מוות על רקע מעמדי-אתני-לאומי: הזירה המופקרת של ענף הבניה
ערימת הגופות עליהן נבנים בתינו הולכת וגדלה. אבל זו לא גזירת גורל. לבעיות של ענף הבניה יש היסטוריה ארוכה, אבל גם פתרונות. והכל מתחיל בארגוני העובדים
כותרות העיתונים זועקות, משדרי החדשות ברדיו ובטלוויזיה מעבירים עדכונים כל שעה ומשרד העבודה והרווחה מכנס ישיבת חירום וההסתדרות והמעסיקים מכריזים על "שנת הבטיחות". מה נדרש בשביל להעלות את שגרת הפגיעות והמוות בענף הבניין אל ראש סדר היום החברתי במדינה? כנראה שרק מותם של עובדים ישראלים-יהודים, כפי שקרה בשבוע שעבר ביבנה, שבמותם ציוו לנו את החובה להיאבק לשינוי המצב בענף הבניין.
ענף הבניה בישראל הוא זירה מופקרת, אשר מזה עשרות שנים זוכה לתשומת לב מעצבי המדיניות רק כאשר נדרשת הממשלה לקידום בנייה מהירה וזולה – עבור עולים חדשים בשנות ה-90 או עבור הזוגות הצעירים של מעמד הביניים המצטמק. בין לבין אנחנו לא שומעים על המתרחש בענף – לא על העוולות הקורות בו השכם והערב ולא על המאבקים העיקשים נגדן. יש לזה סיבות "טובות" – אנחנו בדרך כלל לא מתעניינים באנשים או בתהליכים החברתיים שמסתתרים מאחורי המוצרים אותם אנחנו צורכים. במקרה הזה, ההתעלמות נוחה עוד יותר כי מרבית אלו הבונים לנו את הדירות אינם תושבי ישראל אלא פלסטינים ומהגרי עבודה ממדינות שונות. המוות הטרגי של ארבעת העובדים הישראלים בתאונת המנוף ביבנה הוא הזדמנות חשובה לחשוף ולו במעט את חלק ממה שקורה בענף הבניין.
שוק פרוץ
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נהנה ענף הבניין מיוקרה יחסית, שנבעה בין השאר מהשקעה ממשלתית אדירה, שבאה לידי ביטוי גם בבעלותה על חברות בנייה שהעסיקו עובדים באופן ישיר (ולא דרך קבלני משנה). אולם מצב זה החל להשתנות כבר במהלך שנות ה-50, עם התפתחות העסקה קבלנית של עובדים, בעיקר פלסטינים אזרחי ישראל ושינוי הדרגתי של מעורבות המדינה בענף. שינוי משמעותי התרחש בשלהי שנות ה-60, כאשר הצטרפו לענף הבניין העובדים הפלסטינים שנכנסו לישראל בהמוניהם לאחר מלחמת 1967 (תחת מדיניות "ההכלה הכלכלית" שהוביל משה דיין) והפכו תוך שנים אחדות לקבוצת העובדים הגדולה בענף שהועסקו כעובדים זולים יותר, בעלי כוח מיקוח נמוך פי כמה.
תהליך אוסלו והשלכות המגעים להיפרדות מדינית מהשטחים הובילו לכניסה מסיבית של מהגרי עבודה ממדינות מזרח אירופה ומזרח אסיה, כתחליף לעובדים הפלסטינים (אבל אלו האחרונים חזרו לענף במהרה). היום מהוות קבוצות אלו את החלק הארי בענף בכלל ואת הרוב המוחלט בעיסוקים המסוכנים, הקשים והמלוכלכים בענף הבניין (מה שמכונה בעגה המקצועית – "העבודות הרטובות") בפרט.
עובדים אלו, אשר קיומם כאילו נסתר מן העין, מיוצגים על ידי ארגוני העובדים בישראל עוד מהתקופה הטרום-מדינתית, על ידי ההסתדרות הכללית ובשנים האחרונות גם על ידי ההסתדרות הלאומית ומען (שני האחרונים – ארגוני עובדים קטנים ושנויים במחלוקת). אולם הדעה הרווחת וממצאי המחקר האקדמי גורסים שייצוג זה של עובדי הבניין לא מוסיף להם הרבה, היות וארגוני העובדים עושים מעט מאוד לטובת אכיפה של תנאי העבודה וההסכמים הקיבוציים החלים על העובדים באופן גורף. מחקרים שנערכו בשנות ה-80, ה-90 וכן במהלך שנות ה-2000 מראים כי על אף הייצוג של העובדים והסדרת שוק העבודה באמצעות מו"מ קיבוצי, מתנהל ענף הבניין כשוק פרוץ, בעוד ארגוני העובדים, המעסיקים והמדינה מרחיקים ידיהם מעיסוק בבעיות הרבות הקיימות בו.
מחקר נוסף שנערך בימים אלה במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א (במסגרת פרויקט Trafflab – Labor Perspective to Human Trafficking) על ידי ד"ר הילה שמיר והחתום מטה, חושף את האופן בו היעדר האכיפה המדינתית של זכויות העובדים ופעילותם הנמוכה של ארגוני העובדים מייצרים למעשה שוק פרוץ בענף הבניין, במסגרתו קל ונוח לנצל עובדים ולהעסיקם בתנאים שמפרים את רוב זכויותיהם כעובדים. הגבלות על הניידות של עובדים לא-ישראלים בענף (שמצרות את יכולתם לעבור בחופשיות בין מעסיקים) מחלישות את מעמדם ומקשות על יכולתם לעמוד על תנאי העבודה והבטיחות המחייבים והמתאימים. הגנות החוק וההסכמים הקיבוציים קיימות על הנייר בלבד וייצוגם של עובדי הבניין חשוב לשחקנים שפועלים בענף, אולם אך ורק על מנת לאפשר את הפעילות השוטפת של הענף והמשך בניית הדירות עבור תושבי המדינה גם במחיר חייהם, תנאי מחייתם וזכויותיהם של עובדי הבניין.
ארגוני העובדים הסתפקו עד כה בייצוג מרוחק ופטרוני של עובדי הבניין, שהרחיק אותם מהעובדים ואת העובדים מהם ובעיקר – תמך בעצימת העיניים הקולקטיבית לתופעות המתרחשות בו. תקנות בטיחות מדינתיות מיושנות, שאינן מתעדכנות; הסכמים קיבוציים שנחתמים ברמת כלל הענף, ללא התארגנות אותנטית משמעותית של העובדים וללא שיתוף שלהם; הזנחה פושעת של תחום ההכשרות המקצועיות בענף (המנוהל לכאורה באופן משותף ע"י המדינה, המעסיקים וההסתדרות הכללית); והיעדר אכיפה של תנאי העבודה הקבועים בחוק ובהסכמים. נושאים אלו הוזנחו לאורך העשורים האחרונים – על ידי ארגוני העובדים, כמו גם על ידי ארגוני המעסיקים שאחריותם להזנחה אינה פחותה.
כל אלו הם הבסיס לכמות הנפגעים האסטרונומית, שלא ניתן להתייחס אליה אלא כהפקרת חייהם של עובדי הבניין.
מערך האינטרסים הזה אינו חדש, ובהתאם תאונות העבודה אינן תופעה חדשה והן מאפיינות את ענף הבניין בישראל מזה שנים כהיבט נוסף של היעדר הפיקוח המדינתי, אוזלת ידם של ארגוני העובדים וכן חולשתם החברתית-פוליטית של העובדים – מהגרי עובדה זמניים ופלסטינים תושבי השטחים. עשרות אלפי עובדים בענף לא זוכים לתנאים בסיסיים, כמו ימי חופש, דמי מחלה, או ביטחון פנסיוני ראוי, על אף שתנאים אלו מעוגנים בחוק ובהסכמים קיבוציים מזה עשרות שנים. דוחות של הביטוח הלאומי משנות ה-80 וה-90 מראים כבר אז על שיעור הנפגעים הגבוה ועל עשרות ההרוגים בכל שנה בתאונות עבודה בענף. נתוני הביטוח הלאומי שנחשפים דרך ארכיון המדינה מלמדים על שגרתיות המצב, שרק בשנתיים האחרונות זוכה להתייחסות תקשורתית. כך לדוגמה, בשנים 1987-1993 נהרגו בענף הבניין בממוצע מעל 32 עובדים בשנה. מצער לשמוע שמאז אנחנו דורכים במקום (או למצער – אף מגביהים את ערימת הגופות עליהן נבנים בתינו).
בהיעדר פעילות של ארגוני העובדים, נוצרה המודעות הציבורית הודות לפעילותם של ארגונים ויזמים חברתיים (בהובלה המרשימה של "קו לעובד" ועו"ד הדס תגרי) בשנים האחרונות. אולם בפעילות זו לא נמצאת התשובה המלאה. זו טמונה בעבודתם של ארגוני העובדים, שתפקידם ההיסטורי (והנוכחי!) הוא לייצג את העובדים הללו, להשמיע את קולם ולהיאבק בכל הכוח למען צרכיהם – הפרטניים אך בעיקר הקולקטיביים – למען חייהם ולמען חברה טובה יותר, בה עובדים לא צריכים לחשוש לחייהם בגלל צורכם בפרנסה.
להפוך את העובדים לשחקנים משפיעים
תמונת המצב המתוארת לעיל אינה גזירת גורל אלא בחירה פוליטית של השחקנים החזקים ביותר במשק הישראלי ובידיהם לשנות זאת. על אף היחלשותם של ארגוני העובדים בעשורים האחרונים – בישראל כמו גם בעולם המערבי כולו – מראים מחקרים רבים שבידי ארגוני העובדים יש כלים רבים להמשך השפעה על שוק העבודה ועל המשק כולו. לא זאת בלבד, ארגוני העובדים שעומדים בפני אתגרים הולכים ומתרבים, מראים בשנים האחרונות סימנים של "התחדשות" חשובה ומרתקת. כדוגמא, בעשור האחרון פעלו ארגוני עובדים בישראל לארגן מעל מאה אלף עובדים שלא היו מאורגנים בעבר – בחברות כמו "פלאפון", "Yes" ו"פסגות" – ובכך תרמו רבות לצמצום אי-השוויון ולשיפור מעמד העובדים בה בישראל. ארגוני העובדים יודעים להוביל שינוי גם בדרכים אחרות וקידמו העסקה ישירה של עובדות ניקיון והעלאה של שכר המינימום.
ארגוני העובדים יודעים גם לפעול לטובת העובדים בענף הבניין. כך לדוגמה פועל ארגון "מען" באמצעות פעילות שטח מרשימה לחיזוק המודעות של עובדי בניין פלסטינים לזכויותיהם ובעיקר לכללי הבטיחות הבסיסיים בענף. ההסתדרות הלאומית ארגנה בשנים האחרונות את מהגרי העבודה בענף (באופן שמעורר עד היום מחלוקות רבות) ואף מפעילה קו חם עבור עובדי בניין דוברי סינית. ההסתדרות הכללית שיפרה את אכיפת הזכויות הכלכליות של עובדים פלסטינים ואף החלה לאחרונה להיאבק למען בטיחות העובדים בעבודה. אולם כפי הנראה פעולות אלו אינן מספיקות (וזאת בלשון המעטה).
בנוגע לשיפור הייצוג, התנאים והבטיחות של עובדי הבניין יש ללמוד מארגוני עובדים ברחבי העולם, שפועלים ללא לאות לייצוג מהגרי עבודה בענף ומשקיעים משאבים רבים בחיזוק הסולידריות בין עובדים מקומיים למהגרי עבודה. מתוך ניסיון זה, המתועד רבות במחקר, אציע כאן רק מספר נקודות מרכזיות:
את עובדי הבניין יש לארגן באופן שיכיל אותם בעיצוב המדיניות בענף, יהפוך אותם לשחקנים משפיעים בצעדי האכיפה של מדיניות זו ויחזק את יכולתם לנהל מו"מ על תנאי עבודתם; על ההסתדרות הכללית, שמובילה את ייצוג העובדים במדינה בכלל ובענף הבניין בפרט לשלב ידיים עם השחקנים השונים הפועלים בענף לרפורמה בתחום ההכשרות המקצועיות; על ארגוני העובדים להיאבק ללא מורא למען השקעת משאבים רבים באכיפה מדינתית וכן לפעול באופן עצמאי לאכוף את זכויות העובדים ואת התקנות ותנאי העבודה; ולבסוף – ארגוני העובדים נדרשים להתייחס אל העובדים המוחלשים בענף הבניין כאל עובדים בכל ענף אחר, כדוגמת עובדי ענפי הסלולר, הכבלים והפיננסים הזוכים מהם (ובצדק רב!) ליחס מחבק ועוטף בשנים האחרונות. הרי אלו גם אלו שותפים בבנייה ועיצוב של החברה בה אנו חיים (וכן משלמים לאותם ארגוני עובדים – דמי חבר ודמי טיפול – מזה שנים רבות).
שיפור תנאי העבודה בתחום השכר, התנאים הסוציאליים אבל בייחוד – ההכשרות המקצועיות והאכיפה של התקנות וההסכמים הינם צעד הכרחי, אשר בלעדיו יאבדו השחקנים השונים בענף את מעט הלגיטימציה שעוד נותרה להם. הזוגות הצעירים המחכים לדירות אולי יסלחו להם, אבל ההיסטוריה תשפוט אותם לחומרה והביקורת החברתית (ויש לקוות שגם המשפטית) לא תחסך מהם.
ד"ר אסף בונדי הוא עמית ליידי דייויס לפוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית וחוקר עמית בפרויקט Trafflab באוניברסיטת ת"א.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן