אומרים לתלמידים דמוקרטיה, אבל מחנכים לדיקטטורה
עדויות של בני ובנות נוער על החיים בבתי הספר ובישראל של השנים האחרונות, המאוגדות בשלושה ספרים חדשים, מעלות שאלה מטרידה: כיצד אמורים צעירים ללמוד דמוקרטיה אם בית הספר עצמו מתגאה בכך שאינו דמוקרטי?
"מלחיצים אותנו כדי שנלמד ואז לא מבינים למה אנחנו בלחץ". תלמידים במבחן (צילום אילוסטרציה: אבשלום ששוני / פלאש90)
מה בנות ובני הנוער חושבים על החיים בישראל בשנים האחרונות? מה הם חווים? מה הם מרגישים? מה הם מבינים? מה הם מסיקים? הנה לכם עדות אחת: "'כאן זה לא דמוקרטיה', אומרים לנו המורים. זה המשפט הכי שגור בבית הספר".
עדות זאת ועשרות רבות נוספות מכונסות בשלושה ספרים שראו אור לאחרונה, תחת השם המשותף: "מפגשים בעולם הנוער". את הספרים כתבה ד"ר עינב עמרם אשרוב, ראש תחום חינוך בלתי פורמלי בקריה האקדמית אונו. מדובר בתוצר של מפגשים עם עשרות בני נוער לשיחות פתוחות. חלק מהמפגשים היו אישיים וכללו שיתוף בחוויות פרטיות של התלמידים. לצידם התקיימו גם מפגשים בקבוצות של עד עשרה משתתפים, שבהן החליפו רשמים והגיעו לתובנות משותפות.
>> החינוך לשלום פסול, כי הוא פוגע בחינוך למלחמה
השיחות נערכו בשנים 2021–2024, אחרי משבר הקורונה, במהלך המחאות נגד ההפיכה המשטרית, ובהמשך גם תוך כדי המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר. הרעיון היה לספק לנערות ולנערים מרחב בטוח שבו יוכלו לבחור מה ברצונם לספר ומה לא, ולהשמיע את קולם. תפקידה של עמרם אשרוב כמנחה היה לאפשר להם לדבר, מתוך הרגשה שמישהו שומע אותם ומאמין להם ובהם.
הספרים אינם ערוכים כדוח מחקר אקדמי, אלא מציגים באותנטיות את מה שבני הנוער אמרו. המידע הרב מוין לשלושה ספרים, כ-40 עמודים בכל ספר. הראשון עוסק בניכור החברתי בבתי הספר, ושמו "רואים ואינם נראים"; השני, ששמו "חינוך לדיקטטורה", עוסק בחוויותיהם של בני הנוער לנוכח המשטר המונהג בבתי הספר; והשלישי, "בסוף אנחנו נתקן את מה שהתקלקל", בחוויות ישירות מתקופת המלחמה.
שלושת הספרים יצאו לאור בהוצאת "המפצחת", שאותה הקימה ועורכת ד"ר מיה ויזל. ההוצאה הוקמה על מנת להנגיש לקהל הרחב רעיונות, ידע וניסיון שנצברו בתחומי החינוך, בשדה ובאקדמיה. המוטו הוא "ספרים קצרים לפיצוח סוגיות גדולות", וזה כנראה עובד. כבר בשנה הראשונה לקיום ההוצאה יצאו לאור 27 ספרים. "המפצחת" פועלת בשיתוף עם הוצאת "יצירה עברית", והספרים מפורסמים באתר "עברית" במדיה דיגיטלית, קולית או מודפסת.
אובדן העצמי
עשרות העדויות של בני הנוער מצביעות על תחושות של בדידות, ניכור, לחץ וחוסר אמון בעצמי ובמערכת. סיבה עיקרית לתחושות אלה היא התחרות המונהגת באמצעות מתן ציונים והערכות, למשל כאשר מורה נותנת בכיתה חיזוקים חיוביים לתלמידים מצליחים וחיזוקים שליליים לתלמידים נכשלים. התנהגות כזו יוצרת תחרות מעוררת לחץ בין התלמידים, שכן ההצלחה של אחד נמדדת ביחס לכישלון של האחר. אומנם מרוץ העכברים הוא משותף, אך כל אחת ואחד מהם נמצאים בהם לבדם.
כך זה נשמע בקולם של בני הנוער:
"הם [אומרים שהם] מחנכים למצוינות אבל בעצם מחנכים לפחד מטעות. ואני חוטפת על זה שטעיתי".
"בכל נשימה שלי בבית הספר אני מרגישה שאני לא בסדר. המעט שאני צריכה לעשות זה להישאר שם ולהחזיק מעמד".
"מלחיצים אותנו כדי שנלמד ואז לא מבינים למה אנחנו בלחץ".
האשמת הקורבן גם היא דפוס התנהגות שכיח בבתי הספר. מערכת החינוך אמורה לספק הוראה איכותית, אבל כשההוראה אינה מניבה למידה, מאשימים את התלמיד. אומרים לו שהוא אינו רוצה מספיק, או אינו משתדל מספיק, אבל לא מאשימים את המורה או את שר החינוך, שאינם מספקים לו את התנאים להצלחה.
למשל:
"המורה שלי למתמטיקה היתה צועקת עליי כשלא ידעתי לענות או כשטעיתי. בגלל זה לא רציתי יותר לענות, וגם על זה היא צעקה עליי".
"כשחברה טובה שלי ישבה בכיתה בזמן מבחן, היה לה התקף חרדה. המורה אמרה לה: 'ממה את נלחצת כל כך? אם למדת את החומר את יודעת אותו. אם את נלחצת זה אומר שאת לא יודעת'".
מודעות גבוהה לאקטואליה
נהוג לחשוב שבני הנוער לא מודעים למציאות החברתית והמדינית, או לא מגלים בה עניין. עדויותיהם סותרות הנחה זאת. הם "רואים" אותנו המבוגרים, ושמים לב לתוהו ובוהו שבו אנחנו מנהלים את המדינה. הנה כמה עדויות (הרלוונטיות למועדי השיחות):
"…ועכשיו חבר הכנסת ממפלגת נעם יהיה אחראי על החינוך. זה שאומר שהדבר הכי טוב שנשים יכולות לעשות זה להתחתן. ולו נותנים להיות אחראי על החינוך?".
"אני מרגישה שבשביעי לאוקטובר צללנו לבריכה ואנחנו עכשיו מתחת למים, לא נושמים, מחכים ועוצרים את הנשימה עד שנגיע לקצה השני של הבריכה. אבל כשנצא ממנה נצא לעולם אחר, לא לזה שהיה כשנכנסו לבריכה".
"אם אנחנו רוצים ללמוד לחיות יחד, זה מתחיל בחינוך. צריך לעשות בתיכון הכנה לחיים משותפים בישראל – דתיים וחילונים, ערבים ויהודים".
אפשר שהרושם שלא אכפת להם נוצר דווקא משום שהמערכת שוקדת על השתקת האכפתיות. במקום לעודד ולאפשר לשיח להתקיים בנושאים שמעניינים וחשובים לבני הנוער, המערכת מרסנת אותו. היא חוששת לאבד שליטה, ולכן מכוונת אותו לתחומים בלתי רלוונטיים.
למשל העדות הזאת על שיעור אקטואליה:
"כשזה מגיע ממשרד החינוך יש רשימה של שאלות מנחות שלא קשורות לכלום, ומקציבים לנו שעה לדבר בינינו על הדברים שהם חשבו שכדאי שנדבר עליהם".
חינוך לדיקטטורה
כאשר בית הספר מתפאר בזה שהוא "לא דמוקרטיה", הוא מונע מהתלמידות והתלמידים לרכוש הרגלים של חיים דמוקרטיים. עדויות רבות מצביעות על כך שבית הספר מדכא את הצרכים של הפרט, מונע שיח ביקורתי, ממשטר את הלבוש וההופעה (בעיקר של הבנות), קובע חוקים מעל הראש של התלמידים ודורש צייתנות. זה לא בהכרח שכל ילדה וילד שבגרו בבית ספר דיקטטורי יהיו בעתיד דיקטטורים, אלא שרבים מהם עלולים להתרגל לכך שהשלטון תמיד צודק, ושתפקידם הוא לשתוק ולציית. אם כך מתנהג התלמיד הטוב, מדוע שלא יבינו שכך אמור להתנהג גם האזרח הטוב?
הנה בקולם:
"אין לנו שנייה לעצמנו, זה נכון גם בשיעור וגם בהפסקה".
"המורים אומרים שאנחנו בגיל קשה. בעיניהם אנחנו בעיה שהם צריכים לטפל בה".
"'יש פה שיעור, צריך לחזור לנושא'. זה גם משפט שאומרים לא מעט. 'צריך לחזור לנושא', וזה אף פעם לא הנושא שהתלמידים רוצים להעלות".
"אצלנו מביישים תלמידים בזה שמענישים את כולם בגלל משהו שכמה עשו, כדי שנכעס אחד על השני".
"כשמציבים חוקים וגבולות במקום לשוחח איתנו, זה אומר שלא יודעים איך להתמודד עם דעות מנוגדות".
תרבות של גזלייטינג
התמונה הכללית שעלתה בי במהלך הקריאה של הספרים היא של אי-נוחות, על סף תחושת טרור. בשיחה עם הכותבת, ד"ר עינב עמרם אשרוב, התבררו שני רבדים לתחושות אלה. ברמה המיידית מדובר בתלמידות ובתלמידים שמרגישים שקיומם אינו נחשב ושקולם אינו נשמע. דווקא במערכת החינוך, שנועדה לטפח את התפתחותם של הצעירים – הרגשות, הדעות, הצרכים, הרצונות והקשיים שלהם, פשוט אינם רלוונטיים.
ברובד העמוק יותר, דברי התלמידים מעידים על גזלייטינג, כלומר מניפולציה רגשית שגורמת להם לפקפק בעצמם וביכולתם להבין את המציאות. זה קורה משום שהמערכת מציגה את עצמה כאכפתית למצבם הרגשי והחברתי, אבל היא לא. למשל, כאשר אומרים לתלמיד שפעולה מסוימת היא לטובתו, אף שהוא מרגיש שהיא דווקא פוגעת בו.
חשוב להבהיר, וזה מוזכר גם בספרים, שהבעיה אינה במורות ובמורים. גם הם קורבנות של המערכת, המאורגנת ומנוהלת באופן שמבטל את האנושי. גם הם נמדדים בציונים (של התלמידים) שנועדו ליצור לחץ ותחרות, גם קולם שלהם לא נשמע על ידי המערכת, גם להם אין בבית הספר רגע פנאי או מקום לעצמם, וגם הם מודרכים לבטל כל התייחסות רגשית או חברתית, כי נושא השיעור הוא תמיד יותר חשוב.
כדי לסיים בנימה חיובית, אצטט מתוך שיחה עם תלמידה, חברת מועצת הנוער הארצית: "חשוב לנו כנוער לעשות, כי בסוף אנחנו אלה שנהיה פה ונתמודד עם מה שיהיה אחרי המלחמה". לאור זאת, כתבה עמרם אשרוב לנו המבוגרים: "אל תניחו שאתם מכירים את בני הנוער ואת הסיפור שלהם. הקשיבו להם".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
