ממקום מבטחים היסטורי לכלא מבודד: מלחמת הקיום של אום ספא

"הם תקפו בעוצמה ששברה יותר מאשר זכוכיות". דגל שהציבו מתנחלים ליד בתי הכפר אום ספא, ביולי 2025 (צילום: אבישי מוהר / אקטיבסטילס)

הכפר אום ספא, השוכן זה מאות שנים בגבעות שמצפון-מערב לרמאללה, מתמודד עם משבר קיומי שהפך אותו ממקום מבטחים היסטורי לכלא מבודד. הכפר מוקף בהתנחלויות הוותיקות עטרת וחלמיש, וכעת הוקם מאחז "פסטורלי" על רכס ג'בל א-ראס הסמוך. 720 תושבי הכפר חיים כיום בתחושה של מצור תמידי, ומאבק ההישרדות שלהם אינו מתנהל עוד בגבולות רחוקים, אלא בשערי בית הספר, במרפסות הבתים ובחדרי השינה של הילדים המבועתים.

בית הספר היחיד באום ספא הפך לסמל הבולט ביותר של המאמץ המתואם לגרש את תושבי הכפר מבתיהם. בית הספר נמצא במרחק של 120 מטר בלבד מהקרוואנים של המאחז החדש בג'בל א-ראס, והפך ליעד בחזית המאבק.

אום ח'אלד (שם בדוי), המתגוררת בצמוד לבית הספר, מתארת מציאות שבה הלימודים והפחד הפכו לבלתי נפרדים. היא מספרת על מתקפה אכזרית בתחילת שנת הלימודים, כשמתנחלים ירדו מהגבעה ויידו אבנים לעבר בניין בית הספר. "הם תקפו בעוצמה ששברה יותר מאשר זכוכיות", כך לדבריה.

בזמן שסלעים פגעו ברשת המגן ובחלונות, מנהל בית הספר נאלץ להורות על פינוי חירום והוציא את התלמידים דרך היציאות האחוריות כדי להימנע מעימות ישיר.

המחיר הפסיכולוגי היה כבד. בנה בן השבע של אום ח'אלד סובל מרעידות מתמשכות הנובעות מפחד, כמו רבים מחבריו לכיתה, שכיום חוששים מצלצול הפעמון בבוקר. הילדים שואלים את הוריהם שוב ושוב, "למה אנחנו הולכים לבית הספר אם המתנחלים ממילא יתקפו אותנו?". אווירת הפחד הזאת הפכה את שנת הלימודים למקוטעת: לעיתים קרובות הלימודים מתבטלים, ולעיתים הם מתקיימים ימים ספורים בלבד בשבוע, מה שפוגע קשות בהשכלתם של ילדי הכפר.

סיפורה של אום ח'אלד ממחיש את ההקרבה האישית והכלכלית הנדרשת מנשות אום ספא. לפני הקמת המאחז היא עבדה מחוץ לכפר, אך בעקבות הקמתו נאלצה להתפטר. ההחלטה נבעה מהמציאות שנכפתה עליה: כשהמתנחלים נמצאים דרך קבע ממש ליד ביתה, היא אינה יכולה להשאיר את ילדיה לבדם.

"החיים שלנו התהפכו ב-180 מעלות אחרי 7 באוקטובר", היא אומרת. המשפחה נאלצה להוציא חלק ניכר מחסכונותיה על התקנת שערי ברזל כבדים ומגני חלונות מחוזקים – אמצעי מיגון שלא היה בהם צורך בעבר. אך גם מאחורי שערי הברזל האלה אין להם מנוחה: רחפנים שמפעילים מתנחלים חגים ללא הרף מעל הגינה והמרפסות ועוקבים אחרי כל תנועה של בני הבית.

חיים בחרדה מתמדת. שער ברזל שהתקינו תושבים באום ספא בשל החשש מהתקפות מתנחלים, ב-2025 (צילום: אבישי מוהר / אקטיבסטילס)

גם המפרנס העיקרי של המשפחה, אבו ח'אלד, חי בצל חרדה מתמדת. הוא יוצא לעבודה מדי יום בשש בבוקר כדי לכלכל את משפחתו בת תשע הנפשות, אך אינו יכול להישאר מחוץ לבית לאחר שקיעת השמש. באום ספא, אם אדם לא שב לביתו עד זמן תפילת אל-מגרב (המתקיימת בשעת השקיעה), משפחתו חוששת שהותקף – או גרוע מכך. "כלל השקיעה" הבלתי כתוב הזה משקף את היעדר הביטחון המוחלט שמאפיין כיום את חיי היומיום בכפר.

בצד המזרחי של הכפר, סיפורו של אבו סאלח הוא עדות לכושר עמידה. ביתו נמצא אולי במקום המסוכן ביותר באזור, בין התנחלות גדולה ומבוססת למאחז החדש. אבו סאלח, המתגורר על אדמתו זה 50 שנה, מחזיק בשטרי בעלות מקוריים על ביתו ועל שישה דונמים של קרקע. למרות הוודאות החוקית הזאת, הוא מתמודד מדי לילה עם מסע הפחדות שנועד לשבור את רוחו. מתנחלים – לעיתים קרובות בני נוער המלווים במאבטחים חמושים – מקיפים את ביתו בסביבות שלוש לפנות בוקר, מנופפים בבקבוקי תבערה ודורשים שיפתח את הדלת. "הם אומרים לי לקחת את משפחתי בת 12 הנפשות ולשכור דירה ברמאללה", הוא מספר.

ההטרדות האלה הן קטנוניות אך בלתי פוסקות. מתנחלים תלו דגלי ישראל על דלת ביתו כמעשה התגרות, ואף גנבו ממנו חפצים ביתיים פשוטים, כגון מטאטא. ילדיו סובלים מהטרדות ומיריקות בדרכם למרכז הכפר. אך אבו סאלח מסרב לוותר ולנטוש את מה שהוא מכנה "האוצר של חיי".

האסטרטגיה של ה"קולוניאליזם הפסטורלי"

המתרחש באום ספא תואם דפוס שיטתי שמכונה "קולוניאליזם פסטורלי". מתנחלים משתמשים בחיות משק ככלי להשתלטות על קרקעות: הם משחררים עדרי צאן ובקר למטעי זיתים בבעלות פלסטינית פרטית, ואלה הורסים עצים וטרסות אבן בנות מאות שנים. אין מדובר ברעייה אקראית, אלא בחלק ממאמץ מכוון להשתלט על כ-4,000 מתוך 4,800 הדונמים של הכפר – השטח החקלאי היחיד שנותר לקהילה.

להשתלטות העכשווית הזאת על הקרקע יש שורשים היסטוריים עמוקים יותר. בשנות ה-80 הכריזו רשויות הכיבוש באופן חד-צדדי על שטחים נרחבים מאדמות אום ספא כעל "אדמות מדינה", והודיעו על כך למוכתרים המקומיים, שלא היו מודעים להשלכות המשפטיות של ההכרזה. התרגיל הפרוצדורלי הזה מנע בפועל מאנשי הכפר לערער על שינוי ייעוד הקרקע, והניח את התשתית המשפטית להקמת המאחזים הנוכחיים עשרות שנים מראש.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

גם האלימות אינה מקרית, אלא חלק מדפוס עקבי: מתנחלים תוקפים, ובשלב כלשהו מגיע הצבא – לא כדי לעצור את התוקפים, אלא כדי להרחיק את הפלסטינים מהאזור ולאכוף אזור חיץ סטרילי. מציאות זו מחוזקת באמצעות צווי "סטטוס קוו" המוצאים לפלסטינים ואוסרים עליהם לגדר את אדמותיהם או להקים טרסות חקלאיות, בעוד המאחזים נהנים מדרכים סלולות, מחשמל וממים זורמים.

דוגמה בולטת לכך היא סיפורו של מוסטפא טנאטרה, חקלאי שהקדיש שנים לטיפוח כרם, אשר נהרס כליל באפריל 2024. במהלך בוקר אחד הושמדו 320 גפנים ו-200 צמחי טימין – מקור פרנסתה של המשפחה ומה שהוא מכנה "מרחב הנשימה" שלה.

מאז נחסמו הכניסות הראשיות לכפר באמצעות תלוליות עפר ושערי ברזל, הידרדרה הכלכלה המקומית באופן דרמטי. שיעור האבטלה זינק לכ-80%, משום שהעובדים אינם יכולים להגיע למקומות העבודה שלהם, והחקלאים מנועים מלגשת לאדמותיהם.

נסיעה לרמאללה, שנמשכה בעבר 13 דקות בלבד, אורכת כיום כ-50 דקות ומחייבת מעבר במעקפים מסוכנים, מה שמגדיל עוד יותר את הלחץ הפיננסי על התושבים.

גם הלחץ הדמוגרפי מופעל במכוון: אף שאוכלוסיית הכפר ממשיכה לגדול, הבנייה מוגבלת לשטח מצומצם ביותר. כתוצאה מכך, בני הדור הצעיר נאלצים לבנות לגובה על בתי המשפחה הקיימים או לעזוב את הכפר כדי לחפש אחר מקום מגורים. התושבים מתארים את התהליך הזה כ"הגירה כפויה מתוכננת".

אום ספא כיום הוא כפר של אזרחים לא חמושים, המתמודדים עם מהלך מתמשך של עקירה. התושבים – מאום ח'אלד ועד אבו סאלח – אומרים שהם עדים למאמץ שיטתי, המתנהל יום אחר יום ודקה אחר דקה, לגרש אותם מבתיהם. למרות ביקורים חוזרים ונשנים של משלחות דיפלומטיות, הם אומרים כי התגובה הבינלאומית אינה מספקת, וכי הכפר נותר להתמודד לבדו עם הרחפנים והדחפורים.

בעיני רבים מתושבי הכפר, אום ספא אינו רק מקבץ של בתים, אלא זירת ניסוי למה שהם מתארים כסוג חדש ושקט יותר של עקירה. הם מזהירים כי אם המצור לא יוסר ובית הספר לא יזכה להגנה, הלחץ על הכפר יוסיף להתהדק ולאיים על עתידה של הקהילה ההיסטורית הזאת.

סאמי סואלמה הוא חוקר פוליטיקה ומדעי החברה, המתגורר ברמאללה. מאנגלית: יונית מוזס