, אשר האיר את עינינו, וגם ציין בבית המשפט רבות מהטענות שהעלנו כאן.
למרות שבית המשפט קיבל את הטענה כי קסקס נהרג מירי חיילי צה"ל, וכי טענות צה"ל כאילו בוצע ירי באוויר שקריות, הוא דחה את התביעה באפריל האחרון מכיוון שלטענתו מדובר בפעולה מלחמתית של צה"ל אשר אינה חייבת בפיצויים. זוהי פרקטיקה מקובלת בשנים האחרונות, אשר מונעת את הסעד המועט והאחרון שהפלסטינים עוד יכלו לזכות בו עד לא מכבר.
כמו כדי לתת סיבוב אחרון של הסכין, חוייבה המשפחה לשלם למדינה הוצאות משפט בגובה 2,500 ש"ח.
בימים אלו, כאשר דנים בהחמרת הענישה לנערים אשר מיידים אבנים לרמה של 20 שנה, צריך לזכור שתוצאות מעשיהם הן כאין וכאפס לעומת הגורם הקטלני ביותר לחפים מפשע בגדה המערבית: חיילי צה"ל. עונשם של אלה הוא לא רק "קל", הוא לחלוטין לא קיים. ככה זה.
תגובות
מפרקליטות מחוז מרכז נמסר בתגובה:
התיק נבחן בפרקליטות מחוז מרכז ולאחר השלמת חקירה ושימוע הוחלט על סגירתו בהעדר ראיות מספיקות לאור קשיים ראייתיים לא מבוטלים. חומר החקירה שהתקבל בהשלמת החקירה לימד כי הייתה באזור האירוע תשתית לכאורית לפעילות ביטחונית.
חומר הראיות לא עמד ברף הראייתי הנדרש לצורך הגשת כתב אישום בהליך פלילי וההחלטה לסגור את התיק בעילה זו אף אושרה על ידי המשנה לפרקליט המדינה (פלילי) דאז. על החלטת הסגירה הוגש ערר לפרקליטות המדינה אשר נדחה בינואר 2013 על ידי פרקליט המדינה דאז, משה לדור.
באשר להליך האזרחי, ראשית, כידוע נטל ההוכחה במשפט אזרחי הינו נמוך הרבה יותר מאשר הרף הנדרש במשפט פלילי – מעל לכל ספק סביר – ובהקשר זה נקבעה בהליך האזרחי סיבת המוות.
חשוב להדגיש כי התביעה בהליך האזרחי נדחתה כיוון שביהמ"ש האמין באופן מלא לגרסת החיילים. עוד יצוין כי בית המשפט קבע כי היו סתירות קשות במהימנות עדי התביעה, שאחד מהם אף הינו מחבל מורשע בניסיון לפגע בחיילי צה"ל, אשר ריצה מאסר בן כחמש שנים בכלא הישראלי וניסה להסתיר את עברו הפלילי במהלך התביעה.
בית המשפט קבע כי פעילות הכוח הייתה במסגרת פעולה מלחמתית, במסגרת מרדף אחר מי שנחזו על ידם כחוליה אשר הניחה מטען. לאור זאת, לא בכדי בא כוח התובעים לא מצא לנכון לערער על פסק הדין.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה:
בהתאם למדיניות החקירות שהייתה נהוגה באותה עת, נסיבות האירוע נבדקו תחילה ורק לאחר בחינתו ובמקרים מתאימים נפתחה חקירה פלילית לבירור נסיבות האירוע. החקירה המדוברת נפתחה מיד עם הנחיית הפרקליטות. נציין כי כיום מדיניות החקירות מורה על פתיחה בחקירה פלילית בכל מקרה של מוות שאירע שלא בנסיבות לחימתיות של ממש.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן