ירושלים זקוקה לפיתרון מדיני, ולא להתערות מדומיינת של הפלסטינים

הניסיון לתלות את המשבר האלים שמתחולל בירושלים בשנה האחרונה בקיפוח ואפליית תושבי מזרח העיר חוטא להבנת המציאות: ירושלים לא בוערת בגלל היעדר בתי ספר, תשתיות קורסות או אפילו הריסות בתים; מה שמבעיר את ירושלים הוא הסכסוך הלאומי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אביב טטרסקי

לקראת יום ירושלים הקרב ובא, מן הראוי שנשאל איזה מענה אנחנו מציעים למשבר האלים השורר בעיר כבר קרוב לשנה. יש מי שמכירים באפליה המתמשכת ממנה סובלים תושבי מזרח ירושלים ותולים בה את הסיבות לזעם ולאלימות המגיעים מכיוונה של האוכלוסיה הפלסטינית בעיר. המענה שהם מציעים הוא כזה של צמצום פערים והפסקת האפליה. זה גם המענה שמציעים – לפחות ברמה ההצהרתית ורק אחרי כמויות סיטונאיות של "יד קשה" – אנשי ימין שלא מסתירים שעבורם המוטיבציה המובילה היא זו של סיכול חלוקתה של העיר. אלא שהמניעים הישירים לגל האלימות שהחל בקיץ האחרון לא היו קשורים להיעדר בתי ספר, תשתיות קורסות או אפילו הריסות בתים: הרצח של מוחמד אבו ח'דיר, המלחמה בעזה והלחצים של תנועות המקדש – כולם מרכיבים שבלב הסכסוך הלאומי – הם אלו שהבעירו את התבערה.

בסכסוך הישראלי-פלסטיני של היום המציאות בירושלים ייחודית. שכן רק בירושלים חיים מאות אלפי פלסטינים בחיכוך יומיומי עם ישראלים ועם השלטון הישראלי: בעזה אין נוכחות ישראלית וכך גם בשטחי A ו-B (זולת פלישות צבאיות שעם כל חומרתן רוב היומיום מתנהל בלעדיהן). ואילו בשטחי C הנמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה אין ריכוזי אוכלוסיה פלסטינים גדולים שיכולים לנהל מאבק שיאתגר את ישראל. המציאות הזו מאפשרת לישראל ללכת עם ולהרגיש בלי (כיבוש). ירושלים היא המקום היחיד שבו ישראל לא הצליחה "להתנתק", ולכן היה זה רק צפוי שדווקא בירושלים תתפוצץ אשליית ה"רסיס בישבן".

כלומר, גם לו זה היה תלוי בפלסטינים בלבד, לירושלים לא יהיה פתרון זולת פתרון הסכסוך הלאומי. אבל צריך כמובן שניים כדי להפסיק את הטנגו האלים ואת רוב המאמר אני מעונין להקדיש לרקדן הישראלי שבנסיבות הנוכחיות הוא כמובן דומיננטי הרבה יותר.

צפו בקטעים מתוך "ריקוד הדגלים" 2014 בעיר העתיקה ורובע המוסלמי:

השנה לא צועדים ברובע המוסלמי. היכנסו ל http://jlm-yomyom.co.il/ שלחו מכתב לרשויות והשפיעו על תוואי המצעד. **שתפו**כל ה…

Posted by Ir Amim on Sunday, May 3, 2015

"שאצלך ברחוב יבנו מסגד"

כדי להבין במה דברים אמורים, הבה נחזור שנתיים-שלוש אחורה. בשנים 2012-2013 כמעט ולא היו אירועים של אלימות על רקע בטחוני. זה היה השיא של מגמה שנמשכה כמעט עשור. במקביל, החלה נוכחות פלסטינית מוגברת במרחבים שקודם לכן היו ישראלים (כמעט) לחלוטין: מרכזי קניות במערב העיר, האוניברסיטה העברית (כולל ניצנים ראשונים של תלמידי בית ספר שבחרו ללמוד לבגרות ישראלית ולא לתווג'יהי הפלסטיני) ומה שכנראה הכי משמעותי – החלה מגמה של מעבר פלסטינים למגורים בשכונות ישראליות דוגמת הגבעה הצרפתית, פסגת זאב וגילה.

בישראל היו מי שמיהרו להעניק לתופעות הללו פרשנות מרחיקת לכת: תושבי מזרח ירושלים חדלו להתנגד לשלטון הישראלי והם מתחילים בתהליך של ישראליזיציה, קרי התערות בחברה הישראלית. שוב ושוב ציטטו את אותו סקר בודד שבו מזרח ירושלמים רבים אמרו שיעדיפו להישאר תחת שלטון ישראלי גם לאחר שתוקם מדינה פלסטינית (תוך שהמצטטים מתעלמים מהפלסטינים הרבים עוד יותר שלא זו היתה תשובתם). שוב ושוב סיפרו על הגידול במספר המזרח ירושלמים המבקשים אזרחות ישראלית (תוך התעלמות מכך שישראל "מאזנת" את מספר המתאזרחים על ידי שלילת מעמד התושבות ממספר זהה של מזרח ירושלמים). אפשר – וצריך – להתווכח עם הפרשנות הזו. אבל חשוב הרבה יותר לראות כיצד הגיבה ישראל לתהליכים הללו.

לכאורה הממסד והציבור הישראלי היו צריכים לעודד מגמות אלו שלשיטתם מחזקים את השליטה הישראלית בירושלים. אלא שבפועל קרו דברים אחרים.

לפני שנתיים ארגנו אנשי ימין כנס על מדיניות התכנון במזרח ירושלים. מטרתם היתה להראות שהטענות על אפליה תכנונית ומצוקת דיור בשכונות הפלסטיניות הן מופרכות. שניים מהדוברים, נדב שרגאי ויאיר גבאי, שהם נציגים מובהקים של ימין ניצי ביותר, ניסו לטעון שאין צורך לפתח את השכונות הפלסטיניות: "מי שלא מצליח לקנות דירה בעיסאוויה שיעבור לגור בגבעה הצרפתית". כמובן, הצד השני של המטבע מבחינתם היה שההתנחלויות היהודיות בתוך השכונות הפלסטיניות הן מעשה לגיטימי של ישראלים ש"פשוט" בוחרים היכן הם רוצים להתגורר. היה משעשע לראות את תגובת הקהל הימני שנכח בכנס: תושבי שכונות התפר ששרגאי וגבאי שלחו את הפלסטינים להתגורר בהן קמו מכסאותיהם, מחו בזעם ושסעו את דבריהם כאילו היו אחרוני השמאלנים: "שאצלך ברחוב יבנו מסגד". מתברר שישראלים רבים ממש לא רוצים משפחה פלסטינית אצלן בבניין.

לכנות את ההתנגדות הזו גזענות ותו לא זה פשטני מדי. הציפיה ששתי אוכלוסיות בסכסוך לאומי עקוב מדם, ירצו – שלא לומר יצליחו – לחיות בשכנות טובה אינה מציאותית. ומה שהאנקדוטה לעיל חושפת היא שגם אם יש פלסטינים שמסיבותיהם שלהם מוכנים להשתלב בחברה הישראלית הרי ישראלים רבים מתנגדים לכך בחריפות.

וההתנגדות הזו היא הרבה יותר מאנקדוטה. כי במקביל לחדירה הפלסטינית למרחבים הישראלים בירושלים, התרבו תגובות נגד ישראליות של דחיה. אותה "ישראליזציה" שמקבלי ההחלטות ניסו למכור אותה כדרך לפתרון הסכסוך במקום "רעיון העוועים של אוסלו" נתפסה בידי ישראלים ירושלמים רבים כאיום ולא כפתרון. דו"ח "אלימות יהודית לאומנית בירושלים" שעיר עמים פרסמה כבר במרץ 2013 תיאר את התגברות הפעילות הגזענית היהודית בעיר שבאה כתוצאה ישירה של החלשות ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים: לפעמים היו אלו מעשי אלימות ספונטאניים ופעמים רבות התארגנויות מסודרות שפעלו נגד השכרת ומכירת דירות לפלסטינים, תקפו פלסטינים במרכזי קניות בשכונות התפר והסיתו והפגינו נגד עבודה משותפת של יהודים וערבים. אחת לתקופה התסיסה הזו התפוצצה למעשי אלימות קשים דוגמת תקיפתו החמורה של ג'מאל ג'ולני בידי עשרות יהודים בכיכר ציון. לא בכדי נבחר אריה קינג למועצת עיריית ירושלים בשיאה של תקופת הישראליזציה כשהוא נישא על קמפיין "לייהד את ירושלים", "קוקוקריקו מואזין" וכו'. ארגון להב"ה נבנה בדיוק באותן שנים כתוצאה מהתסיסה הזו שבנצי גופשטיין, איתמר בן גביר, ברוך מרזל ושותפיהם ידעו לזהות ולגייס לצרכיהם בחריש עמוק שהתחיל הרבה לפני קיץ 2014.

> סובלנות פנים-יהודית על חורבות קברים מוסלמים בירושלים

בנצי גופשטיין בהפגנה בירושלים, אוקטובר 2014 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בנצי גופשטיין בהפגנה בירושלים, אוקטובר 2014 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הפערים בעינם

זה באשר לאזרחים הישראלים. כיצד פעלו הרשויות הישראליות? ההצהרות של אנשים דוגמת ניר ברקת ונפתלי בנט (שכיהן כשר לענייני ירושלים בממשלה היוצאת) היו מאוד ברורות: לדבר על הסכסוך זה פאסה, ירושלים היא עיר הנצח של העם היהודי ותישאר בריבונותו לעד. הם – ברקת ובנט – משקיעים תקציבים ומקדמים מדיניות של צמצום פערים. הפלסטינים מצידם מרגישים את השינוי ורוצים להישאר תחת שלטון ישראלי במקום להיות נתונים למשטר המושחת של הרשות הפלסטינית, או לכאוס האלים של סוריה.

בדיקה של הנתונים מראה תמונה שונה: הפערים התקציביים נותרו עצומים (רק כ-13% מהתקציב העירוני מופנה לצרכי האוכלוסייה הפלסטינית שמונה 37% מהתושבים). המחסור אדיר בכיתות לימוד לא באמת פחת והוא עומד היום על 3,055 כיתות. לא אושרו תכניות מתאר שיאפשרו לפתח את השכונות הפלסטיניות. מימדי העוני בחברה המזרח ירושלמית הגיעו לשיעור הלא יאמן של 75.3%.

אבל שוב, הויכוח על הנתונים עלול להסיט את תשומת הלב מדבר מדהים – וחמור – הרבה יותר מנפתוליו של ראש עיריית ירושלים עם האמת. כי במזרח ירושלים של אחרי האינתיפאדה השניה צמחה מנהיגות פלסטינית חדשה שהתמקדה בדרישות אזרחיות, פעלה בדרכים לא אלימות והניחה בצד את השיח הלאומי בבואה לדרוש מהריבון בפועל – כן, הריבון – הישראלי את זכויותיה הבסיסיות. זה אמור היה להיות התגשמות חלומותיהם של מנהיגי הימין. אולם בפועל הם הגיבו כאילו מדובר בסיוט.

ישראליזציה מדומיינת: בית צפאפא כמשל

דוגמאות אינן חסרות: המאבק של תושבי א-טור ועיסאוויה בהרחבת גן לאומי מורדות הר הצופים שמשמעותה מניעת פיתוח השכונות הללו, המאבק על הצלת מערכת החינוך שמאחד שכונות רבות במזרח ירושלים, המאבק המרשים של תושבי בית צפאפא נגד האוטוסטראדה של כביש בגין דרום ועוד. המאבקים האלו, האופן בו התנהלו והדמויות שהובילו אותן הם חלק מתהליך השינוי של החברה המזרח ירושלמית שהוזכר לעיל. באופן פרדוכסאלי, הממסד הישראלי היה יכול לראות במאבקים הללו הזדמנות להעמקת הישראליזציה שהוא התפאר בה. במקום זאת, הרשויות הישראליות ובייחוד עיריית ירושלים פעלו שוב ושוב בצורה כוחנית ששמה לה למטרה להביס את המאבקים האזרחיים הללו ולרסק את ההנהגות שהובילו אותם. התנהלות הרשויות הישראליות רלבנטית לענייננו לא בגלל אי הצדק שבה, אלא בגלל שהיא ממחישה של"ישראליזציה" של האוכלוסיה הפלסטינית בירושלים יש מחירים שהרשויות הישראליות עצמן מסרבות לשלם.

כדי להבין במה הדברים אמורים ניקח כדוגמא את המאבק של תושבי בית צפאפא בכביש בגין דרום, האוטוסטראדה בת 6 נתיבים שבסוף שנת 2012 החלה להיסלל בתוך בית צפאפא. האוטוסטראדה חוצה את הכפר לאורך 2 קילומטר ועוברת דרך אזור המגורים של הכפר. מדובר ממפגעי זיהום אוויר ורעש של כביש טבעת הנסלל בצמוד (!) לבתי מגורים. האוטוסטראדה מחלקת את הכפר ל-4 מובלעות כמעט מנותקות זו מזו. התושבים שישארו "מהצד הלא נכון" שלה יתקשו להגיע לבתי הספר, המרפאות, המכולות וקרובי המשפחה שבמרכז הכפר.

במקביל לעתירה משפטית שהגישו, פתחו התושבים והמנהל הקהילתי של בית צפאפא במאבק אזרחי מעורר השראה. במשך חודשים רבים התקיימו כל שבוע מספר הפגנות בתוך הכפר ומחוצה לו. המאבק איחד את כל הקהילה. השתתפו והובילו אותו מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, אנשי מקצוע ותושבים "סתם". לא רק שהמאבק היה נטול סיסמאות לאומיות ודגלי פלסטין, התושבים בחרו להפגין מול עיריית ירושלים, משכן הנשיא ואפילו הכנסת! המאבק ביטא בעצם הכרה בסמלי השלטון הישראלי שעל פי רוב מוחרמים בידי האוכלוסיה הפלסטינית.

אם לא די בכל אלה, התושבים הציעו פתרון של גם וגם: הם לא דרשו את ביטול האוטוסטראדה אלא הציעו שתיסלל מתחת לפני הקרקע לאורך כמה מאות מטרים שבהם הנזק הצפוי ממנה לשכונה היה רב ביותר.

צפו: בואש מתיז נוזל מצחין כל בית ספר בשכונת א-טור בירושלים המזרחית

הבחירה של ברקת

מדובר היה אם כן במאבק צודק, מאורגן היטב, שהתנהל בצורה אזרחית ולא אלימה ושאפשר היה להיענות לו בלי לוותר על סלילת האוטוסטראדה. יתר על כן, הרווח לראש עיריית ירושלים מהיענות לדרישות התושבים היה יכול להיות עצום: ניר ברקת היה יכול "להוכיח" שהוא אכן אינו מפלה בין תושבים ישראלים לפלסטינים (לאורך קילומטרים רבים כביש בגין אינו עובר בתוך אף שכונה ישראלית. אזור המגורים היחיד שהוא עובר בתוכו הוא זה של בית צפאפא). הוא היה בונה מערכת של יחסי אמון בין התושבים לבין העירייה ומוכיח להם שמאבק אזרחי ולא לאומי הוא הדרך להשיג הישגים. והוא היה גם עוזר לחזק הנהגה לא אלימה, שאינה מקדמת אג'נדה לאומית ושתהווה תחרות לתנועות הפלסטיניות הפוליטיות ולקבוצות הפלסטיניות שתומכות במאבק אלים.

אלא שראש העירייה בחר בדרך מנוגדת לחלוטין: הוא סירב לכל התגמשות, דובריו וחברי סיעתו הפיצו שקרים לתקשורת עד כדי הכפשת מובילי המאבק כשייכים לתנועת החמאס והמשטרה פיזרה הפגנות שקטות תוך שימוש באלימות ומעצרים ללא עילה. גם בית המשפט העליון הכזיב. קיצורו של דבר כוחה העדיף של עיריית ירושלים הכריע את המאבק האזרחי. ובאיזה מחיר? זעם אדיר כלפי הרשויות הישראליות וחוסר אמון מוחלט בהן, ריסוק ההנהגה האזרחית וההתארגנות הקהילתית. אכן ניצחון פירוס למופת.

"ישראליזציה" אין משמעה אוכלוסיה פלסטינית כנועה שמכופפת את ראשה. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. שכן ההתערות בחברה הישראלית – ככל שהיא מתרחשת בקרב תושבי מזרח ירושלים – מונעת בראש וראשונה מהצורך למלא את האינטרסים הבסיסיים ביותר: מגורים נאותים, חינוך ראוי ונגישות להשכלה גבוהה, חופש תנועה, פרנסה והגברת תחושת הביטחון. מדובר בתהליך שמחזק את הקהילה הפלסטינית ומאפשר לה לעמוד על זכויותיה.

> מהכלא בחזרה לשכונה: המנהיג העממי של שיח' ג'ראח אופטימי מתמיד

מה שמבעיר את ירושלים איננו מצב כיתות הלימוד. צעירים פלסטינים מבעירים צמיגים בשכונת עיסוואיה לאחר תפילת יום השישי, מזרח ירושלים, 24 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

מה שמבעיר את ירושלים איננו מצב כיתות הלימוד. צעירים פלסטינים מבעירים צמיגים בשכונת עיסוואיה לאחר תפילת יום השישי, מזרח ירושלים, 24 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

שוברים את ההנהגה, מעמיקים את המשבר

ההתנהלות העקבית של עיריית ירושלים ומדינת ישראל מול המאבקים האזרחיים במזרח ירושלים ממחישים שהן מתנגדות להתחזקות האזרחית של הקהילה הפלסטינית, רואות בתהליך ההתחזקות איום ופועלות בשביל לפגוע בו. הן אינן מעוניינות בהתערות אמתית של הפלסטינים בירושלים מהסיבות הפוליטיות הבסיסיות ביותר: שימור יחסי הכח, המשך האי-שוויון בחלוקת המשאבים הנגזרת מהם ו"הגנה" על הדימוי של העיר כעיר יהודית.

אם יש בממסד הישראלי אנשים שסבורים שהמדיניות הזו יכולה לנחול הצלחה, כדאי להצביע בפניהם על הקשר הישיר בין שבירת המאבקים האזרחיים במזרח ירושלים לבין כישלונה הקולוסאלי של ישראל להוציא את ירושלים מהמשבר האלים שפרץ בה בקיץ ושנמשך עד היום. כי מקריאת הדברים שלעיל ברור שמדינת ישראל דואגת לחסום בפני תושבי מזרח ירושלים את הדרך למאבק אזרחי יעיל ובעצם מותירה בפניהם רק את דרך האלימות. הנהגה אזרחית, לא לאומנית, שיש לה יחסי אמון עם הממסד היתה יכולה לפעול בקרב הקהילה שלה עם תחילת גל האלימות כדי להרגיע את הרוחות. אבל ישראל דאגה להפוך את ההנהגה הזו ללעג ולקלס בעיני הקהילה שלה. גם הסירוב של עיריית ירושלים להיענות למאבק של ועדי ההורים ולהתמודד כיאות עם המחסור העצום בכיתות לימוד, אחוזי הנשירה הגבוהים והמצב הכללי המחפיר של מערכת החינוך המזרח ירושלמית חוזר אליה כבומרנג בדמות השיעור הניכר של בני נוער פלסטינים שמעורבים בהתנגשויות האלימות של השנה האחרונה.

יחסה של מדינת ישראל אל האוכלוסיה הפלסטינית של ירושלים אינו ענין של שגיאה או טעות שאפשר לתקן סתם כך. מדיניות חדשה תוכל להתקיים רק מתוך בחינה ביקורתית של הנחות היסוד והאמונות הבסיסיות שמעצבות את התפיסה העצמית של הלאום היהודי בישראל והאופן בו אנחנו תופסים את הלאום הפלסטיני. מדובר באתגר אדיר.

ישראל הפנתה עורף להסדר מדיני בין השאר בגלל שמשמעותו בירה פלסטינית בעיר (בירושלים מחולקת או בירושלים אחת בעלת שתי עיריות). מאחר שזו בחירתה, המשבר המתמשך בירושלים הוא הזדמנות להכיר בכך שירושלים היא עיר דו-לאומית. זו הזדמנות לבדוק מה נדרש מאיתנו כדי להפסיק להתייחס לנוכחות הפלסטינית בעיר כאיום ולהתחיל לראות איזה רווח צפוי לכולנו מקהילה פלסטינית-ירושלמית חזקה וחופשית. ה"ישראליזציה" של פלסטינים בירושלים היא בעצם תהליך שינוי מורכב שמאתגר את שתי הקהילות הלאומיות של העיר.

לוקל-פטריוטים ירושלמים אוהבים להגיד שבירושלים מתחילות כל המהפכות הטובות של הארץ הזו – במוסיקה, בפוליטיקה, ביהדות מתחדשת, ועוד. זה מפתה להשתפך ולהגיד שגם בהקשר של הסכסוך הלאומי האתגר הירושלמי עומד להוות בשורה לכל ישראל ופלסטין.

אבל לעת עתה כל שאפשר לעשות הוא לשאול האם אנחנו מספיק גדולים בשביל להיות יכולים לאתגר הזה.

תודה ליהודית אופנהיימר על הערותיה למאמר.

אביב טטרסקי הוא תחקירן בעמותת עיר עמים. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

ביום רביעי ה 13 במאי יתקיים בירושלים כנס של עיר עמים לקראת יום ירושלים ובו יסקרו מומחים שונים את האתגרים הניצבים בפני העיר. בין הדוברים פרופ' חביבה פדיה (על הר הבית), דר. הלל כהן (על האלימות בעיר) והעיתונאי ניר חסון (על אירועי השנה החולפת בעיר ומשמעותם). פרטים מלאים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מועצה עצמאית לחינוך ממלכתי למען המוחלשים ונגד ההדתה

אם אנחנו רוצים לתת ייצוג פוליטי לתלמידים עם צרכים מיוחדים, לחנך את ילדינו לאור ערכי החברה החופשית, לצמצם את נזקי התחלופה המתמדת של שרי חינוך, ולתקן את האפליה בהשקעה בתלמידים ובתמיכות לגופים חיצוניים - עלינו להירתם ולסייע בהנעת הקמת המועצה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf