כך הפקירו את ד"ר הילפריך: השאלות המטרידות שנותרו ללא תשובה
בהנחה שהסרטון הופץ נגד רצונה של הקצינה, למה האוניברסיטה לא חוקרת מי צילם אותו ללא רשות בשטחה, מי הפיץ אותו, מי איים על דר הילפריך ולמה הקצינה לא הגישה תלונה? גם אם הפילו את הקצינה בפח, הקרבן האמיתי היא דר הילפריך
ביום שלישי ה-1 בינואר 2019 בשעה 14:30 החל בהר הצופים שיעור לתלמידי מוסמך, העוסק בתיאוריות ביקורתיות ושאותו מלמדת ד"ר קרולה הילפריך. אחת מהתלמידות בשיעור הינה מאסטרנטית, קצינה ועתודאית, ילידת התנחלות בגדה המערבית. רצה צירוף המקרים הקוסמי והקצינה היתה בנוסף פעילה מצטיינת ב"אם תרצו" אחרי שהצטרפה לאוניברסיטה בגיל 18 ב-2013. (על פי דובר צה"ל, היא חדלה להיות פעילה בארגון אחרי שהתגייסה ב-2015). את העובדה המעט מסקרנת הזו לא הצליחה משום מה לגלות הגברת הנכבדה יערה שפירא מהתקשורת הממסדית עתירת הממונים. הייתה זו התקשורת האלטרנטיבית הענייה שהצליחה לחשוף את הפרט הזה.
כך או אחרת, הקצינה בחרה על פי רוב להגיע לשיעור במדים של צה"ל. היא עשתה זאת מבלי שתיתקל בשום בעיה בשל כך – בוודאי לא מצד מורתה ד"ר הילפריך. בסיומו של השיעור הספציפי הזה – בערך בשעה 16:05 – פנתה ביוזמתה הקצינה למרצה הילפריך וחילוף הדברים הפרוזאי למדי ביניהן ארך בין שלוש לעשר דקות. ד"ר הילפריך – שעדיין לא נשמה לאחר שעה וחצי של הוראה – החלה ללמד שיעור נוסף מיד אחר כך (ב-16:30) בחלק אחר של הקמפוס. דקה ו-50 שניות – ערוכות לעילא ולעילא – מסך הצילום כולו של השיחה בין שתי הנשים שודר עוד באותו הלילה באופן בלעדי במהדורת החדשות של כאן 11 באחריותה של המוקיונית יערה שפירא.
את הטקסט הנוכחי לא רציתי לכתוב שכן האמנתי – ואני ממשיך להאמין – שישנם/ן רבים אחרים שחובתם המוסרית לכותבו גדולה לאין ערוך מזו שלי. אחרי הכל, איני עובד של האוניברסיטה העברית, איני חבר בארגון המרצים שלה וגם איני מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות בסיפור. להבנתי את הטקסט הנוכחי היו צריכים לכתוב באופן רשמי ראשי האוניברסיטה העברית ו/או ארגון הסגל האקדמי הבכיר ו/או חבר או חברה בארגון הסגל. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
באתר ארגון המרצים לא כתוב דבר על המקרה גם ברגע זה. המכתב המינורי ששלח הארגון לראשי האוניברסיטה ב-7 בינואר – לא פחות משבוע שלם לאחר תחילת צייד המכשפות – לא פורסם משום מה בשום במה ואפילו לא הועלה לאינטרנט. הוא נשלח ברשימת תפוצה פנימית בלבד לחברי הארגון כאילו לא נפל דבר בחברה הישראלית ביחס למרצה אחת שהיא חברת הארגון. בה בעת המכתב שהפיצה האוניברסיטה לאחר פרסומה המביך של המודעה בתשלום, מתעלם מכל הסוגיות החשובות באמת. בהינתן מצב העניינים העגום הזה, לא מפתיע כלל שהתחושה הרווחת בקרב הציבור הישראלי, שבועיים לאחר האירוע, היא שהעניין "מוצה", ש"יאללה, לעבור הלאה". כל זה בלי שהתבררו אפילו הפרטים הבסיסיים ביותר ביחס לאירוע.
מה שארע ב-1 בינואר 2019 בין השעות 16:30 ל-18:30 נותר עלום ומסתורי עד לרגע זה ממש. לתלמידי התוכנית לתרבות הוסבר כך: בשעה 18:30 הגיעה הקצינה לשיעורה של ד"ר ניקול הוכנר, שהיא ראש תוכנית הלימוד שבה היא לומדת. [גילוי נאות: הכותב למד לתואר ראשון בירושלים לצידה של ד"ר הוכנר אך לא שוחח עימה יותר משני עשורים]. באמצע השיעור של הוכנר היא עזבה את הכיתה בסערת רגשות. כך כתבה ד"ר הוכנר בדו"ח שהיא וצוות התוכנית האקדמית שלה כתבו על האירוע:
בסיום השיעור בשעה 20:00 מצאתי אותה בחוץ ודיברתי ארוכות איתה. היא אמרה לי ואני זוכרת היטב "ניקול, לא רציתי את זה, ביקשתי מהם לא להפיץ, לא רציתי שזה יגיע לחדשות" ואני [ד"ר הוכנר] לא הבנתי בכלל על מה היא מדברת. היא הייתה נסערת כנראה משום שקיבלה הודעה שהולכים לפרסם את הנושא.
בדו"ח הסבירה ד"ר הוכנר עוד:
אמרתי לה "בואי נדבר ותסבירי לי מה קרה כי אני לא מבינה על מה את מדברת" והיא סיפרה לי שהתווכחה עם קרולה ומישהו צילם ושלח לחדשות. היא טענה שהיא לא מכירה את מי שצילם אבל שהיא ביקשה מדוברות צה"ל שלא להגיב. היא הבהירה שהיא לא מכירה את הגורמים שצילמו והתחננה שלא להפיץ את הסרטון […]. באותו ערב היא עוד שלחה לי את הדוא"ל שבה היא אמרה שהיא דואגת לקרולה ומתנצלת על הכל. באותו ערב כתבתי לדיקנים דוא"ל ובו אני נתתי גיבוי מלא גם לקרולה וגם לה מתוך הנחה שההסרטה נגנבה מאחורי גבן של שתיהן. […]
כדי להקל על הדיון הבה נניח שהקצינה אכן דיברה אמת ושהיא באמת לא ידעה על פעולת הצילום וההקלטה. נניח זאת חרף העובדה ש"אם תרצו" הוא במובנים מסוימים חברת הקלטות בע"מ של מרצים – לא רק במסדרונות אלא גם בכיתות הלימוד עצמן. נזכיר שעד לרגע זה שום גוף אוניברסיטאי או חדשותי לא וידא את מה שהיא טוענת. במילים אחרות, שבועיים לאחר המקרה – למרות הכיסוי התקשורתי אדיר הממדים – האוניברסיטה, המדיה הישראלית, "אם תרצו" ו/או המאסטרנטית-הקצינה עצמה לא פרסמו את גרסתה המלאה למאורעות. אלא שגם תחת הנחת אי-הידיעה שלה, חובה לשאול
- כיצד בדיוק ידעה הקצינה כבר לפני השעה 19.00 שקיים סרטון שהיא מעורבות בו?
- כיצד נודע לדובר צה"ל על הסרטון?
- כיצד בדיוק – ומתי בטרם השעה 19:00 – נודע לקצינה עצמה שדובר צה"ל מודע לסרטון?
- בפני מי פרשה הקצינה את תחנוניה שהסרטון, שצולם לכאורה ללא ידיעתה, לא ישודר?
- מיהם האנשים והגופים שסירבו בסדיזם ישראלי מוכר להיענות לתחינותיה (של חברת "אם תרצו" לשעבר)?
- בהינתן שהקצינה עצמה נפגעה מאוד מכל מה שארע – ודאי אישית, אבל אולי גם אקדמית – האם היא עצמה כבר הגישה תלונה, במשטרה ו/או לראשויות האוניברסיטה, על מי שהקליט/ה אותה בלא ידיעתה?
- האם הגישה הקצינה תלונה כלשהי על האנשים והגופים, שאחראים על שידור הסרטון בניגוד גמור ומובהק לרצון שהיא הביעה בפניהם – יהיו אלו הצלם/ת האלמוני/ת האמיץ, תאגיד "כאן" ו/או "אם תרצו"?
גם אם הקצינה, פעילת "אם תרצו" (בעבר לכל הפחות), היא קורבן של כל שאירע, וגם היא אכן נמצאת בלחץ אדיר ומתקשה לתפקד, כפי שכתב ניסני באחד הפוסטים שלו, ברור שהקורבן האולטימטיבי של ההתרחשות כולה הוא אחד ויחיד: עובדת האוניברסיטה ד"ר קרולה הילפריך. הכל יודעים שכעובדת האוניברסיטה היא קיבלה איומים משכניהם האידיאולוגים של יגאל עמיר וברוך גולדשטיין, הן בתוך הקמפוס והן מחוצה לו, וזאת בשעה שעובדתית הילפריך חפה מכל פשע. ניכר שעמיתיה של הילפריך באוניברסיטה, ארגון המרצים שאמור להגן עליה, הנהלת האוניברסיטה שלה (ואולי גופים ואנשים פרטיים אחרים) – לא טורחים כבר שבועיים ימים לעשות בעניינה הרבה (כולל מחקר עובדתי בסיסי), וזאת כדי להעניק מענה מסודר לשאלות פשוטות:
- איך הגיעו והתגלגלו הדברים לאן שהגיעו עד לכדי איומים באלימות ומי בדיוק אחראי לאיומים על מרצות חפות מפשע?
- מיהו/י בדיוק הסטודנטי/ית ה"פטריוט/ית" שצילם/ה את האירוע בתוך שטחו של הקמפוס, שעליו אחראית הנהלת האוניברסיטה ומחלקת הביטחון שלה?
- מי העביר/ה את הסרטון ל"אם תרצו" לבחינתו של תום ניסני (שהורחק בעבר על ידי המשטרה מהר הבית כדי למנוע "פגיעה חמורה בביטחון הנפש והרכוש") ו/או העבירו ישירות לבדיחה הידועה בציון בשם 'עיתונות'?
- מי ערך/ה את סרטון המקור המלא כך שזהותה של החברה המצטיינת ב"אם תרצו", הסטודנטית והקצינה במדים, תיוותר כל העת מוסתרת מאחורי העמוד?
- איך ידע המצלם/ת להיות נוכח/ת ברגע הנכון במקום הנכון? (הדיסציפלינה 'סטטיסטיקה' הייתה מתקשה להעניק הסבר שהוא סטטיסטית מובהק-מספיק לצירוף מקרים כה מסקרן).
- מי בדיוק סירב לבקשתה של הקצינה לא לפרסם את הסרטון?
- איך למדה הקצינה על עצם קיומו של סרטון שהיא מופיעה בו?
- מי – אולי אפילו בנוסף לקצינה? – שזף את עיניו בגרסתו המלאה של הסרטון וזאת בטרם מישהו ערך אותו באופן מגמתי על מנת לפגוע אנושות בעבודתה, ולגרום לפיטוריה, של מרצה חפה מפשע? (הערה: על העצומה לפיטוריה של המרצה הספיקו כבר לחתום לא פחות מ-50 אלף קורבנות של הפייק ניוז שהפיקה יערה שפירא, שלא למדה דבר מחטאיה של המקליטנית אילנה דיין כלפי השרברב ופעיל זכויות האדם עזרא נאווי).
האם גרסתה של הקצינה שונה באופן מהותי מהגרסה הרשמית שסיפק ידידה תום ניסני, שהסביר שזו הייתה היא, הקצינה, שסיפרה מלכתחילה שהילפריך תקפה אותה ואחזה בידה בחוזקה? אין ברירה אלא לזכור ולהזכיר שהקצינה וניסני עבדו ביחד בעבר ב"אם תרצו": היא צילמה והוא כתב מכתבי תלונה בהתבסס על תצלומיה.
ואולי החשוב מכל: האם דרושה אלימות פיזית-ממש כנגד מרצה באוניברסיטה בטרם גופים אוניברסיטאיים רשמיים יואילו ברוב טובם לספק לסטודנטים ולעובדים שלהם – שלא לדבר כלל על הציבור הישראלי משלם המיסים – תחקיר מסודר ומלא באשר למה שאירע בשבועיים האחרונים , ובמיוחד בשעתיים שבין 16:30 ל-18:30 ב-1 בינואר? כיצד אירעה הידרדרות כה מואצת במדרון האלימות? היכן ההגנה הבסיסית ביותר על חפות וחפים מפשע? כל מה שניכר כרגע הינן הפקרות והפקרה בשעה שאנשי "אם תרצו", על מקורביהם בעיתונות ובאקדמיה, הם שקובעים את סדר היום והדיון עליו בלא כל מענה רציני.
ד"ר שיקו בהר הוא בעל תואר בוגר ומוסמך-מחקרי מהאוניברסיטה העברית (הטקסט מפורסם במקביל בבמה "פרספקטיבות של שמאל מזרחי").
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן