לא בודקים, לא מוצאים: בין שתי חקירות עובר קו עקום אחד

בלילה שבין 10 ל-11 במאי 2021, לפני שנה וקצת ורגע אחרי שהתחיל "מבצע שומר חומות", נורו בלוד שלושה אזרחים ערבים: קליע של אקדח פגע בלבו של מוסא חסונה והרג אותו במקום. עוד שניים נפצעו באותו מקום ובאותה שעה. היורים היו יהודים, שהעידו אחר כך כי ירו כדי להגן על חייהם.

אלא שהנסיבות המדויקות של האירוע, ובכלל זה זהות הפוגעים בהרוג ובפצועים, לא התבררו עד עצם היום הזה. הגורמים האחראים על החקירה הזדרזו לקבל את גרסאות היורים וקבעו שהירי היה בבחינת הגנה עצמית. אלא שלעולם אסור להסתמך רק על עדויות היורים, במיוחד כאשר קיימים חומרי חקירה משמעותיים לגבי מה שהתרחש באותו לילה: עדי ראייה, סרטונים וגם ראיות פורנזיות מכלי הנשק שבהם ירו.

מדוע, אם כן, התקבלה החלטה לפני שהחקירה מוצתה, לפני שכלל חומרי החקירה נבדקו? לאלוהי הפרקליטות הפתרונים. נכון שהתרגלנו לכך שרשויות החוק והצדק מבדילות בין דם לדם, ובכל זאת, נדמה שבפרשה זו התמיהות כפולות ומכופלות.

במהלך חקירת הירי בחסונה ובחבריו קרתה תקלה יוצאת דופן. מצלמת הווידאו המשיכה לצלם אחרי שהחקירה הסתיימה. ככל שזכור לי, זה אירוע חריג. קרה שמכשירי הקלטה בחדרי חקירות הפסיקו לעבוד דווקא כשהיה חשוב מאוד שיפעלו, ראו המקרים של סלימאן אל עביד, רומן זדורוב ואפילו שלמה פילבר. אבל כאן זה היה הפוך: המצלמה קלטה שיחה בין שוטרים שחקרו את הירי.

בסרטון, שפורסם בערוץ 12, רואים ושומעים שוטרת המתלוננת על כך שראש מעבדת הנשק במחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ) סירב לבקשתה לבצע בדיקה מידית של כלי הנשק שירו באותו לילה, אף שזו בדיקה מקובלת ונחוצה מאוד בחקירה של רצח.

השוטרת סיפרה שראש מעבדת הנשק אמר שלא יבדוק אפילו קליע אחד (כנראה שהתכוונה לקליע שהוצא מהלב של המנוח-א"ל), עד שיהיה כתב אישום בתיק. סופו של דבר, ואחרי ויכוח, הסכים רק שהיא תשלח לבדיקה את האקדח של החשוד המרכזי. לפי השוטרת, ראש מעבדת הנשק אמר לה כי "אני לא בודק שום מוצג בתיק הזה, אני גם תושב לוד", כאילו יש ניגוד עניינים בין היותו תושב לוד לבין יכולתו לחקור את הקליע. ככל הידוע, במשטרה לא נערך בירור עם ראש מעבדת הנשק בקשר לאמירות האלה.

בסופו של דבר, נכתב דו"ח בדיקה חלקי, אחרי שלושה שבועות, והושלם שבועיים לאחר מכן. באשר לקליע שהוצא מלבו של חסונה נכתב ש"לא נמצאו [עליו] סימנים על מנת לקבוע שנורה או לא נורה מאקדח 'גלוק' (השייך לחשוד המרכזי-א"ל)". במילים אחרות, מעבדת הנשק קבעה שהממצאים מהזירה לא מאפשרים לגלות מי ירה בחסונה.

הקביעה מעלה, לפחות, שתי תהיות. הראשונה היא האם באמת אי אפשר לקשור קליע שהוצא מהלב לאקדח שממנו לכאורה נורה. הלב הוא רקמה שרירית, שאינה אמורה לגרום נזק לחפץ מתכתי שפגע בה במהירות די גבוהה. גם צלעות בית החזה, שאולי הקליע פגע באחת מהן, אינן עצמות קשות במיוחד. בנוסף, וחשוב מכך, איך אפשר לדעת שתוצאות הבדיקה לא הושפעו מדעתו הנחרצת של ראש המעבדה נגד נחיצות ביצועה, ומניגוד העניינים שהוא לכאורה הצהיר עליו כתושב לוד.

הנחקרים שוחררו למחרת השיחה של השוטרת עם ראש המעבדה, וחמישה חודשים מאוחר יותר התיק נסגר בנימוק שהירי בוצע מטעמים של הגנה עצמית. עו"ד נרימאן שחאדה-זועבי מארגון עדאלה כתבה ערר מפורט וברור נגד ההחלטה לסגור את התיק, אך ניסיון העבר מלמד שהסיכוי שהערר יתקבל  קלוש למדי.

אום אל חיראן: "אין צורך" לבדוק תרמילים

מקרה זה מזכיר מאוד חקירה נוספת של ירי באזרח ערבי ישראלי, שהסתיימה בלא כלום: הירי ביעקוב אבו אל-קיעאן באום אל חיראן. לכאורה האירוע באום אל חיראן חמור יותר, משום שנהרג בו גם שוטר, ארז עמדי לוי, אולם גם שם החקירה לא מוצתה. למיטב הבנתי, גם בחקירת הירי באום אל חיראן היתה מעורבות חריגה של ראש מעבדת הנשק (אין שום ודאות שמדובר באותו אדם), וגם מח"ש לא הפגינה דבקות מיוחדת במטרה לפענח מה קרה.

בתמצית, בגופו של אבו אל קיעאן נמצאו שתי פגיעות ירי. קליע אחד פגע בברך ימין ונתקע שם, והשני פגע בגב, יצא דרך החזה, ובדרכו קרע עורק. הדימום המשמעותי שיצר הקליע הזה גרם למותו של אבו אל-קיעאן.

גם בפרשה זו הועברו למעבדת הנשק תרמילים, קליע וחלקי קליע. גם אז המעבדה קבעה שאי אפשר לדעת מאיזה נשק נורה כל אחד מהם. לא פקפקנו בתוצאות הבדיקה, ועכשיו מתברר שאולי שגינו. על יסוד מה שקרה בפרשת חסונה, מי יתקע לידינו שאכן בוצעה בדיקה אובייקטיבית במקרה של אבו אל-קיעאן? יתר על כן, ואף חמור מכך, גם בעניין אבו אל-קיעאן ראש מעבדת הנשק היה מעורב לכאורה בניהול החקירה.

פרקליט המדינה קבע שאי אפשר לדעת מתי ובאיזה סדר פגעו הקליעים באבו אל קיעאן, האם נפגע מהירי לפני או אחרי שהרכב שנהג בו דרס את השוטר. לפי כל הראיות שנאספו – ממצאי המעבדה הניידת שאספה את התרמילים בשטח, מסקנות הנתיחה של המכון לרפואה משפטית, הסרטונים של השוטרים והאזרחים שצולמו באירוע וגרסאות השוטרים במח"ש – הטענה שלי היא שהקליע פגע בברכו של אבו אל-קיעאן לפני הדריסה, והירייה שגרמה למותו נורתה אחרי הדריסה.

אלא שהתרמילים, שהיו אולי יכולים ללמד מהיכן נורה הקליע שפגע בגבו, לא נבדקו. בחומרי החקירה נמצא מזכר של מח"ש, שבו נכתב שבהתייעצות עם ראש מעבדת הנשק הוחלט שאין צורך לבדוק חמישה תרמילי רובה 16M, שנמצאו על השביל הראשי שבו נסע הרכב של אבו אל-קיעאן.

אולם בסרטונים שהשוטרים צילמו בשטח בזמן האירוע, כמו גם בסרטון שצולם מהמסוק המשטרתי, רואים שבדיוק מהאזור הזה נורו יריות לעבר מכונית ה"טויוטה" של המנוח, בזווית שמתאימה לממצא של המכון הפתולוגי באשר לפגיעה בגב.

ולפיכך נשאלת השאלה מדוע לא בוצעה בדיקה פשוטה, אמינה וקצרה, שיכולה היתה לפתור את התעלומה? ומדוע מח"ש בכלל התייעצו עם ראש מעבדת הנשק בסוגיה חקירתית, שנמצאת בתחום אחריותם המובהקת? הרי חוקרי מח"ש לא ביקשו את חוות דעתו באשר ליכולתו לבדוק ממצאים. זו אכן מומחיותו. הם התייעצו אותו האם בכלל יש צורך לבדוק את הקליעים. האם ייתכן שגם במקרה של אבו אל-קיעאן, ראש מעבדת הנשק "ייעץ" לא לחקור את הקליעים?

ההיגיון אומר שמשפחות אבו אל-קיעאן וחסונה צריכות לבקש עכשיו את הראיות ואת כלי הנשק ולשלוח אותם לבדיקה במעבדה עצמאית, אולי בחו"ל. יש להן הרי זכות מלאה לדעת מה בדיוק קרה ליקיריהם, במיוחד במקרה שבו העובדות טושטשו באופן הזה.

מצופה שראש מעבדת הנשק, הגורם המקצועי היחיד בארץ שמוסמך לבדוק ראיות שמקורן מאירועי ירי, לבצע את תפקידו בלי משוא פנים. כך לפחות אנחנו מקווים ורוצים להאמין. בדו"ח חלקי של ועדת דנציגר לעניין הרשעות שווא יש התייחסות לצורך, שמוכר כבר שנים רבות, לאפשר לגורמים חוץ משטרתיים לבצע בדיקות של ראיות פורנזיות, כמו ראיות שמקורן בכלי נשק, נתיחה שלאחר המוות וכו'.

אולם נדמה שוועדת דנציגר התייחסה לטעויות אנוש בתום לב. היא כנראה לא סברה שעלולות להיות טעויות שנעשות בכוונת מכוון במטרה לשבש את החקירה, אולי משום שייתכן שהמצב הנוכחי נוח ומתאים לרשויות החקירה והצדק.

 אריאל לבנה הוא ד"ר לקרימינולוגיה שכיום שוקד, עם בתו, הבמאית רוני ליבנה ובתמיכת קרן יהושע רבינוביץ', על סרט דוקומנטרי, "פיגוע ללא מחבל", אודות פרשת אום אל חיראן.