רק לא ברק

כותב אורח: דימי ריידר

אם כבר מדברים על אפשרות חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה, שווה רגע להזכיר במי מדובר.

אהוד ברק הוא כנראה ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה פה אי פעם (גם אם צריך פוטו-פיניש עם אולמרט). הוא ללא ספק ראש הממשלה המסוכן ביותר שהיה כאן. ברק שרף את המסלול המדיני מול הפלסטינים, ביסודיות ולתמיד, בקמפ דיוויד. הוא הגביה את גובה הלהבות באינתיפאדה השנייה, עד שהפכה מהפגנות ופעולות נפרדות של פלגים חמושים למלחמת אזרחים של ממש.

הוא הפיל עלינו את הזיית הנסיגות החד צדדיות עם היציאה שלו מלבנון. עצם העזיבה היה מוצדק, כמובן: צה״ל אכן היה חייב לצאת מלבנון, ועדיף שיצא כפי שיצא מאשר שלא היה יוצא משם בכלל. אבל ברק בחר את הדרך ההרסנית ביותר האפשרית – בלא מו״מ, בלא חילופי שבויים (מה שהיה עשוי למנוע או לעכב את מלחמת לבנון השניה) ובלא ניסיון להשתמש ביציאה כמנוף להסכם שלום עם לבנון, סוריה, ואולי, במישרין או בעקיפין, גם עם חזבאללה.

את שאר הקריירה שלו ברק בילה במתן לגיטימציה לכל מה שעלה בדעתו של הימין לעולל (ברק מעולם לא נתקל בפעולה אלימה מצד ישראל שהוא לא אהב), ואחר כך – בהתעשרות מעוררת פלצות מהמומחיות האישית והאינטימית שלו בהרג. הפרק הזה נחתם בכהונה האחרונה והקטסטרופית שלו כשר בטחון, שבה התבלט בתור התומך מספר אחת בהפצצת איראן, הרבה יותר מנתניהו.

> צפו: שוטרים ירו במכונית כשלא נשקפה להם סכנה, נוסע נהרג

זה גם ההבדל העיקרי בין השניים. נתניהו אוהב לצעוק "בעל הבית השתגע" ו"תחזיקו אותי", אבל רק לעתים רחוקות יחסית נמשך ונדחק למעשי טירוף של ממש. ברק באמת השתגע, אם בכלל אי פעם היה שפוי, ואותו באמת צריך להחזיק, פן יתחיל מלחמה אזורית.

סביר להניח שזו גם הסיבה שהוא מנסה את מזלו עכשיו. בין אם הילרי תנצח ובין אם טראמפ, הממשל האמריקאי הבא יהיה ניצי בהרבה מאלו של אובמה, אולי נצי כמעט כמו הממשל הראשון של ג׳ורג׳ ו׳ בוש. אריאל שרון, מורו ורבו של ברק, ניצל את כהונות בוש ג׳וניור כדי לחולל מהפך במקומה של ישראל בשיח העולמי, ובמרחב התמרון שנתן לה העולם לעולל לאנשים אחרים, במיוחד לפלסטינים. ברק משתוקק למרחב התמרון שנשיאה נצית (קלינטון) או נשיא אדיש ליחסי חוץ ופופוליסט כלפי פנים (טראמפ) יכולים להציע לראש ממשלה שאפתני.

מכיוון שברק הוא לא רק שאפתן, אלא מגלומן שכמותו לא נראה בישראל, סביר להניח שהוא ינסה לחולל שינוי בקנה מידה עצום וברמת האלימות ההתאבדותית שמאפיינת אותו: אולי ינסה להפציץ בכל זאת את איראן, אולי יוביל את ישראל אל תוך הסיוט הסורי באמתלה של דחיקת חיזבאללה מרמת הגולן, אולי ייסוג באופן חד צדדי מחלקים מהגדה המערבית ויהפוך כל אחד מהם בנפרד לעזה קטנה, אולי הכל ביחד, ואולי בכלל משהו אחר, איזה טמטמום מפלצתי שקשה בכלל להעלות על הדעת אלמלא איתרע מזלך להיות אהוד ברק.

נכון להיום ברק הוא עדיין הפוליטיקאי הנתעב ביותר בישראל. בפעם האחרונה בה התעתד לרוץ, הסקרים מיקמו אותו בסביבות אחוז החסימה. אלא אם כן נתניהו יעשה טעות קטסטרופלית באמת או יופל במאבק פנימי בליכוד (נניח, מול ישראל כ״ץ), נצחון של אהוד ברק הוא אחד התרחישים הכי פחות סבירים בפוליטיק הישראלית.

ועדיין, מדכא מאוד לראות אנשים שהיית מצפה מהם ליותר (ע״ע גדעון לוי) חוזרים ופועים שמפרק השעונים הוא "התקווה היחידה", פשוט כי הוא "מבריק" ליד שאר הפוליטיקאים הפועלים כיום.

המניע הגלוי למדי בהגיגים מסוג זה הוא ייאוש: אחרי שבע שנים של נתניהו, נראה שכבר לא יכול להיות יותר גרוע. אלא שתמיד יכול להיות יותר גרוע, ואני מקווה לטובת מצפונם של לוי ושות׳ שהלגיטימציה שהם מרעיפים עכשיו על ברק לא תסדוק את דפוס הכשלונות האלקטורליים שהאיש מתחזק כבר קרוב לעשרים שנה.

דימי ריידר הוא עיתונאי ישראלי, עמית במועצה האירופאית ליחסי חוץ

> על הבדידות: אלון מזרחי מצטרף לשיחה מקומית