מרצה לבדה: אנטומיה של פשיזם ידוע מראש

פשיזם מתנחל במשך זמן ארוך, והוא זקוק לשיתוף פעולה של רוב האוכלוסייה. עולמי הוא עולם האקדמיה ואספר פה על מיקרוקוסמוס של עליית הפשיזם בחוג אחד. מה שקרה בחוג הזה במשך שנה, התרחש במכללות ובאוניברסיטאות במשך העשור האחרון לפחות, בגאווה, בשחצנות, ובעיוורון. למי שיש ספק: גשו באופן אקראי אל בוגרות ובוגרים של חוגים במדעי החברה והרוח, ושאלו כמה פעמים הוזכר הכיבוש במהלך התואר. הקפידו להתמקד בקורסים של צדק חברתי, ערכים ודמוקרטיה.

שאלו על סקרי ההוראה שקידם המל"ג: האם ניתן להבחין בהם בין סטודנטים המביעים זעם כי משהו לא התנהל כשורה ובין סטודנטים המונעים מכעס על כך שתפיסות העולם שלהם אותגרו? האם ניתן לשלוט על פרמטר הנוכחות של המשיבים? האם הדבר שאותו בודקים – "איכות הוראה" – הוגדר פעם? תגלו, להפתעתכן אולי, שלא. דבר אחד ברור לכל העוסקים במלאכה, ולכל השותקות עליה, והוא שהסקרים הללו מעלימים את הביקורת, שכן תוצאותיהם נכנסות לתיק המרצה ומהוות גורם, לפעמים מרכזי, בשיקולי העסקה עתידיים. רוב המרצות לא "טיפשות" מספיק כדי ללמד דבר מה מאתגר בחברה העוברת תהליכי פשיזציה, בשעה שסקרים הבודקים שביעות רצון קובעים את עתידן.

הפשיזם נמצא בפרטים הקטנים של האינטראקציה, אלו שקטנוני לדבר עליהם, והם נמצאים בכמויות כה גדולות, שהדיבור עליהם מייגע. הם כמו נמלים, כל אחת מהן חסרת חשיבות, אבל יחד הן מסוגלות לחסל פיל. אספתי פה פירורים מעטים מהביוגרפיה האישית שלי, משנת לימודים אחת שבה הפך חוג ביקורתי למחולל פשיזם. ברגיל, התפתחויות כאלו מתגלגלות במשך שנים, בשיטת הצפרדע במים המתחממים.

"היזהרי, מחפשים אותך"

החוג שלנו עבר למכללה חדשה בעקבות התפרקות המכללה הקודמת. במקורו היה חוג ביקורתי, פלורליסטי, שהתנהל על בסיס חברות ואמון הדדי. לא היה קל לגבש את האופי הביקורתי שלו, אך ככל שעבר הזמן, הכירו מנהליו בערך המוסף של הביקורת ותמכו במרצות הביקורתיות מול ההנהלה ומול סטודנטים מתלהמים. הרווח היה אדיר. שגשוג אינטלקטואלי של הסטודנטים, שינוי אמיתי אצל רבים מאוד באורחות חיים ובאורחות חשיבה, ושגשוג כלכלי (של החוג, לא של המכללה). ידענו שאנו חווים "נס חד פעמי" בתוך חברה שהולכת ומקצינה. בסופו של דבר, המכללה קרסה כלכלית, ועברנו למכללה חדשה. שנתיים במהלך הקורונה עוד התנהלנו בהתאם למסורת שלנו, ואז התחלפה הדיקנית.

כך השינוי נחווה אצלי. זה מתחיל בשינוי קל בשיח. במקום ויכוח ענייני על הערות ביקורתיות, שתמיד אפיין אותנו בחוג, את מתחילה לקבל הערות "אוהבות" בנוסח: "היזהרי, מחפשים אותך, אני אוהבת אותך, בגלל זה אני אומרת". זוהי אבן יסוד של הפשיזם – זריעת פחד והשתקה. בהערות מסוג זה חבויה הבטחה מרומזת: הצטרפי אלינו – השותקות והמשתיקות – ונספק לך חסות ואמפתיה. הלא אוהבים אותך, למה לך לעשות צרות? מי שלא התחילה את הדעיכה אל הפשיזם תביע זעזוע מכך ש'"מחפשים אותך", תעלה את הנושא לדיון, תתייעץ על דרכים לטפל בעניין.

זה מתחזק עם ריכוז הכוח בידי קליקה קטנה, ומידור יתר העובדות. אצלנו היתה נהוגה חלוקת עבודה, פלורליות ושיח משותף. כולנו עבדנו בהתנדבות שעות נוספות ורבות, בעקבות מעבר של החוג לאכסנייה החדשה ומיד אחר כך התפרצות הקורונה. בתנאים כאלו את מרגישה שליטה במצב, יכולת לתרום לשינוי, תמיכה הדדית, הפריה וגיבוש מטרות תמידי בהתאם לתנאים המשתנים. את גם עובדת המון שעות, ומרגישה טוב עם המצב.

פתאום, בקיץ 2022, מצאנו את עצמנו, רוב המרצות, ממודרות לגמרי. לא היה דיבור על השינוי, פשוט הפסקנו לקבל פניות לסיוע, נפסק השיתוף, והפסיקו השיחות – לגמרי. הדיקנית החדשה ושתי עוזרות החלו לתפקד כצוות מנהל, וכל היתר מודרו לגמרי. העוזרות החדשות אינן ותיקות יותר, אינן מקצועיות יותר ולא בעלות הישגים אקדמאים גדולים יותר. אחת מהן קיבלה ממש באותם ימים את הדוקטורט. עיקר כוחן בניהול בירוקרטי. הן מונו על ידי הדיקנית הקודמת, אך מכיוון ששיתוף וחלוקת עבודה היו בדנ"א של הארגון, ורובינו לא נשות בירוקרטיה, לאיש זה לא הפריע. ריכוז הכוח והמידור יוצרים תחושת חוסר ודאות. עכשיו כבר לא שואלים לדעתך, אלא מנחיתים הוראות. טרמינולוגיה של ייעול מחליפה את הטרמינולוגיה שעוסקת בפיתוח חשיבה.

עכשיו נכנסת נורמה חדשה, והיא פושה בכל האקדמיה הישראלית: כל תלונה, כל התלהטות יצרים, כל הד שיש לשיעורים שלך במזכירות, נרשמים בחשבונך ומעידים כנגדך. ואם את רוצה להעלות סוגיות כגון עוולות פוליטיות במדינת ישראל בשעת שיעור על תורת מוסר, למשל, זה יקרה לך הרבה. זה מתרחש במקביל להקמת ארגוני התמיכה לסטודנטים של ארגוני הימין והרשימות השחורות של המרצים. באמצעותם מעודדים ארגוני ימין קיצוני סטודנטים להתלונן נגד מרצים "שמאלנים", ולעורר מהומות בכיתות. במציאות כזו, המטרה של המרצה היא לא ללמד, אלא לשמור על שקט.

שלום לקישוריות במוח שפיתוחן הוא מטרת ההוראה האמיתית, שלום להתפתחות המוסרית שהיא מטרה חשובה נוספת של ההוראה, שלום לכל דבר בעל משמעות במדעי הרוח. אם את מרצה חסרת קביעות, או אם את במסלול קידום, המטרה היחידה היא לחזור הביתה בשלום. לפח הזה נפלה רוב האקדמיה הישראלית. המעטים שנותרו לעמוד, התרכזו, ברובם, בארגון "אקדמיה לשוויון", והם לא רבים. "אם תרצו", "הצל" וארגוני ימין קיצוני אחרים כתבו תלונות, או עודדו סטודנטים לכתוב אותן, וראשי חוגים ומוסדות העבירו אותן למרצים מבוהלים, כאילו היו משרד דואר ממושמע, והוסיפו חותמת של אצבע נוזפת. כך הפכה האקדמיה הישראלית לזנב שבו מכשכש הכלב ששמו ארגוני ימין קיצוני.

עכשיו, חברו את שלושת הנהגים יחדיו, ותראו חלק מהלבן שבעיני הפשיזם שמכה בחברה כולה. אולם לא ארגוני הימין הקיצוני אחראים לו. ידם של דוקטורים, פרופסורים, ראשי חוגים, נשיאי מוסדות ורקטורים במעל, לא פחות מידיהם של פוליטיקאים מחרחרי מדון ובעלי תיקים פליליים. רבים מהם לא נלחמו על מקום עבודה, שכן היו בעלי קביעות ומעמד.ההתלהמות והאלימות בדיונים במוסדות השכלה אינן מבחינות בין ימין לשמאל. הן עולות כאשר תחושת הצדק מתערערת, בכל פעם שהמרצה, או החוקרת, או תא הסטודנטים, מבקשים לחשוב או לאתגר מוסכמות.

למעשה, התלהמות היא חלק מתהליכי למידה תקינים, לפחות בחברה אלימה. על אנשי האקדמיה היה לקבל אותה בברכה, ובמקום לאיים על המרצים, לדרוש מהסטודנטים המוחים להגן על עמדותיהם. למשל, כאשר סטודנטים באוניברסיטת בר אילן טענו שנפגעו עמוקות מכך שפרופסור חנוך שיינמן הביע דאגה לשלום כל הנפגעים במבצע צוק איתן, היה על ראש החוג שלו לבקש הבהרה באיזה אופן נפגעו הרגשות, ומדוע. במקום זאת מיהר כשפן אחוז תזזית להביע את הזעזוע שלו מדברי הפרופסור. כאשר הגישו סטודנטים באוניברסיטת באר שבע תלונה על סטודנטית ערביה שהשתמשה במילה "שהיד" בהפגנה, היה צריך לשלוח אותם להסביר מה מציק להם במילה זו. במקום זאת זומנה הסטודנטית לוועדת משמעת. די במקרים אלו כדי ללמד על הלך הרוח באקדמיה הישראלית.

בהשראת "אם תרצו", לקחו המוסדות חלק גם בטיהור המרחב מסממנים ערביים וממרצים ביקורתיים. ברק מדינה, ממניעי מחאת המרצים כיום, לא עשה דבר במשך שבועות כדי להגן על קרולה הילפריך מפני התקפה ממוקדת ומתוקשרת של ארגוני ימין קיצוני, ובאוניברסיטה שלו נתנו נקודות זכות על פעילות בתנועת 'אם תרצו', המנהלת רשימות שחורות של מרצים המתייחסים לכיבוש; אוניברסיטת באר שבע צינזרה אירועים בחגיגות פתיחת השנה לסטודנטים הערבים, דבר שהביא לביטול החגיגות; מכללת ספיר ביטלה תערוכה בעקבות לחץ של "אם תרצו". אלו רק דוגמאות.

תגמול על שיימינג

כדי להבהיר עד כמה מתעתעת יכולה להיות התגייסות של א.נשי רוח, אמשיך בסיפור האישי שלי.

זהו סמסטר הסתיו ואני מלמדת סוציולוגיה. אני כבר מסומנת על ידי ההנהלה ומטורגטת היטב לסטודנטים על ידי ארגוני תמיכה ימניים. אל השיעור מגיעה קבוצת סטודנטיות שלא מפסיקות להתלהם. לדברי חברותיהן, הן באות רק לשיעורים שלי, כדי לעורר מהומה. כשאני מגיעה לתורתו של קרל מרקס, הן מקימות מהומה רבתי, כמצופה. סטודנטית אחת, שהוטרדה מהדברים, החליטה לדבר אל לב המתלהמות ולעורר בהן קצת אמפתיה. היא בחרה לעשות זאת באמצעות רפרט על שב"חים פלסטינים, לא פחות. כוונתה הייתה להציג את חייהם הקשים של מבקשי העבודה, ולהסב את תשומת הלב לניצול המובנה לשוק העבודה. אצלי כל אחת יכולה להעביר רפרט על מה שתרצה, ולזכות בנקודות ללא קשר לתוכן או לרמה. זו פרקטיקה שנועדה לתת גם לא.נשי "ימין" במה.

ברור לי שבאווירה שנוצרה, אם אאשר זאת, אפוטר לאלתר. "היי חכמה ולא צודקת", מזהירים אותי עכשיו שלוש פעמים בשבוע. מרצים בעלי משרות בטוחות ופנסיה, מציבים עצמם כסמל להצלחה של דרכם הנסגנית מול המאבק הילדותי שלי בטחנות הרוח. עכשיו, אולי, כבר ברור, שלא היתה שום חוכמה בעצות הללו, רק כניעה מבישה. מי שחושבת שיש פער בין חוכמה לצדק, נמצאת בעמקי הביבים של הפשיזם ולא יודעת זאת, בגלל שהיא לא חכמה. הלחץ לשתוק מלמד, כשלעצמו, על האווירה השוררת במכללה.

אין לי רכוש, אני חסרת דיור ויש לי חובות לבני משפחה. זהו מחיר ששילמתי, מבחירה, על הוראה חסרת פשרות, והוא משולם כבר 30 שנה. עכשיו יש לי משכורת קטנה, בחוג שהשקעתי בו את מיטב שנותיי, וציפורני הפשיזם וההשתקה כבר נעוצות בבשרי, מוכנות לחיסול ממוקד. אלא שנשבעתי לעצמי, עוד בגן הילדים, שפשיסטית לא אהיה, ולכן יש לי רק דרך אחת – התאבדות מקצועית. "כעיניים מול ההלך הדרכים נעצמות", כתב נתן אלתרמן. זו ההרגשה.

אני מאשרת את הרפרט. מרוב מהומה, הצגתו נמשכת עד להפסקה. בהפסקה, הסטודנטיות המתלהמות רצות להנהלה בטיעונים כגון: "המרצה מבקשת מאיתנו לבוא עם טיעונים למה מגיע ליהודים לכבוש את הארץ, ומי שיביא טיעון כזה, יקבל בונוס" ו"סטודנטית ערבייה יצאה בוכה מהכיתה בעקבות המהומה". לחברותיהן הסבירו כי המרצה הרגיזה אותן כל כך (להזכירנו: המרצה לא דיברה בשיעור), והן הוציאו את זה על הסטודנטית הערבייה, ולכן יצאה בוכה. למרות חוסר ההיגיון הזועק מתלונה זו, שהיה יכול ללמד דווקא על סערה קוגניטיבית בריאה, תלונה זו נרשמה כפשוטה בתיק האישי,  ומופיעה ללא עריכה בזימון לשימוע, שאוטוטו יגיע. הלהט לטיהור המכללה מסימפטומים של חשיבה וביקורת כה גדול, עד שאין זמן להתעכב על קטנות כגון תוכן התלונה. המטרה, בזמנים כאלו, היא איסוף תלונות.

למחרת, הסטודנטית הערבייה, הבוכה, מבקשת להעביר, בתגובה, רפרט על הנכבה. ממילא הלך עליי. אלא שהמתלהמות עורכות לה לינץ' וירטואלי בקבוצת הפייסבוק של הכיתה, והיא יוצאת מהקבוצה. לראשת החוג יש פתרון מבריק: היא לא מאשרת לסטודנטית הערבייה לדבר. האווירה לא מתאימה, לדבריה. במהלך השנה היא תשלח זימונים לשימוע לכל המרצות ששמן הולך לפניהן כביקורתיות, ותחליף את שיעורי הביקורת בתרגול מיינדפולנס. אני מספרת כל זאת, כי אותה ראשת חוג מרבה לדבר בזמן האחרון על הצורך של מדעי הרוח לטפח את ההומניזם, וזאת בהקשר המחאה שקמה בישראל. כאן אולי גם המקום להזכיר שרקטור האוניברסיטה העברית, שהיה בין המפקירים את קרולה הילפריך, המאשרים נקודות זכות על פעילות ב"אם תרצו", והשותקים על המתרחש בעיסאוויה שמתחת האוניברסיטה, מוצג בוויקיפדיה כעוסק בזכויות אדם.

בחוג אין עכשיו שום שיח, והרכזות, שעיקר כישוריהן בבירוקרטיה, פועלות כדי להביא לפיטוריי. זה לא קל אצלי, משום שאני מרצה מצטיינת, מתוקשבת כהלכה ובעלת מוניטין של שינוי תודעה אצל הסטודנטים. האווירה מלוכלכת ופוגענית, אך בסוף הגענו לאיזה הסכם.

באותו היום, סוף סמסטר האביב, פרסמה סטודנטית, בחשבון פיקטיבי בפייסבוק, פנייה למיודעינו "הצל", והכניסה בה שתי דקות מהשיעור שלי (בן שלוש השעות), שאותן הוציאה מהקלטה בזום. בקטע הזה נשמעת המרצה טוענת שיש חשיבות בחשיבה על המציאות, לפי מרקס, גם כשמתרחשים פיגועי טרור. "הצל", מסתבר, ערך קמפיין לא רע עם התלונה שהגיעה אליו, ועשרות אלפי עוקבים שיתפו את המסר הנורא.

יש למכללה רקטור, וגם נשיא. האחד כתב על עצמו שהוא עוסק בזכויות אדם, האחר – בחינוך. שניהם מפרסמים מיד הודעת תמיכה – ב"הצל": "אין ולא תהיה כל הבנה, קבלה או הכלה של אמירות שאינן יוצאות חוצץ נגד טרור", הם מכריזים, ומודיעים לכל עם ישראל שהמרצה פוטרה עוד לפני האירוע המביש. בהסתמך על דברי תומכיו החדשים, "הצל" עורך קמפיין שני, אלים יותר, ואני בורחת מהארץ לכמה ימים. לא המכללה ולא העיתון פונים אליי בבקשת תגובה. אנחנו עמוק בתוך מציאות שבה הנורמה "נעץ את כידוניך במאתגר/ת המוסכמות כפי יכולתך, והתענג על האקט", פושה באקדמיה ובתקשורת. זה קרה שמונה חודשים לפני הבחירות האחרונות.

לאחר פרסום הפוסט מטעם "הצל", דורשת ממני ראשת החוג לתת הקלות למבחן. הסטודנטים, לטענתה, כל כך כעסו על הדברים שאמרתי, עד שלא הצליחו להפנים את החומר. כשסירבתי, יצאה הודעה מהמכללה ש"עקב המצב המורכב בשיעוריה של ע', כל סטודנט שחפץ, יכול להשיג ציון 'עובר', בלי לגשת למבחן, ובלי להגיש עבודה". את הכניעה המבישה הזו לארגוני ימין קיצוני לא עשו אלו שהיום מחסלים את הפרדת הרשויות. עשו זאת ראשת חוג המרבה לדבר כיום על חשיבות ההומניזם במדעי הרוח, נשיא מכללה ורקטור העוסקים בזכויות אדם ובחינוך, תוך שכל המעורבים שותקים. החוג שלי הוא חוג לחינוך.

המכללה שלי לא לבד. במכללה אחרת לימדתי מורות ותיקות על ערכים אוניברסליים. אחת מהן התלוננה בפני ראשת החוג, וגם לזו היה רעיון מבריק: הפסיקי ללמד. מעכשיו, הכיני אותן לעבודת הסיום. זה היה חודש לפני סיום הסמסטר. במכללה אחרת (לחינוך) נתן מרצה שאלה במבחן, שממנה השתמע שטרוריסטים פלסטינים גם הם נכללים בהגדרה "פטריוטים", כפי שההגדרה נלמדה בקורס. הסטודנטים התלוננו ל"ישראל היום": "כיצד יעלה הדבר על הדעת?" הם שאלו, והיו בשוק. מה עשו נשיא המכללה וסגניתו? הודיעו כי השאלה שגויה, וכי הם יזמנו את המרצה לשיחה.

כך מכשירים היום מורים במדינת ישראל: מתגמלים אותם על שיימינג לערבים ולמאתגרי חשיבה, מונעים מהם חשיבה והשכלה, ונכנעים לכל דרישה אנטי אינטלקטואלית שהם מעלים בחסות ארגוני ימין קיצוני. הכשרת מורים כזו יכולה להניב רק תוצאה אחת: קריסת הדמוקרטיה ועליית שפיכות הדמים. זוהי התנהלות פושעת שזורעת הרס וריקבון לדורות הבאים באמצעות מורות שהוכשרו לתקוף כל סממן של מחשבה וביקורת.

חברות וחברים יקרים, נשיאות, ראשי חוגים, רקטוריות – בדקו אם אתם במקום הזה. כי אם התשובה היא "כן", טפלו בעצמכם בדחיפות, לפני שאתם יוצאים ויוצאות לרחובות ולתקשורת. את הפיגוע בחברה, לו נתתם יד, ממילא לא ניתן לבטל.